בעתיד פרק 1 [ההרשמה בשביל יהלי]
קמתי בבוקר, התארגנתי בשקט ולבשתי את בגדי הפנימייה העלובים שלי: חצאית שחורה משוחררת בתחתיתה וצמודה בחלקה העליון עד מתחת לחזה עם כתפיות רחבות שנלבשת מעל חולצה לבנה מכופתרת ונעלי ספורט שחורות עד הקרסול עם גרביים לבנות עד הברך.
אספתי את שיערי החום לצמת פרים, כמו שאני עושה תמיד. עכשיו הוא קצר וגלי יותר אבל פעם הוא היה ארוך וחלק לחלוטין, חתכו לי אותו בכניסה לפנימיה לפני שנה וחצי.
הצעתי את המיטה, דחסתי את הספרים והמחברות לתיק שלי וניערתי את אנג'ל, חברתי הטובה ביותר בפנימיה. היא יפהפייה לדעתי: שיערה אדמוני וגלי, מגיע לה עד הכתפיים, העיניים שלה ירוקות, היא שזופה יחסית וממוצעת בגובהה.
"מה? תני לישון…" היא מלמלה ולא הסכימה לקום, ניערתי אותה חזק יותר והיא קפצה בבהלה ונפלה על הרצפה, הביטה בי בכעס למשך כמה שניות ואז התרוממה והחלה להתלבש גם.
בזמן שהיא התארגנה הערתי את קלייר, עוד חברה טובה מאוד שלי, היא לא מתייחסת לעובדה שאני באה מהארצות המנודות שבשליטת התאומות, קייט ואוריה, הן שולטות על שטח קטן מאסיה שליאון עוד לא כבש.
לדעתי היא גם יפה מאוד, שיערה ג'ינג'י ועיניה אפורות, היא די חיוורת ויש לה נמשים על כל הגוף.
"קמה." היא אמרה, היא יותר עירנית מאנג'ל, שאוהבת להישאר ערה בלילה ואז לישון בימים.
"אני הולכת להעיר את הבנים!" אמרתי לחברותיי שהתארגנו בינתיים, יצאתי לכיוון חדרי הבנים אבל לפתע חסמו את דרכי ניקול וג'ק, הם הילדים הכי מקובלים בפנימייה והם גם זוג.
לניקול יש שיער חום בהיר ועיניים ירוקות, היא נמוכה וחטובה ומקובלת רק בגלל שהיא מסכימה לכל דבר וזורמת עם כולם ועם כל החלטה.
ג'ק יפה יותר ממנה: שיערו בלונדיני ועיניו חומות, הריסים שלו ארוכים והוא שרירי גבוה ושזוף.
"לאן את הולכת, הילדה מהמדינות הגרועות של אוריה וקייט?" צחקה ניקול, ג'ק צחק איתה.
"להעיר את החברים שלי. יפריע לך מאוד אם תזיזי את הישבן השמן שלך מהדרך שלי?" שאלתי אותה, ג'ק מיד התערב וגרם לניקול לחייך בשביעות רצון.
"תשתקי כבר ילדה מגעילה שכמוך! אל תדברי ככה לניקול, היא הבת הכי מדהימה בעולם!" הוא אמר ובעט בי בבטן, התקפלתי ונפלתי על הרצפה, דבר שגרם לניקול לצחוק באושר ולג'ק לחבק אותה ולהתחיל להתמזמז איתה.
בעודם מתמזמזים ברחתי משם לחדרים של הבנים, כפי שציפיתי מייק כבר היה ער, שיערו החום היה מבולגן משינה ועיניו היו בהירות באור הבוקר שהגיע מהחלון, הוא היה לבוש בפיג'מה עם הדפס מכוניות אדומות מסרט ישן מאוד, שאיכשהו עדיין נשאר פופולרי אפילו אחרי כל השנים שעברו מאז שהוא יצא.
"את ערה. ובאת להעיר אותנו, אבל אנחנו כבר התעוררנו." הוא אמר ברגע שנכנסתי.
