בצאת החשכה | פרק 1.

"תומס! תקום! אתה תאחר!"
הצעקה העירה את תומס בבת אחת, הוא מיהר לפתוח את דלתות הארון ולשלוף בגדים, לאחר שהתלבש בחיפזון תומס רץ לקחת את התיק והסקייטבורד שלו.
בדרכו לבית הספר תומס חש בדבר מה שמפריע לו אך לא הצליח לברר מה בדיוק. כשהגיע לבית הספר הוא מיהר להניח את הסקייטבורד בארונית ולהיכנס לכיתה, מר קואורה כבר עמד שם ונראה שנתן הרצאה ארוכה לילדי הכיתה.
"תומס." אמר מר קואורה.
"מה, מר קואלה?" שאל תומס.
צחקוקים נשמעו בכיתה ותומס החל לחייך.
"שקט!" רעם קולו של מר קואורה והחיוך נמחק מפניו של תומס "איחרת, תומס. שוב."
תומס הרכין את ראשו ופנה להתיישב ליד אמה, היא הייתה עסוקה בלהעתיק את מהלוח את התרגילים שמר קואורה רשם כעת.
"תומס," אמרה אמה מבלי להסיר את עיניה הירוקות מהלוח "הולכים למועדון וולף הלילה?"
"ברור." לחש תומס בשעה שהוציא את מחברת החשבון מתיקו הירוק.
הוא אומנם לא הראה את זה אבל הוא אהב את אמה, הוא אהב את שיערה הערמוני ועיניה הירוקות כאמרלד, גופה היה חטוב ועורה שזוף. לדעת תומס היא הייתה מושלמת.
הפעמון צילצל והתלמידים שבכיתה מיהרו לצאת לעוד יום שגרתי ללא שום דבר יוצא דופן.
"אמה," קרא תומס כשהשניים יצאו מהכיתה "ניפגש במועדון!"
אמה הנהנה לפני שנעלמה בים התלמידים ששעטו במסדרון.
תומס חזר לבית שקט, דבר שהיה מוזר לאור העובדה שאימו תמיד בבית ומחכה לו עם אוכל טעים.
"אימא?" קרא תומס "אבא? אורין?"
אין תשובה.
תומס התיישב על הספה שבסלון והבחין במכתב על השולחן, הנער הרים את המכתב והתחיל לקרוא.
'לתומס,
יצאנו לבלות בעסקי זאב. נחזור מאוחר בלילה, אל תלך ליער.
אוהבים,
אימא אבא ואורין.'
"למי זה משנה בכלל?" גיחך תומס.
הוא העביר את הצהריים במשחקי מחשב ובצפייה בטלויזיה, לקראת השעה שש הוא סירק את שערו השחור ולבש חולצת זאב, דפיקה נשמעה על דלת הבית. תומס קם לפתוח את הדלת וראה את אמה בפתח הדלת, לבושה בחולצת צייד מפרוות זאב ומכנסיים קצרים.
"אתה מוכן?" שאלה אמה.
"כן." אמר תומס ושניהם יצאו לכיוון מועדון וולף.
לאחר שנכנסו תומס הבחין שאין איש שלא הסתכל עליהם, דבר שהדאיג מאוד את אמה.
"שלום לזאבים הקטנים!" בחור כחוש עם שיער חום ועיניים שחורות כשל תומס ניגש אל הזוג.
"אנחנו לא זאבים ואתה משוגע." הטיחה בו אמה.
"לא קוראים לי משוגע, זאבים," אמר הבחור "קוראים לי רוקל ואני רוצה לעזור לכן!"
"במה?" שאל תומס המבולבל.
"בלמצוא את הזאב כמובן." רוקל גלגל עיניים.
אמה לקחה את תומס הצידה ולחשה באוזנו: "אתה סומך עליי? כי אני לא."
"אני חושב שכדאי לנסות תא מה שהוא מציע." השבתי לחישה.
אמה הנהנה וסימנה לרוקל לבוא, חיוך היה על פניו והוא החזיק בידו משקפי שמש.
"אנחנו מוכנים שתעזור לנו במציאת הזאב." אמר תומס.
"יופי!" רוקל אמר בשמחה "עכשיו בואו אחריי."
רוקל הוביל אותם אל הדלת האחורית של המועדון ובמעלה שביל ארוך אל תוך היער, תומס ואמה התחילו לחשוש ממה שרוקל עומד לעשות להם.
"הגענו." אמר רוקל.
תומס אמה ורוקל עמדו בקרחת יער גדולה שבמרכזה הייתה אבן נוחה לישיבה, הירח המלא העיר על פניה של אמה וגרם לה להיראות בטוחה בעצמה כמו שהרגישה תמיד.
"מי רוצה להיות ראשון?" שאל רוקל.
"אני." אמה הרימה את ידה.
"יופי טופי," אמר רוקל "עכשיו שבי על האבן הזאת ותעצמי עיניים."
רוקל מילמל כמה משפטים לא מובנים כמו: "אויטרה! דויסנלו!"
לפתע אור חזק אפף את אמה וכל גופה כאב, תומס נחרד.