במה מאולתרת – תקציר חדש+פרק בודד

אז… טוב, יצא לי לכתוב סתם ככה את הפרק הראשון לסיפור הזה. נכון לכרגע זה וואן שוט שאני לא עומדת להמשיך, אבל בעתיד הרחוק הוא יהפוך לסיפור מתמשך. אחרי שאסיים עם הפרויקטים הנוכחיים שלי, אמצע קצת מוטיבציה ואתפנה לדברים אחרים.
*הפרק מסופר משתי נקודות מבט מתחלפות.
*ארוך. ראו הוזהרתם.

התקציר החדש:

אמצע שנת הלימודים. חורף, ויש שלג בירושלים.
מיכאל אוהב לשיר ולנגן ומחליט שבמקום להיסחף לתוך התוהו בביתו הוא יתפוס את האוטובוס האחרון לירושלים. הגיע כדי לנגן, לשיר וקצת לברוח, אם לומר את האמת. הוא לא חשב שמישהו שומע אותו, את המילים שניסה כל כך להסתיר.
גיא אוהב את החורף, בעיקר את השלג, ובדרך פלא מצליח לשכנע חבר להסיע אותו לירושלים. הוא אוהב מוסיקה, וגיטרה בעיקר, לשמוע רוק ולזמזם לעצמו שירים של להקות אהובות. הוא הגיע לירושלים כדי לראות את השלג, אך מאיר מחליט פתאום שהוא שומע קולות. גיא קולט שיש מישהו ששר, ולא סתם שר, שר מדהים. לא רוק. בלדה שקטה בפסנתר.
זה מעניין.

פרק 1~ שלג בירושלים:

מיכאל מצא לעצמו זמן טוב לטיול ערב בירושלים. הרחובות היו ריקים מאדם והוא ניחש שהאנשים כרגע בבתיהם אוכלים ארוחת שישי או מסתגרים באיזו מסעדה נדירה שעוד פתוחה בניסיון להפשיר מעט מהקור שבחוץ. זה היה שיא החורף ובפעם הראשונה בחייו הוא ראה שלג. כנראה שלתפוס את האוטובוס האחרון לירושלים לא היה רעיון רע כל כך אחרי הכל.
הוא שאל את עצמו למה הוא בחוץ בשמונה בערב, עטוף במעיל פרוותי ושיערו מוסתר תחת כובע צמר בהיר. הוא ענה לעצמו שאולי זה בגלל שלא כיף בבית. ההורים שלו טסו כדי לברוח מהקור ונטשו אותו ואת שלושת אחיו להסתדר עם עצמם במשך שבועיים, אז הוא השתדל לבלות את רוב זמנו מחוץ לבית. עד כדי כך הרבה זמן שילדים מכיתתו התחילו לתהות למה כשהם מגיעים לבית הספר, בפעמים הנדירות שהם מקדימים, בשש וחצי, הוא כבר שם. מיכאל החליט שעד שהוריו יחזרו הביתה, בתקווה וישאר בית, הבניין האפור הזה ישמש לו מקום לינה בלבד.
התיק הקטן נתלה על צד גופו, ובתוכו היו רק מחברת וספר מתמטיקה וכמה עפרונות ומחק. אה, ומחשבון, איך שכח את המכשיר שהיה בערך כל עולמו במקצוע הנ"ל. הוא כלל לא היה אמור ללמוד בשישי, אבל היו תגבורים לקראת הבגרות, ולמרות שמיכאל ידע שהוא שולט בחומר 'בצורה מושלמת' – לדברי המורה שלו – הוא עדיין הגיע, רק כדי לשרוף עוד קצת זמן מחוץ לבית.
הוא הלך והלך והלך ובאיזו דרך מוזרה והזויה כלשהי הגיע למקום שהתחיל לחבב יותר בזמן האחרון. הפסנתר האפור המבריק ניצב בדיוק מול מיכאל, מכוסה שכבת כפור דקיקה והמושב הקטן ממש קרא לו לשבת עליו ולהתחיל לנגן. מיכאל התמהמה קצת, הוא תהה לגבי האפשרות הסבירה שחום גופו לעומת קור הקלידים ידביק את אצבעותיו לפסנתר, אך לבסוך התרצה והתמקם על הכיסא.