"גאון שכמוך!" שיבחתי אותו, בגלל הצעקה התחילה לכאוב לי שוב המכה בבטן שקיבלתי מג'ק, מייק שם לב לכאב שחשתי.
"מה קרה?" הוא שאל בדאגה.
"ג'ק ואשתו לעתיד תקפו אותי בדרכי לכאן, הוא בעט בי אבל אני בסדר." אמרתי, לפתע אד יצא מתוך חדרי השירותים.
היה לי רומן עם אד לפני חצי שנה, נפרדנו מסיבות רבות, בעיקר בגלל האופי הפסימי המעצבן שלו.
ולמרות זאת, בכל פעם שאני רואה אותו אני עדיין חשה דקירה קטנה בבטן, משהו בשיער האדמוני הקוצני שלו, העיניים החומות הגדולות והסקרניות והעובדה שהוא לא גבוה ושרירי ומושלם כמו שאר הבנים שאני מכירה גורמת לי להרגיש משהו שונה כלפיו.
אלוהים, יש לי טעם כל כך גרוע בבנים.
"הלו. מה את עושה במקום הזה? התגעגעת למראה שלי בבוקסר?" הוא שאל אותי ואני הסמקתי כשהבנתי שהוא באמת לבוש בוקסר בלבד.
"לא, סתם באתי להעיר אתכם." מלמלתי בשקט.
"אז את לא נחוצה, יש לנו את מייק. את תעירי את הבנות, אנחנו כבר נתעורר לבד." הוא אמר בכעס, לא הבנתי על מה הוא כועס אבל הנחתי שכדי להתרחק ממנו, כשאד כועס זה מצב מאוד מסוכן.
"טוב, אני אלך…" מלמלתי בעצב, פניתי לכיוון הדלת כשאנחל הופיע וחסם את דרכי.
"את אומרת לכולם שלום אבל לא לי?!" היא אמר במבטא ספרדי מתוק, הוא ניער את שיערו הזהוב המתולתל ונעמד בתנוחה סקסית מולי.
"נו, לא תגידי שלום לחתיך מסוקס שכמוני?" הוא שאל בחיוך ועיניו הכחולות הבזיקו לרגע.
"שלום אנחל, עכשיו אני יכולה ללכת? אד לא רוצה אותי בסביבה." אמרתי והבטתי באד במבט מאשים.
"אד… איך אתה אומר לא לבחורה יפה כל כך? אתה ילד בלי חוש טעם. בכל מקרה, אם את צריכה מישהו עם חוש טעם," הוא הדגיש מאוד את המילה עם, "את יכולה תמיד לפנות אלי." הוא חייך.
"אני אזכור את זה." אמרתי בחיוך, עקפתי אותו ויצאתי לכיוון חדר האוכל בקומה הראשונה.
אנג'ל וקלייר כבר חיכו לי שם, הן הביאו לי ארוחת בוקר מהמזנון ושמחתי מאוד שעשו את זה כי התור בדרך לקבל אוכל כבר היה עצום.
"בתאבון." מלמלתי והתיישבתי לאכול, הדייסה הייתה די טעימה ואני בלעתי אותה בשני ביסים.
"למה חזרת כל כך מהר מהבנים?" שאלה אותי אנג'ל.
"אד כעס עלי משום מה וגירש אותי משם, אבל לפחות בדרך חזרה לא נתקלתי בזוג המלכותי." אמרתי בכעס והסברתי להן מה קרה בדרך לחדרי הבנים, הן הזדהו איתי והגיבו בדיוק במקומות הנכונים.
"ילד מגעיל. אגואיסט שמרוכז רק בעצמו. אני לא סובלת אותו!" אמרה אנג'ל כשסיימתי.
"והזונה הזאת שלו… היא לא טובה יותר! עומדת מהצד ונותנת לו להכאיב לאחרים!" המשיכה קלייר.
