במה מאולתרת – פרק 9

פרק 9 – מה שעושה לך טוב~

יום חמישי הגיע בדהרה. גיא לא זכר אפילו שהלך לישון והשעון המעורר כבר צווח באוזניו עם השעה שש וחצי בספרות מהבהבות. הוא ניגב שאריות ריר מהלילה, נגעל מחדש מכמה דוחה החדר שלו נראה לפני סוף השבוע, לפני שפנה אל הארון ושלף את החולצה והמכנס הראשונים שראה. הוא בקושי הצליח לפקוח את עיניו וכבר הדלת שלו נפתחה בידי אימו, שבניגוד אליו הייתה ערנית לחלוטין. "אתה מתארגן? אני מתחילה מוקדם היום, אז תנסה להיות מוכן לפני שבע וחצי," הודיעה ויצאה עוד לפני שהמילים הספיקו להיקלט במוחו החצי ישן של גיא. הוא מצמצץ, הבין שסגרה את הדלת, משך את המכנס את שארית הדרך במעלה רגלו.

אחרי ההתלבשות המסורבלת וצחצוח השיניים שכמעט הוביל למותו – תזכורת לעצמו: מברשות שיניים לא נועדו שיבלעו אותן – גיא התיישב לשולחן. עם קערת מיקי מאוס לפניו ואריזת כריות בידו, הוא אכל באיטיות, עדיין מתקשה לפקוח את עיניו, והחליט שישטוף שוב פנים כשיסיים. משהו צריך להעיר אותו.

"אתה מוכן?" אימו צעקה מהכניסה כשגיא ניגב את פניו לאחר השטיפה השנייה, בתוספת ניעור קל. הוא יצא מחדר האמבטיה והשחיל יד לתוך רצועה אחת של התיק בעוד ידו השנייה חטפה את המעיל מהמתלה בכניסה.

"בא," אמר וסגר את הדלת מאחוריו. אימו חיכתה לו ליד המעלית וזו הגיעה רגע לאחר שהתייצב לצידה.

"אתה נראה שמח." אימו הביטה בו דרך המראה הקדמית וחייכה. "קרה משהו מיוחד?"

"לא יותר מדי. יש לי הופעה מחר בקפה של יגאל." הוא לא הצליח להוריד את החיוך מפניו. אימו צדקה, הוא באמת היה שמח. מיכאל לא ביטל לו ברגע האחרון – לא שגיא היה נותן לו לעשות את זה – ויגאל התקשר אתמול בערב לוודא שהם מגיעים. "יש לי הרגשה טובה לגבי זה."

שחורת השיער הנהנה, מחייכת לעצמה במה שנראה לגיא כמו סיפוק. "אני בטוחה שתהיה נהדר." היא לא שאלה לפרטים מעבר למה שסיפק לה וגיא היה אסיר תודה על זה. הוא העדיף לשמור את זהותו של מיכאל בסוד כל עוד הם נמצאים ביחסי כן-לא. בכל מקרה, הייתה לו הרגשה טובה בקשר לזה וזה מה שחשוב.

בבית הספר הוא בקושי הקשיב בשיעורים. דעתו ריחפה יחד עם רגליו לכל מקום שהוא לא הכיתה, המורה והמציאות הנוכחית וכשסוף סוף נשמע הצלצול הגואל גיא קיפץ לו מחוץ לכיתה וכמעט נפל מכל המדרגות. "לא אתה, משהו." שמע קול מוכר ממלמל מימינו והסתובב כדי לראות את מיכאל. "הייתי בטוח שאתה עומד לפתוח את הראש. היה מסדר לי את החיים כרגע."

"חה חה חה. מצחיק מאוד. לא תיפטר ממני בכזו קלות." גיא קרץ והנחית מהלומה שהייתה אמורה להיות טפיחה קלה על כתפו של מיכאל.

השטני התכווץ לרגע לפני שהמשיך בירידה. "לא חשבתי…"

הם הלכו יחד לתחנת האוטובוס והתפצלו רק כשהגיעו לקומה שלהם בבניין. "אז, נתראה מחר בערב." גיא ממש צהל. הם עומדים להופיע. ממש להופיע, עם הגברה וקהל והכל. הוא היה מאושר.

"אהא." מיכאל כבר הסתובב, כך שגיא לא יכל לראות את הבעתו כשאמר מה שאמר, אבל הוא לא נשמע מדוכא כמו בהתחלה, אז זה היה סימן טוב מבחינתו.

***

"רציני? זה התנאי שלך?" גיא נעץ במיכאל מבט המום כשזה סיים לדבר. "אתה כזה דרמה קווין. קינג. קווין. לא משנה." מיכאל התאפק לא לצחוק בעוד שותפו נראה כנאבק בתסכולו. הוא היה רציני לגמרי, אז גיא יאלץ להסכים. "טוב," כחול השיער נכנע לבסוף. "בסדר. אם זה מה שעושה לך טוב."

"זה אכן מה שעושה לי טוב. חוץ מזה, תזכיר לי רגע מה התפקיד שלך בכל העסק הזה?" שאל והבעה חשדנית עלתה על פניו.

"לגלות אותך," גיא השיב בחשיבות עצמית.

"ועכשיו ברצינות?" מיכאל הטה את ראשו. "לא זכור לי שעשית משהו מעבר ללנסות לשכנע אותי לשיר."