לגיא נמאס. פשוא נמאס לו. הוא איבד כל אהדה שהיתה לו כלפי מתמטיקה, והשלוש שעות תגבור שהיו להם באותו יום היו הקש האחרון. בתחילת השנה עוד שמח, הוא הבין בערך מה עובר על המחברת שלו, ואז הם התחילו משהו שנקרא 'פונקציה רציונלית' ומאז ראשו כאילו דחה כל מידע שניסה להיכנס אליו. התגבורים היו אמורים להיות שעות מבורכות, אבל לא. זה לא עזר. גיא עדיין בהה בדפדפת שלו כאילו היא חייזר מאיזו פלנטה רחוקה אלף שנות אור מכדור הארץ.
הוא יצא משערי בית הספר בשעה שש בערב, שעתיים אחרי שנגמרו התגבורים הסדירים ולמה? כי המורה שלו החליט להשאיר אותו עוד שעתיים לשיעור פרטי. יום לפני אמרו בחדשות שקיים סיכוי לשלג בירושלים והוא רצה להספיק לאוטובוס האחד והיחיד שיוצא לשם מהתחנה שלו, וכמובן שזה לא קרה. האוטובוס יצא בחמש, והוא הגיע רק בשש, אז גיא עשה דבר שלא חשב שאי פעם יעשה. הוא התקשר לרוני.
לא לקח לה יותר מדי זמן לענות, רק שני צלצולים והוא כבר שמע את קולה מעבר לקו. "מה אתה רוצה?" היא נשמעה עייפה.
"אה, הסעה?" שאל בתקווה שלא תנתק לו בפרצוף.
הוא שמע אותה נושפת בקוצר רוח. "הסעה… לאן?"
"ירושלים."
"ירושלים?!" היא צווחה בפליאה. "מה יש לך לעשות בירושלים? ולמה אני צריכה להיות זאת שמביאה אותך לשם? אתה יודע כמה זמן נסיעה זה?" התרגזה ותקפה אותו בשאלות. גיא ציפה לזה, אחותו לא היתה ידועה באדיבותה.
"לא… לא ממש."
"כמעט שעה, גיא. זה משהו כמו ארבעים דקות נסיעה," עידכנה אותו בקול חזק וברור.
"זה אומר שתוכלי להסיע אותי?" ניסה לדובב אותה, כי למרות שהתפרצה עליו היא לא ממש ענתה על שאלתו המקורית.
"לא! מה נראה לך שאני? חברת הסעות? יש לך חברים עם אוטו, שהם יסיעו אותך," ענתה בקרירות וניתקה לו בפרצוף, כפי שחשש שיקרה.
"חברת הסעות עלאק," מלמל לעצמו בלעג. "בפעם היחידה שאני מבקש ממנה משהו…"
אז הוא החליט לנסות את מזלו עוד פעם ואחרי התלבטות קצרה בחר באפשרות שנראתה לו הכי טובה. רולטה רוסית לאנשי קשר. הוא גלגל את הרשימה בהחלקה מהירה של אצבעו, חיכה שתי שניות ועצר את הגלילה בנקודה אקראית, מתפלל שזה מישהו נחמד שלא יהיה לו אכפת לנסוע ארבעים דקות לירושלים. פניו אורו בשמחה כשראה שעצר את הרשימה על מאיר והוא לא התמהמה ולחץ על חיוג.
למאיר לקח אפילו פחות זמן מרוני, הבן אדם היה על הפלאפון עשרים וארבע שבע. "אה, גיא? מה קורה?" שאל בבלבול.
"אני צריך הסעה."
"מה הסעה? הסעה לאן?"
"ירושלים. אמרו אתמול שאולי ירד שלג ואני רוצה לראות."
"שלג?" מאיר נשמע נלהב לפתע.