"צריך לדווח עליהם מתישהו לאקזה." אמרה אנג'ל, אני לא הסכמתי איתה אבל לא אמרתי כלום, אף פעם לא האמנתי שאנשי מקצוע צריכים לדעת מבעיות כאלו, ובעיקר לא המנהלת.
"טוב, יש לנו שיעור היסטוריה, בואו נלך לפני שאד יגיע גם לכאן ויגרש אותנו." אמרתי וקמנו מהשולחן, הולכים לסבול בשיעור הסטוריה.
שיעור הסטוריה שעמם אותי, כמו רוב השיעורים בפנימיה הוא היה מלא במסרים סודיים יותר ופחות שהאדירו את ליאון, הדיקטטור הבלתי מעורער של רוב כדור הארץ בימינו, שנת 2874.
אנג'ל חייכה אלי.
"יש לנו רק עוד ארבעים דקות." היא רכנה אלי ולחשה לי, המורה הביטה בנו בכעס וחזרה ללמד.
לפתע נשמעו שלוש נקישות על הדלת, המורה רטנה בכעס ורקעה ברגלה ברצפה, היא נהפכה לאדומה והתקדמה אל הדלת, מוכנה לרצוח את מי שהפריע לה.
"נו, הוא לא ישרוד עד מחר…" קלייר לחשה לי.
המורה פתחה את הדלת, היא החלה לצרוח על האיש שעמד מחוצה לה, עיני נפערו.
שיערו היה חום ועמד בקוצים מבולגנים, עיניו היו חומות וחמימות, היא היה שרירי, שזוף, גבוה, חיוכו היה גדול וכובש אפילו למול צעקותיה של המורה, והכי חשוב: הוא היה האיש שהגיע לפני חודש לפנימיה.
הוא שאל כל אחד מהילדים האם הוא רוצה שליאון יודח, הוא הבטיח לי ולחברים שלי שהמידע לא הולך לליאון, ובסופו של דבר שכנעתי אותם להצביע בעד הדחה של ליאון.
הלב שלי החל לפעום במהירות, אני לא בטוחה אם זה בגלל הפחד שהוא סיפר לליאון או בגלל הפרפרים שחשתי בבטן ואיימו לגרום לי להסמיק כשהביט בי.
"ומי אתה בכלל שאתה מעז להתפרץ לשיעור שלי ולהרוס את ההסבר המדהים שלי?!" צרחה עליו המורה, הוא המשיך לחייך.
"אני עובד מטעם הממשלה, הייתי פה לפני חודש. את בוודאי זוכרת אותי גברת בארנס." אמרה האיש והמורה השתתקה והחלה לרעוד ולהזיע.
"כ…כמובן אדוני, את מי אתה רוצה? מה אתה צריך?" שאלה בקול רועד וצווחני שכמוהו מעולם לא שמעתי יוצא מפיה, וגם לא ציפיתי לשמוע, היא נראתה מפוחדת למוות.
"אני צריך את אנג'ל ויואן, דארינה סיאנו, קלייר מוריקי, מייק ג'ונסון, אד קייר ואנחל סקיי." אמר האיש, המורה מלמלה כן קלוש וסימנה לי ולחברים שלי לצאת מהכיתה בדחיפות, האיש הביט בילדים האחרים באכזבה.
"כל כך חבל שאתם לא יכולים לבוא איתי, הייתם נהנים." הוא אמר, ורק גרם לי להיבהל יותר.
"כן, בטח…" מלמלה ניקול.
"היינו מאוד נהנים במרתפים שלכם, כשהייתם מענים אותנו." אמר ג'ק.
האיש שתק, סיימנו להתארגן ויצאנו מהכיתה, הדלת נטרקה בכוח מאחורינו.
"שלום ילדים, אני ג'וש טימון ואני כרגע הדרך שלכם לא למות." אמר האיש ברגע שהבטנו בו.
תגובות (110)
אז, תקטול אותי דניאל, זה לגמרי לא מושלם. תהיה כנה!
אין לי כוח לקרוא את זה עכשיו… אולי אחר כך.
