בעקבות המתחזים – פרק 4
ואז ראיתי את זה, זה היה נורא!! אבא שלי היה מעולף על הרצפה! מהר רצתי אליו ושקשקתי אותו! אחרי כמה כפות רצתי לאמא שלי. התקשרנו לאמבולנס.
ישר שהגנו לבית החולים לקחו אותו לבדיקות. אני הלכתי, לא יכולתי להשאר שם, היה יותר מידי מלחיץ!
יצאתי לרחוב ושמתי אוזניות ונשקעתי במוזיקה.
נזכרתי בהורים הביולוגים שלי..
כשהייתי בן 7 הם נעלמו. יום אחד הם לקחו אותי לגן החיות ולעולם לא באו לאסוף אותי. ביום הזה גם הכרתי את חנה ויוסף, הם היו זוג מאוהב, כבר בשנות החמישים לחייהם, שלעולם לא הביאו ילדים. הם לקחו אותי לתחנת המשטרה, אבל לא מצאו את ההורים שלי. לאחר כמה חודשים המשטרה הפסיקה לחפש. הם שאלו את חנה ויוסף עם הם רוצים למסור אותי לאימוץ. אבל לאחר כמה חודשים איתי הם לא יכלו למסור אותי. אז הם אימצו אותי. מאז אני קורא להן אמא ואבא, כי הם התנהגו כמו הורים אמיתיים . לא כמו ההורים הביולוגים שלי!
אני לא יודע כמה זמן הלכתי, אבל ידעתי שאני צריך לחזור. באותו רגע קיבלתי טלפון ועוד ממישהו לא צפוי…
———————————————————————————————
נזכרתי שיש עלי טלפון. אבל איך אני יכולה להתקשר. כל צומת הלב כלפי! לא שזה נעים ליי…
אני צריכה לגרום להם לעשות משהו אחר!!…
"בבקשה!!!!… בבקשה תשחרר אותי!…" התחלתי לבכות, חשבתי אולי זה יגרום להם ללכת ממני. טוב מי אוהב בכי וצעקות?! אחרי כמה דקות כולם הלכו, גם האיש המסתורי! חוץ מילד אחד, אופק, הוא היה ילד מבית הספר שלי,מתמודד כזה. למזלי הוא ישב עם גב אלי. כל שאר האנשים התאספו בצד השני של המגרש ודיברו בצעקות. ניצלתי את ההזדמנות וחיגתי לאחד מאנשי הקשר שלי. התפללתי שזה יהיה משהו שיוכל לעזור! או לפחות לענות. שמעתי מישהו עונה ומיד התחלתי לפעול.
"היי אופק, מה אתם עומדים לעעשות לי?"
"לדעתי אנחנו הולכים לקבטר אותך בחיים!!" הוא אמר עם באדישות רבה שדי הפתיע אותי.
"אז למה לא קברתם אותי כבר מקודם שסיממתם אותי בחניון הזה במושב הזה?" ניסיתי לומר כמה שיותר מידע לתוך המשפטים. למזלי אופק לא ממש הקשיב לי, נראה לי שהוא התמקד בשיחה של הקבוצה. משהו נראה לי חשוד. אז בזמן שהוא היה באמצע הפיענוח השיחה, אני ניסיתי לפענח משהו אחר. למי התקשרתי? ידעתי שהוא בן, לא מבוגר. הדרך היחידה היא להפיל את הטלפון ולראות למי חיגתי. אחרי כמה נסיונות הצלחתי, אני לא מאמינה!
תגובות (0)