"כן. שלג, ואם תסכים תוכל לראות גם." גיא חייך לעצמו וקיווה שהצליח לשכנע אותו.
היו כמה שניות של שתיקה בזמן שמאיר חשב, ואז הוא המהם לעצמו. "אה, כן. בטח. למה לא? איפה אתה כרגע?" שאל וגיא התאפק לא לצווח בהתרגשות מהתשובה החיובית.
"בבית ספר, ממש ליד השער."
"מה אתה עושה בבית ספר בשעה הזאת? התגבורים הסתיימו לפני שעתיים." מאיר תהה, זורה לגיא מלח על הפצעים.
"תגיד את זה לשלמה שהחליט להשאיר אותי שעתיים אחרי…" מלמל אל המכשיר בעצב.
"אז אתה כנראה ממש גרוע, שלמה לא משאיר תלמידים סתם," גיחך לו מעבר לקו וגיא הזכיר לעצמו לתת לו כאפה ברגע שיכנס למכונית. "טוב, אני בדרך אליך. חמש דקות שם," הודיע וניתק.
גיא התיישב על אחד הספסלים מחוץ לשער ולא יכל לעצור חיוך של גאווה שנמרח על פניו, אחרי הכל הם שם בזכותו. הוא זה שבא והתלונן למנהל שזה לא הוגן כלפי אלה שצריכים לחכות מלא זמן להורים שיחזירו אותו ואין להם איפה לשבת כי הסנובים בתחנת אוטובוס תופסים את כל המקום, אז מן הראוי שיהיו מקומות ישיבה גם להם. כמובן שהוא לא באמת בא אליו והתלונן – למרות שרצה, אבל מיקה ורואי שכנעו אותו שלא יעזור לקלל את ההנהלה כדי להשיג ספסלים – אלא כתב מכתב יפה ומסודר – שכמעט בכה עליו מרוב אכזבה מעצמו שנכנע ככה ללחץ חברתי – שבסופו של דבר קיבל מענה חיובי ותוך שבוע כבר הוצבו מושבים נחמדים מחוץ לשער וכל ילדי בית הספר באו והשתחוו בפניו.
"היי, ארגמני! די לשבת ולחייך לעצמך כמו נרקיסיסט!" שמע את צעקתו של מאיר קרוב אליו והרים את מבטו מרגליו. הניסאן האפורה שלו עמדה בדיוק מולו והחלון הקרוב אליו היה פתוח לרווחה. הוא ראה את מאיר יושב מול ההגה ומבט חסר סבלנות מרוח על פניו.
"בא. אני בא. שתי שניות," קרא אליו גיא וקם מהספסל, תולה מחדש את תיקו הצבעוני על כתפיו.

"אמרתי או לא אמרתי שיש שלג בירושלים?" גיא חייך והתייצב בחזה מנופח מול מאיר שבהה בשמיים בהשתאות ופה ועיניים פעורים לרווחה.
"אמרת אמרת… עכשיו אתה יכול לסתום ולתת לי לבהות בשקט?" הכה קלות את כתפיו בעודו ממשיך לנעוץ מבטים בשמיים הקהים מעליהם.
"בוא נלך למקום עם פחות בנייני ענק מעצבנים," הציע גיא והתחיל להתקדם במעלה הרחוב, לאן שידע שאמורה להיות גבעה עם גן שעשועים קטן.
מאיר לא התלונן ועקב אחריו בשתיקה, אך לאחר כמה דקות פנה מרצונו החופשי ימינה והתחיל להתקדם במהירות למקום לא ידוע. גיא שם לב לכך דקה או שתיים אחרי והספיק לראות רק את שובל מעילו הבוהק לפני שנעלם מעבר לפינה. "ה- היי! חכה לי!" צעק והתחיל לרוץ אחריו.
הוא הגיע אליו מתנשף והניח את ידיו על ברכיו כדי להסדיר מעט את נשימתו. "מה. עובר. עליך?" שאל בין התנשפויות.