להלהלה
נקווה שאין פה דמות בשם אורין XD
לא, פה אין! XD
נו טוב, אני אלך לכתוב את ההמשך. כי אורין לא עונה בג'ימייל!
דר {לא זוזבסקי} עם הצמת פרים שלי!
וג׳קי!
כן, דר!
וא.מ.ש, מה השם האמתי שלך?
שלי?
מיכל.
אז אני אקרא לך מיכל, קשה לכתוב א.מ.ש כל פעם.
וזה ראשי תיבות של משו?
אגב, נכון שהרעיון הזה אדיר יותר מפנימייה חסרת ייחוד?!
של הסיפור הזה?
לא ממש יצא לי לקרוא אותו, עכשיו אני קוראת..
וא.מ.ש (זה באמת מציק לכתוב את זה…) זה אותיות הבריאה. כמו צבעי היסוד, רק באותיות.
או משהו כזה.
אה, טוב לדעת.
אותיות ייסוד? עזבי.
ואהבת את ההקדמה, אז סתם שאלתי, אם לא באלך לקרוא אל תקראי…
אני קוראת עכשיו! האמת שזה מעניין.. =)
אני אוהבת סיפורים עם פנימיות…
אבל הרעיון המקורי היה סתם פנימיה, סיפור בלי שום דבר מעניין.
פה יש לי על מה לעבוד, ברעיון המקורי כל מה שיכולתי לכתוב עליו זה בעיות גיל התבגרות.
כאן יש לי את כלבלב פוצפין. והוא יהיה מנהיג המפקדה התת קרקעית של קייט ואוריה.
אופס, זה היה אמור להיות מותח יותר.
כלבלב פוצפין שליטע!!!
והסיפור נורא-נורא מעניין!!
הו, הו, תודה.
אני לא מבינה למה יהלי לא הכניסה אותה לסיפורים שלה.
את מי?
רייצ׳ל מה היה הרעיון שלך??
הקודם? פנימיה רגילה בישראל.
לא, לא.
שכתבת לי ב׳הוא היה.׳
אה, אני יודעת.
סתם הבזיק לי רעיון כשכתבתי 'אלפית מעצבנת', אני לא מתכוונת ליישם אותו.
טוב, הולכת לחוג שחמט -,-. ביי.
אם תרצי כשאני אחזור אני אכתוב לך בצור קשר.
תהני בשח ;)
תכתבי לי בערב.
אז הרעיון היה:
יש עולם סודי עם שלוש קבוצות: אלפים, בתים, גימלים [גמלים].
האלפים הם מתנשאים ומעצבנים את כולם, ושולטים בכולם בעזרת דיקטטור מרושע ששמו דניאל, ואשתו היא א.מ.ש, מיכל המלכה.
הבן שלהם הוא: סילבן, מרוגז קלות, הוא אמור לרשת את השלטון.
ואז יש את הבתים, הם נראים כמו בתים עם רגליים וידיים, והם בעצם הבינוניים, עילאיים אבל חסרי ביטחון ובגלל זה לא עושים שום דבר נגד האלפים.
הגימלים, גמלים בכינוי הגנאי שלהם, נראים מאוד מאוד כמו גמלים. והם משרתים קטנים ועלובים.
איך הרעיון המפגר שלי?
מקסים.
ומה אני בממלכה הקטנה?
את הדיקטטורית האלפית המרושעת שרוצחת אנשים אם הם אומרים שהסיפור שלך לא יפה.
איך ברוב חוצפתך עשית אותי אשתו של דניאל??? הפרש הגילאים הוא שש שנים!!!
אבל החלק עם המיכל המלכה דווקא אהבתי *-*
עשית את מיכל מלכה, את דניאל מלך, את סטיבן נסין (עם הפרש גילאים לא הגיוני בעליל, בהתחשב בכך שהוא גדול מהאבא ומהאמא ביחד.) ואותי דיקטטורית?
אווץ'.
והי, אני לא קוטלת הרבה.. (כי אני מקסימה. וכ בקושי אומרים לי שהסיפורים שלי גרועים. ~פרצוףמלאך~)
אה, סליחה, טעות יהלי.
את אלפית, אז את תהיה הבת הקטנה והמרושעת של מיכל ודניאל, שהיא בעצם הכי חכמה מכולם [סטיואי!!!!!!! פמילי גאי] ואת מנסה להרוג את סטיבן ולהשיג לעצמך את המלוכה, ובדרך להרוג גם את ההורים שלך.
יאי! אני מלכת העולם!
אף פעם לא אמרו לי שהסיפורים שלי גרועים… =)
ואני גם לא קוטלת כ"כ הרבה… אבל אני אשרוד את הכינוי הזה בשביל להיות מלכת העולם!!!
ובן כמה בכלל סטיבן?
קיבלתי. בבהחלט קיבלתי.
#מיכלתיזהרי
אני לא אמות בגלל שהממצוע שלי בתעודה הוא 98!! תתמודדי!!!
אני חמכה! (אוי, סליחה – חכמה)
ואני בקלות יכולה להרוג אותך עם הפטפוטים שלי!!! והצחוקים (יש לי טראנסים ולפעמים אני נכנסת למצב רטט – אל תשאלו)
סטיבן? אין לי שמץ.
למען הסיפור: מיכל, 56, דניאל, 60
יהלי, 9, סטיבן, 17
רטט?
תנסי לעבוד כשעון מעורר, אולי זה ישתלם.
בגם עני כחמא מעוד.
מה זה?? הגדלת אותי בארבעים וארבע שנים!!
ומצב רטט זה כשמצחקיים אותי ואני צוחקת בלי קול וכל הגוף שלי רועד. אי-אפשר כמעט להפסיק את.
שינמכת (שזה ההפך משדרגת.) אותי כרגע?
טוב נו, כל עוד אני הגאון במשפחה..
(כן, תמשיכו להחמיא לי. דרך אגב- לא הגבתם על הסיפור הנוראי האחרון שלי. רק לידע כללי.)
אין לי כוח לקרוא.
אל תהרגי אותי על זה (אה, רגע, את בכל מקרה תהרגי אותי. אז זה לא משנה.)
אני לא אתן לך להרוג אותי! קחי את דניאל! קחי את סטיבן! לא אכפת לי מהם! רק תשאירי אותי חיה!
לא. אין לי כוח לגעת בפרופיל.
מה אני?
הרוצחת עם השיער האדום שרוצחת המון אנשים?
את, אורין ואני נהיה הרוצחות השכירות המדהימות שמגויסות תמורת המון המון כסף כדי להפיל את השלטון ולרצוח את כולם.
לא. אני לא מוכנה להיות תלויה באף אחד שישלם לי.
בא לי לרצוח סתם ככה :3
אבל זאת לא יהלי שרוצחת את כל המשפחה?
אבל יהלי עושה את זה כדי לשלוט, אנחנו עושות את זה כדי להפיל את שלטון האלפים.
ואנחנו נרצח אותם מרצוננו החופשי!
אל החופש!
אל השחרור!
אל הריקי!
חיחי ^-^
ואני.
לא.
מסכימה.
להתחתן.
בגיל.
12.
גברת.
רייצ'ל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
יש לך מזל, כי קירה חושב כמוך, והוא הגיע!
אותי היא חיתנה בגיל 12 עם מישהו בן 18 ויש לנו שני ילדים! (ששניהם רוצים לרצוח אותי!!!)
ועכשיו, אחרי שגיליתן לי את תוכנית ההתנקשות שלכן, אני הולכת להוציא מודעות 'מבוקשות' ופרס למי שימצא אתכן. ואז נערוף לכן את הראש.
*חיבוקי, כי אני רוצחת מרוב חמידות*
אפשר באמת לכתוב על החרא הזה סיפור.
*חיבוקי*
אז אני יכולה לתת את התיאור של הדמות שלי? *מבט-מתלהב*
כולם למות! שונאי אלפים מעצבנים! (כן, אני כל כך לא קשורה…)
אני אלפית בנשמה ורוצחת את מי שאומר שהאלפים מרושעים! (חוץ מחיות, בכל זאת)
אה, ודרך אגב, המשך!