מאיר לא ענה לו, וכשגיא התרומם מהתנוחה השפופה הוא קלט שהצביע על עצם אפור וגדול לפניהם. "תגיד, זה לא ההוא מהכיתה שלך?" שאל באותו זמן שגיא פלט, "זה לא הפסנתר ההוא מהחדשות?"
אז הוא פנה להביט במה שמאיר התכוון אליו. נקודה חומה ישבה על המושב לפני הפסנתר ונראה כאילו ניגנה. "אה… מהכיתה שלי? מי זה?"
מאיר הביט בו בהלם. "פסנתר שהיתה עליו כתבה של דקה וחצי בחדשות אתה זוכר אבל ילד שאיתך בכיתה כבר במשך שנה פלוס אתה לא?"
"אז זה כן הפסנתר ההוא מהכתבה…" גיא התייחס רק לחלק הראשון של המשפט ולא החזיר לו מבט. הוא היה עסוק בלבחון את העצם המבריק. "יותר מרשים משחשבתי." המהם לעצמו בעודו סורק את המוצג מרגליו המעוצבות ועד צורת הכנף הסגורה.
"אתה בכלל מקשיב לי?" התרגז מאיר ונקש באצבעותיו מול פניו.
גיא איבד ריכוז לרגע ומעד לאחור. "הא? מה אמרת?"
"אתה לא מכיר אותו?" שאל שוב.
גיא הביט בו בבלבול, על מי הוא מדבר? "לא מכיר את מי?" שאל והביט בו כאילו נחת ממאדים.
"את הילד הזה שם, שמנגן. הוא לא מהכיתה שלך?"
גיא הביט שוב בפסנתר, אך הפעם העביר את מבטו אל הדמות המנגנת. הוא בקושי ראה משהו, למרות המרחק הלא רב והעובדה שהשלג שירד היה קל ומועט מאוד. הוא הצליח לזהות את האדם בקושי. "אה, כן. הוא מוכר לי. מוכה… אני חושב שככה קוראים לו." אימץ את זכרונו וניסה להיזכר בשמו של הנער. "מוכה… אולי מיכה. לא זוכר בדיוק." וגם לא היה לו ממש כוח להיזכר. הוא הגיע לשם להתפעל מהשלג, לא להיזכר בחברי כיתה זוטרים.
"טוב," מאיר החליט לפתוח שוב את פיו. "אני מיציתי. שלג זה יפה והכל אבל מחר שבת. בשבת אני נוהג להשלים שעות שינה, ועכשיו כמעט עשר. עד שאגיע הביתה יהיה בערך אחת עשרה? ואני רוצה גם לאכול. 'תה בא?" הוא כנראה ממש רצה לחזור. גיא ידע שמאיר לא מקצר מילים ככה סתם, אבל משום מה סקרנות מוזרה החלה לפעפע בו והוא לא רצה עדיין לחזור למודיעין.
"לא… אני אשאר פה עוד קצת אני חושב, תודה על הטרמפ." חייך אליו בתודה.
"אין בעד מה." מאיר החזיר לו חיוך. "יהיה לך איך לחזור?" שאל וגיא זיהה דאגה בקולו.
"אני אסתדר," השיב בקלילות, למרות שלא היה לו שמץ של מושג איך יחזור, ונופף לו כשהתחיל לחזור אל הרכב במלמולים לחוצים כי גילה ששכח לשים את מכשיר התשלום על החלון.
אחרי שעקב קצת אחרי מאיר ודאג שהגיע בבטחה לרכבו ולא איבד את עצמו כמו שקורה לא פעם, הוא חזר ונעמד מול פסנתר הבטון. המקום היה שקט לגמרי ורק צליל הניגון של הנער מילאו את החלל. קודם לכן גיא לא שמע אותם כי מאיר לא הפסיק לדבר, אולם כשהיה פתאום לבדו ושלווה מוזרה מילאה אותו הוא פתאום שמע צלילים רכים עולים מהקלידים. הוא ניסה לזהות את המנגינה, אך כשהתרכז בה התחיל לשמוע עוד צלילים.