ברור.
אחי הגדול יותר גדול מההורים שלי.
היא עשתה אותי בת תשע!
דיי להתלונן.
~מועאעאעהעאעה רצח~
יהלי, להירגע, את עוד תרצחי אותם.
גם אני רוצה תיאור שלי!
כל מי שרוצה יכול
שם: ג'ו ( שם חיבה השם האמיתי שלה יפיפה ואחר לגמרי) בנסון ( שם משפחה)
אופי: נאמנה מעודדת עוזרת מתחשבת ואמיצה למרות שהיא נראת לא כזאת.
תיאור: עניים אפורות ושער חום עד אמצע הגב,רזה מאוד! ושברירית אך היא יכולה
להרביץ ממש חזק. היא בגובע בינוני והיא זריזה חיוורת ויודעת להסתתר ולברוח.
רקע: היא תמיד היתה הילדה שכולם שחשבו שתמות במישפחה ובכללי בשכונות העוני המזוהמות.
האבא שלה נתן לה חץ וקשת ופיגון שבהם היא השתמשה ביומנויות מיוחדות.
אבל היה סוד אף אחד לא ידע שהיא נולדה חולה אך בגלל משהו לא ברור הצליחה לסבול את זה.
היא מצתיינת בלימודים ובסוף זה מוביל אותה אל הממשלה ובדיוק ברגע שהם מגיעים הם רואים אותה והם מתחברים איתה.
( אני רוצה שישה לה רומן אם מישהוא ט-ו-ב שיעזור לה ויציל אותה מהמחלה
שבגללה בהתחלה מחווירים אחר כך השער הופך ללבן ואז אתה לא זז שבוע ומת.
ואפשאר שהיא תיהיה חברה טובה כמו א'נגל וקלייר.)
ובסוף היא הורגת את ליאון
השם של ג'ו שהיא מגלה אותו אחרי שהם מכירים וכולם קוראים לה כך : אלזה
אני אחליט אם היא תהרוג את ליאון, תודה.
ואני כבר אבדוק מה אני עושה איתה, היא יכולה לשנות לי את כל העלילה שבניתי בראש.
אבל השיער הלבן זאת לא מחלה…
רגע..
את רוצחת לי את ליסה?
לא אומר ולא אגיד!
תיזהרי לך!
לא!
את לא עושה לי את זה!
רגע..
יש לי רעיון לסיפור בהמשכים.
(והוא לא קשור באלפים (שזה כמו אלפי רשף ברבים.))
תשאלי גם בבקשה את זאת שנתנה את הדמות ניקול שתשנה את השם כי כשאני קוראת אני מרגישה כיאילו שאני זאת שעשתה את זה…
( אני מוזרההההההההההההההההההה….)
ומה אני יהיה?
את… תהיה…. בתית קטנה וחמודה, שמנסה לעשות משהו כנגד הדיקטטוריות, אבל בגלל שהיא רק בת 11 היא נכשלת.
ועשית אותה יותר גדולה ממני. לא יאומן.
חה-חה!
את הכי קטנה, יהלי!
אני אדאג שהמוות שלך יהיה ארוך, כואב, מייסר ומייגע.
ושיזרעו לך מלח על הפצעים ועם קצת התמדה, שמש, אדמה ואהבה יצא עץ מלח.
בחלומות!
קחי את דניאל! את סטיבן! לא אכפת לי מהם!
את כלבלב פוצפין!!!! (למרות שהוא לא קשור)
תהרגי אותם! לא אותי!
תהרגי את עצמך!!! (בסוף זה הפיתרון הכי יעיל)
רק לידע כללי-
לכולכם יש סיפור עם בחירת העורכים חוץ ממני?
-.,
נראה לי…
גם למלאך ספיר אין (נראה לי).
בקשר לרייצ'ל – אין לי מושג.
לי אין סיפור – יש לי שיר בבחירת העורכים.
אני מרגישה עלובה עם כתיבה עלובה _"_
הכתיבה שלך לא עלובה!
את לא ראית אף פעם כתיבה עלובה *צמרמורות-לא-בקטע-טוב*
אז מה היא?
תגידי, קראת בכלל משהו שלי מתישהו?
וד"א,
גיליתי שני דברים.
1. רייצל כתבה הרבה סיפורים.
2. אין לה אף אחד בבחירת העורכים.
3. היא גימלית! היא כתבה סיפור ערסים! אמג.
4. אני לא יודעת לספור.
היא כתבה סיפורי ערסים?!??!?!??!
וקראתי כמה סיפורים שלך. מאוד אהבתי אותם.
מה שתגידי.
וכן!!!!
איך זה יכול להיות שהיא כתבה סיפורי ערסים?!!?!??!
איך?!?!?!
עמוד 3 בסיפורים שלה.
היא עשתה את זה קורע ><
לי אין סיפור עם בחירה העורכים… -,-.
למרות שלא מגיע לי, אבל זה עדיין עצוב קצת.
הכתיבה שלך לא עלובה.
וסורי… סתם שעמם לי אז כתבתי סיפורי ערסים, סורי…. אני לא גימלית בכל אופן!
וואו, חרשתן לי על הפרופיל…
'עישנתי עם השומר'?
איפלו השומר המפגר בעולם לא ייתן לתלמידה בבית הספר לעשן!
זה קורע..
איזה שומר נותן לתלמידה שלו לעשן איתו???
זה קורע!
משהו לא קשור:
אני לא אוהבת את ריהאנה. *לבדוק-אם-האיום-באמת-ייתקיים*
המממ… אני ראיתי את זה כשפל בכל הכתיבה שלי ואני מכחישה את הסיפורים האלו.
את מתה! אני מורידה אותך הרגע מהרשימה שלי של מחברים אהובים באתר [זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות עד שאני אאתר אותך באמת].
הו אגב, הילד האחרון שאמר את זה יצא עם צלקות בצוואר [הגאווה הכי גדולה שלי]
לא נורא. לפחות יצא לך מצחיק *-*
ואיך אין לך סיפור בבחירת העורכים? את כותבת יפה כ"כ!
והאיום לא התממש! (אני באמת לא אוהבת את ריהאנה. היא שרה מוזר לדעתי.)
לא נורא.
בכל מקרה לא מגיע לי להיות ברישמות המחברים האהובים של מישהו, אני לא כותבת עד-כדי כך טוב.
you dead little whore!
ריהאנה מושלמת ואת יורדת מרשימת האהובים שלי!
עדיין לא הורדת אותי *-*
תוכיחי ביץ'.
הוכחה שאני כתובה שם למרות שאמרת שמחקת אותי (לא יותר פשוט למחוק אותי?)
אבל… זה לא נעים לי, אני באמת אוהבת את הסיפורים שלך….
אז יש לי רעיון משולם!
תמחקי אותי משם ותוסיפי אותי בסוף (של ה'קצת עליי').
יהלי תעשי לי טובה… זאת מחלה למי שאין שאין שער לבן! נ.ב היא גם כל כולה היתה לבנה ;)
היי! אני מלכת הפיטפוטים! אני יכולה להרוג אנשים עם זה כשאני לא מראה את מראה הביישנות שלי!!! ( חפרתי לרוב החברות שלי)
ותודה רייצ'ל ~,~ מקווה שזה לא יהיה בסיפור!אולי רק חלק אבל מבהס שאנשים חושבים שאני לא מסוגלת להרוג אותם! אני עברתי כמה שנים בג'ודו וקאראטה! יא!
המשכתי את הסידרה ' קסמים על אי מרחף. 2' הנה לא קראת?
( למה אף אחד חוץ מרייצ'ל לא מדבר איתי? אני כנראה ממש מעצבנת ~,~)
רייצ׳ל,
הרעיון שלי היה לכתוב סיפור על החיים של ליסה.