אלה לא היו קולות של קלידים. גיא זיהה שם מילים בודדות, אך לא הצליח לקלוט משפטים גם אם התאמץ. המנגינה היתה יפה. גיא לא זיהה אותה, אבל הוא נהנה לשמוע את הזרם הקולח של הצלילים היוצאים מן הקלידים. הוא תהה לעצמו אם מי שמנגן הוא גם מי ששר.

"אמרו לך פעם שאתה מנגן ממש יפה?" אצבעותיו של מיכאל קפאו מעל הקלידים כששמע את הקול מאחוריו ועיניו נפערו בבהלה. הוא לא חשב שיש מישהו באיזור והרשה לעצמו לנגן קצת. כששמע את הקול, שהיה לו מוכר משום מה, התחרט על כך מיד. הוא היה צריך לבדוק שוב לפני שהתחיל ולא לדאוג רק ממה יקרה לאצבעות שלו, שעכשיו כשעצר לרגע קלט כמה קפואות היו. "למה הפסקת?" הקול שאל בבלבול. מיכאל לא רצה אפילו להסתובב לראות מי הדובר. הוא קם במהירות מהמושב והתחיל להתקדם חזרה למקום ממנו בא. בהצצה חטופה בשעונו קלט שכבר אחרי עשר בלילה והוא עדיין לא חשב על דרך לחזור לביתו.
כפות ידיו היו קפואות לגמרי והוא כיווץ אותן ושחרר כדי להפשיר אותן, אפילו מעט. פתיתי השלג שנחתו קודם לכן על מעילו נמסו בהדרגה והרטיבו אותו. הם חדרו מבעד לבד הניילון ומיכאל הרגיש מים קפואים זורמים במורד גבו בטפטופים. הוא הצטמרר בכל פעם שהרגיש טיפה זולגת במורד חולצתו והלקה את עצמו בראשו על כמה מטומטם היה כשנכנע לרצון שלו לנגן על פסנתר מטופש כשיורד שלג.
"היי!" הוא קפץ בהפתעה כששמע צעקה מאחוריו. "לאן אתה הולך? ולמה אתה מתעלם ממני?"
מיכאל לא ענה והגביר את קצב הליכתו. הוא לא היה מעוניין לדעת למי שייך הקול. הוא הוציא את הנייד מכיס מעילו ובהה במשך כמה שניות במסך.
שלוש שיחות שלא נענו מתומר ועוד… שלושים ושמונה הודעות ממאיה?! הוא גלל את המסך בחוסר אמון למראה כמות ההודעות הבלתי נגמרת. ממתי אכפת להם איפה הוא? או ליתר דיוק, ממתי תומר נמצא מספיק זמן בעולם שמחוץ למחשב כדי לשים לב שהוא לא בבית? ולמה מאיה כל כך לחוצה לדעת איפה הוא?
"אתה ממש מרגיז אתה יודע?" הוא הרגיש יד תופסת בכתפו ומסובבת אותו אחורנית. הוא כמעט מעד אחורה מרוב הפעתה ובהה בחוסר אמון ברעמת השיער הפסטלית שקידמה את פניו.
לקחו לו כמה שניות, ואז מוחו קישר בין הקול לפנים ומיכאל זיהה את האדם. עצביו קפצו בבת אחת והוא השתנק בבהלה. "ג- גיא?" מיכאל נעץ מבט בעיניים השחורות מולו. הוא תפס בידו והוריד אותה מכתפו בעדינות. "מ- מה אתה ע- עושה כאן?" הוא ניסה להישמע תקיף אך קולו רעד מהקור והוא ויתר על המשך דבריו כדי לא להביך את עצמו. הוא צמצם לעברו את עיניו וחיכה לתגובה.
"באתי עם חבר לראות את השלג," גיא השיב בקלילות ולא נראה כאילו שם לב לטון הכעוס של מיכאל שבצער רב ויגון הבין שהרעד באמת הסווה אותו. "מכיר את מאיר? הוא שכבה מעלינו ונראה שהוא זיהה אותך קודם," המשיך ומיכאל אילץ את עצמו לחייך אליו בחביבות למרות שכל מה שרצה לעשות היה לברוח.
"אה. לא. אני לא מכיר אותו."
גיא הנהן לעברו וחייך בעליזות. "בקיצור, אתה מנגן ממש יפה!" קרא ושוב הניח את ידו על כתפו של מיכאל, ששוב הוריד אותה ממנו בגסות.
"ת- תודה." הפעם לא הקור היה הגורם לרעד, אלא המבוכה מהבעת הדעה הפתאומית הזאת מצידו.
"אז, מוכה, מה ניגנת שם ולמה?" גיא לא הפסיק עם השאלות ומיכאל קפא בזעם כששמע את העיוות של שמו שהוציא מפיו.
מוכה? מה זה העיוות העילג הזה? ממתי קוראים לו מוכה? בפעם האחרונה שבדק קוראים לו מיכאל וזה היה לפני… כמה שעות טובות, כשבדקו נוכחות בתגבורים. הוא היה שם גם, איך לכל הרוחות הגיעל שם הזה מוכה?!
"לא קוראים לי מוכה." הוא השתדל לשמור על טון יציב כשתיקן אותו ולא להפיל עליו את כל כעסו על העובדה שהוא איתו בכיתה כבר שנה וחצי כמעט ועדיין לא זוכר איך קוראים לו, למרות שהגיע לו שיתפרץ עליו. לפעמים מיכאל חשב שהוא מנומס מדי. "זה מיכאל." הצביע על עצמו כאילו הוא מדבר אל ילד קטן.
גיא בהה בו לרגע בבלבול ואז הזיז את ראשו כמה פעמים כאילו חושב על המשפט וחצי שאמר לו ומפרש אותו במוחו. בסופו של דבר עיניו אורו בהבנה והוא צחקק במבוכה. "אז זה מה שזה היה… מצטער." הוא גירד בעורפו ואז הסיט קווצת שיער כחלחלה מפניו.
"אתה יודע שאנחנו באותה כיתה כבר משנה שעברה, נכון?" מיכאל הרגיש צורך להבהיר את העניין.
"באמת?! גם מאיר אמר את זה, חשבתי שעברת בתחילת שנה." קרא בפליאה וגם למיכאל לרצות להיאנח בתסכול. הילד לא יודע מה קורה סביבו או שמיכאל פשוט הצליח ליצור לעצמו תדמית מאוד ברורה של מישהו שלא קיים בבית הספר שלהם. אפשרות שלישית היתה שגיא פשוט חסר מודעות לחלוטין למה שקורה סביבו, ומיכאל חשב לעצמו שזו ככל הנראה האפשרות הסבירה ביותר.
"בכל מקרה – " הוא נקטע על ידי גיא שהתחיל בדיוק באותן מילים, "אתה חייב לעשות עם זה משהו!" קרא מולו במבט המום משום סיבה נראית לעין.
"לעשות עם מה משהו?" מיכאל לא הבין.
"עם… עם הכישרון הזה שלך, אתה בכלל מודע לזה?" הוא רצה לגחך מהאירוניה שבדבריו אבל עצר את עצמו. גיא לא ידע על מה הוא מדבר. "אולי… אולי תופיע איפשהו?" הציע בהתלהבות. "באיזה בית קפה או משהו, אתה יודע."
למיכאל די נמאס מההתעלקות הזו של חברו לכיתה. הוא הסתובב והמשיך להתקדם למקום שזכר שהיו אמורות לצאת ממנו הסעות לילה. אם טעה, הוא ישן ברחוב. זה לא הדאיג אותו יותר מדי. יותר הדאיגה אותו העובדה שקיים סיכוי סביר מאוד שגיא ימשיך לעקוב אחריו. אם זכרונו לא הטעה אותו, הוא גר רק כמה רחובות ממנו.
"אני יכול לבקש מאחותי שתאסוף אותנו מכאן." הוא שמע את קולו כמה צעדים מאחוריו ונעצר בחדות. לילד יש אחות שיכולה להסיע אותו ורק עכשיו הוא נזכר להזכיר את זה? "כמובן… שרוב הסיכויים שהיא תעדיף להשאיר אותנו כאן לקפוא למוות." המילים האלה הוציאו לו את כל הרוח מהמפרשים.