מה את אומרת?
כן, כן, ביחד!
אה, טעות קטנה…
כן, זה אדיר!!!!!!!!!
טעות?
אין לי בעיה ביחד…
בואי ביחד!!!!!!
איך זה;
פתחתי את הספר הגדול שהמילה ׳יומן׳ חרוטה עליו. קיבלתי אותו היום מיועצת בית הספר שהחליטה שאני שרויה בדיכאון, ושאם אני לא יתחיל לכתוב בו יתחילו לשקם אותו במגוון תרופות מסממות. איזה כיף.
׳במהלך תקופת החיים בין המוות של אחי לעכשיו למדתי כמה דברים חשובים.
א. אסור לי ללכת למגדת עתידות. היא תנסה לשרוף אותי בטיעון שאני מקוללת.
ב. החיים הם גשר. הוא גדול ויציב, אבל אם תסטה ממנו -אפילו לשבריר שניה- תיפול ותמות.
ג. אסור לי להגיד ׳זה לא פייר׳, כי זה רק יהפוך לרע יותר.
ד. החיים לא פיירים.
ה. אסור לי להגיד.
ו. מוות זה דבר מעצבן.׳
הפסקתי פה את הכתיבה, כי התחיל לכאוב לי הראש. נורא.
בחוץ ירד מבול- בדיוק מה שהייתי צריכה.
עדיין לבושה בפיג׳מה, יצאתי מהדירה; בגשם.
לאבא שלי לא אכפת. לשכנים לא אכפת. למה שלי יהיה אכפת?
רצתי לבית הקברות, והתיישבתי על הספסל מולם.
״אמא, מיכאל.. סליחה.״ לא נשמע דבר.
למה ציפיתי?
״אני יודעת שעברה עליכם מחלה משתקת שחיסלה אותכם או משהו, אבל אני מרגישה שזה באשמתי. אני בטוחה בזה.״
הגשם הפסיק לכמה שניות.
״בהתחלה.. דיי האמנתי לרופאים.
אבל עובר הזמן, ואני נחנקת כשאני שומעת את השמות שלכם.
לא שזה משנה- אבל השיער שלי מתחיל לזהור כשאני מתקרבת לפה.
אני לא מאמינה באמונות תפלות, אבל זה סימן. בטוח.״
אני מתחילה לבכות, נשברת על הקברים שלהם.
מחליפה את הפרחים, מניחה עוד אבן.
הגנן העצל של הגן אומר לי להיות חזקה.
אני פותחת את הדלת הקטנה שפותחת את החדר הקטן שמיועד לנרות ושולפת משם שני שרוכים; אחד כחול, כמו עיניו, אחד כתום, כמו שערה. אני קושרת אותם על ידי, מלטפת פעם אחרונה והולכת. הרי יש לי עבודה לעשות.
?
אוף… בזמן הווה.
זה כיף לכתוב ככה בהתחלה, אבל זה הופך לנטל עם התקדמות הסיפור.
בדקתי.
בקיצור, זה יצא נורא.
תשלחי מייל.
מחר בבוקר, את יכולה להיות מחוברת? אני פשוט עושה משו עכשיו… ותוך כדי עובדת על פרק של עיירת רוזוולד בשבילך ובשביל כל הקוראים המעצבנים שלא מגיבים.
בואי נתמקד בעובדה שחצי מה שלושים ושתיים תגובות שם הן שלי ונגיד תודה.
תודה. ואני מתכוונת לעיירת רוזוולד, ולא לסיפור הזה.
כן, ברוב מגעילותי אני מתלוננת שאין לי מספיק תגובות.
הו, חוסר היגיון!
אבל מחר בבוקר אפשר? נגיד שמונה? [אני רגילה להתעורר בשבע… אבל אפשר גם בתשע.]
אני פה ;)
גם אני פה. שלחתי לך צור קשר.
היי, הגעתי! ובאמת אין לי שום סיפור בבחירת עורכים אבל עוד יהיה…. מעוחעחע!