"תתקשר אליה," אמר לו קצרות. "תגיד לה שאם אנחנו נמות עכשיו מקור האשמה תיפול עליה, או משהו כזה." הוא לא היה טוב במניפולציות או גרימת רגשות אשם.
"בסדר בסדר. רק רגע," גיא ביקש בכניעה ושניה לאחר מכן מיכאל שמע את קול התקתוק הדיגיטלי של המקשים. "היי, רוני. מה? כן… מירושלים. לא! את רוצה להיות האחראית למותי? אה, את רוצה. אוקי… לא, אני רציני. …אמא הייתה רוצחת אותך אם היא היתה שומעת את זה! מה… למי אכפת? תשתכרי ביום אחר. כן… טוב. הבנתי. עכשיו? אה, ויש עוד מישהו… מה 'לא'? הוא ישב בבגאז'. יופי… אה כן כן ברור. שבוע… אבל בואי כבר. טוב, ביי." מיכאל התאפק לא לפרוץ בצחוק מקטעי השיחה המגוכחת שהיה עד אליה. "בוא, אנחנו צריכים לחכות למטה." גיא פנה אליו עכשיו ועקף אותו במורד הרחוב.
"אז… אחותך מעדיפה להשתכר מאשר להחזיר את אחיה הקטן הביתה בשלום?" שאל אותו תוך כדי הליכה וצחקוקים שנקטעו בשל הקור העז. הוא החליט להתעלם ממה ששמע שעוד אמר, משהו על זה שהוא ישב בבגאז', וקיווה שזה היה בצחוק ומיכאל לא באמת יאלץ לשכב בתנוחת עובר בתא מטען של רכב.
גיא הסתובב אליו ומיכאל שם לב פתאום לקשר עניבה מתחת למעילו. הוא לא זכר שעניבות היו כלולות בתלבושת האחידה שלהם. במחשבה שניה, התלמידים אצלם לא ממש שמו על התלבושת האחידה, שכללה חולצה עם סמל וזהו, והמורים לא טרחו להקפיד על ההקפדה של התלמידים גם כן. "כן… היא בצבא. מגיעה הביתה בסופי שבוע." אה, זה הסביר הרבה.

לרוני לקח די הרבה זמן להגיע, וגיא כבר התחיל לפקפק בעובדה שהיא תגיע לאסוף אותם בשעתיים הקרובות, אך בדיוק כשעמד להתקשר אליה שוב הוא ראה את היונדאי הנוצצת שלה מתקרבת אליהם כשני פנסים מסנוורים. עוד חודשיים, אמר לעצמו, עוד חודשיים והוא יוכל לעשות טסט ולגמור עם זה. בערך, כמובן שהיה את המכשול הקטן הזה של מלווה יום ולילה, אבל זה רק לחצי שנה. אחרי זה, אחותו לא תצטרך לדאוג לו יותר והוא לא יצטרך לדאוג יותר ממנה.
היא נעצרה ממש מולם, וגיא פתח מיד את הדלת של מושב הנוסע והכניס את ראשו פנימה. "זה מיכאל, הוא איתי בכיתה אז הוא בטח גר לידינו." הוא הצביע על מיכאל, שעמד מאחוריו וחייך אליה בביישנות.
"כן כן, רק תיכנסו כבר." רוני סימנה בקוצר רוח למיכאל שייכנס וגיא התיישב על המקום לידה, סוגר אחריו את הדלת בטריקה שגררה מבט נוקב מאחותו. מיכאל לעומתו, סגר את הדלת בעדינות ומיהר לחגור את עצמו. "נסה ללמוד ממנו כמה דברים, ילד," רוני מלמלה אליו בהקנטה, אך בשקט כך שרק הוא שמע.
הם נסעו בשתיקה, לא נראה שמיכאל בכלל חושב על לומר משהו, ואחרי בערך עשר דקות של בהיה בחלון גיא הסתובב לראות מה שלומו וגילה שנרדם. זה היה… מפתיע. גיא רצה להעיר משהו, אבל לא הרגיש בנוח להעיר אותו בטעות, אז הוא חיכה שיתחילו לטפס בכביש המוביל אל הבניין שלו. "איפה אתה גר?" שאל ברגע שעברו את הכיכר.
לקחו לו כמה שניות, למיכאל, לקלוט שמישהו דיבר אליו והוא פקח את עיניו ברפרוף איטי שגרם לגיא לגחך. "הא? מה. איפה אנחנו?" מלמל בבלבול לפני שזיהה את המקום. "תפני פה ימינה," אמר לרוני כשהתפקח והיא פנתה ביציאה הראשונה מהכיכר בצורה חלקה. זו לא היתה בעיה, הבניין שלו בכל מקרה היה בדרך.
אחרי שמיכאל הפנים את השאלה של גיא ומסר לו את הכתובת, גיא פער את עיניו בהפתעה. "רגע. מה? אתה דירה לידי!" קרא בהלם. "איך זה הגיוני? מעולם לא ראיתי אותך כשיצאת לבית ספר."
מיכאל נראה מופתע גם כן בהתחלה, אולם התאושש במהירות וגיחך לעצמו במרירות מסוימת. הוא לא ענה אחרי הגיחוך.
הו, אז זה משהו שהוא לא רוצה לספר, הבין. הוא החליט לעזוב את זה לבינתיים והם המשיכו לנסוע בשתיקה עד שרוני החנתה את הרכב בחניה השמורה. גיא לא העיר דבר על העובדה שלא היתה אף מכונית בחניה של הדירה של מיכאל. "ההורים שלי בחו"ל," הוא שמע אותו מדבר שניה אחרי שהמחשבה עלתה לראשו ולרגע חשש שאמר זאת בקול, אך אז הבין שהוא דיבר בתגובה למבט מוזר שרוני נעצה בו.
הם לא דיברו גם במעלית. רק כמה חילופי מילים בין גיא לרוני שהתלוננה שאין אוכל בבית. "אז תכיני אוכל," הוא אמר לה, והיא ענתה שאין לה כוח. גיא נאבק בדחף לגלגל לה עיניים מול הפרצוף.
מיכאל העדיף לשתוק. הוא כבר הבין שלא היה דברן גדול. הוא עמד לו בפינת המעלית ותחב את ידיו בתוך כיסי המעיל, הצעיף השחור שלו מכסה את פניו עד אפו ורק קווצת שיער שטנית אחת בצבצה מבעד לכובע הצמר על ראשו.
כמה קומות יש לדבר הזה? גיא נאנח בייאוש בעליה הבלתי נגמרת של המעלית עד לקומה הלא-אחרונה-אבל-קרוב-לזה של הבניין. עד שהם הגיעו הוא כבר הספיק לשחק עם עצמו 'ארץ עיר' לאות פ' ועם קטגוריות בונוס. הדלתות נפתחו בדיוק כשמצא את פירמת 'פוקס'. "אסטרי, בוא כבר לפני שזה יסגר עליך." הוא שמע מרחוק את קולה של אחותו קוראת לו בכינוי שנתנה לו בגיל ארבע.
גיא מיקד מחדש את עיניו הבוהות ויצא במהירות מהמעלית. נראה שהדירה של מיכאל היתה ביציאה השניה והוא פנה לשם במלמול קטן של "תודה על ההסעה" ונעלם מאחורי הקיר.
"שתקן הבחור," העירה רוני לצידו והתקדמה אל הדלת. "איך מצאת אותו תסביר לי?" שאלה והעבירה קווצת שיער בלונדינית אל מאחורי אוזנה.
"הוא… ניגן שם, על הפסנתר ההוא בירושלים." גיא לא היה ממש בטוח. הוא מצא את מיכאל? זה הרגיש יותר כאילו השיר הזה שהוא שר גרר אותו אליו בלי יכולת להימלט.