"בסדר בסדר. אני אלווה אותך עם גיטרה," הודה. "זה רק שיר אחד, אז אל תדאג. אני לא עומד להרוס לך." הוא הביט בעיניו של מיכאל לקבלת אישור, אך מיכאל לא הצליח להימנע מלהיות מופתע להדהים מהגילוי החדש. הוא לא ציפה לזה.

"ממתי אתה מנגן על גיטרה?"

"כיתה א? מה זה משנה עכשיו?"

"אה, אני לא יודע. אולי את הכול? למה לא אמרת לי שאתה מנגן? היינו יכולים לעשות חזרות ולא סתם להגיע הנה כמו שני חובבנים." מיכאל חשב שהוא צוחק עליו, אבל הילד נראה רציני לגמרי. מה הוא חשב לעצמו? למיכאל היה מושג כלשהו איך הוא נראה באותו רגע, כשניסה לשמור על קור רוח. הוא ראה שגיא מבחין בזה, אבל נו באמת, הוא היה צריך לספר לו שהוא מנגן. "חוץ מזה, לא ראיתי גיטרה אצלך בחדר."

"היא במחסן, וזה לא משנה עכשיו." גיא ניער את ראשו. מיכאל הבין אותו, זה לא מה שהם אמורים לדבר עליו כרגע. הם עולים עוד חמש דקות. "אני זוכר את השיר שלך. אתה תעשה בדיוק מה שעשית בשישי ואני אלווה אותך. מבטיח לא לפשל, אוקי?"

מיכאל עצם עיניים ונשם עמוק. ואז נשף. פעם אחת. שתיים. בשלישית הוא פקח את עיניו, מביט ישירות בגיא. "אוקי." הוא צפה בגיא משפיל מבט ותהה אם אולי הכניס מעט יותר מדי רגש למילה האחת הזו. "אוקי, בוא נעשה את זה." הוא היה רגוע יותר בפעם השנייה.

"רק אל תשמח יותר מדי, כן?"

"אל תהרוס את זה גיא, אני כמעט מחבב אותך." ואז הוא עטה את הברדס על ראשו, משאיר רק את פיו וסנטרו חשופים. "אה, ואני לא רואה כלום, אז תצטרך לכוון אותי."

לא הייתה שום הזמנה. לא היה דבר שהתריע בפני הלקוחות שמישהו נוסף עומד להופיע. אחרי הכל זה היה בית קפה רגיל, בתוספת רשימת הופעות מתוכננות מבעוד מועד.

מיכאל פסע בזהירות על הרצפה המכוסה כבלים, מונחה על ידי גיא איך להגיע למיקרופון במרכזה. כשקלט את בסיס המעמד, אחז בו בעדינות, בולע את רוקו בעוד צווחה חדה ודקה בקעה מהמכשיר. הוא סירב להביט בגיא. הידיעה שעמד מאחוריו הספיקה לו.

שמישהו יסביר לו למה, לכל הרוחות, הוא הסכים להזיה הזאת? כאילו, אף בן אדם שפוי לא היה עושה את זה, והוא ראה את עצמו בתור אדם שפוי. מה גם, הוא היה בטוח שיהיה פסנתר. ואז ראה שאין והתחיל להילחץ, למרות כל מה שעשה כדי להרגיע את עצמו. ואז גיא אמר שהוא ילווה אותו, ולמרות שזה נשמע למיכאל מאוד חשוד – לא יכול להיות שהזיכרון שלו כל כך טוב – הוא עדיין נרגע מעט מהעובדה הזו.

פריטה קצרה פיקסה אותו מחדש. זה היה הסימן להתחיל.

מיכאל האזין לקולות הרקע השקטים של בית הקפה; שיחות מהוסות בין מכרים, השקת כוסות, קרקוש מזלג על צלחת, נשיפת מכונת הקפה כשסיימה את פעולתה. הוא האזין, והשתיק את כולם, בתקווה קטנה שכל האורחים חירשים.

נשימה עמוקה.

מתחילים.

הוא שמע את צלילי הגיטרה מתנגנים מאחוריו, ולאחר הפליאה הראשונית לנוכח העובדה שגיא אכן זכר את השיר שריריו של מיכאל נרפו והוא חיכה לרגע המתאים. כשזה הגיע, המילים התגשמו מפיו. תחילה מהוססות, בקושי נשמעות למרות המיקרופון שהיה צמוד לפיו.

בהדרגה הוא התחיל להאמין לגיא, שאיכשהו הצליח לתזמן את הנגינה שלו לשירה המגומגמת שהצליח להפיק, והמשך השיר זרם בשטף, המילים נעימות ורגועות, שקטות אך נחרצות. הוא לא היה בטוח לחלוטין שהוא יודע מה הוא עושה, אבל השמיים לא נפלו כפי שציפה שיקרה. המקום לא קרס. אף אחד מהאורחים לא התחשמל.

העולם נשאר שלם.

לא רע.

לפני ששם לב, מילות השיר האחרונות יצאו מבין שפתיו בעוד צלילי הגיטרה של גיא דועכים לאיטם והשיר נגמר. מהר מדי. מיכאל לא היה מוכן לדממה שאפפה פתאום את המקום, משהו הרגיש חסר.

הוא ניסה להגניב מבט באורחים, אך צמרמורת מקפיאה תקפה אותו בכל פעם שהברדס רק איים להישמט מעל פניו. לא היה כל קול חוץ ממנו ומגיא בזמן השיר, אבל עכשיו התחיל לשמוע משהו אחר, חיצוני. מחיאות כפיים?

מיכאל האזין ביתר קשב לקולות הזרים שהחלו להדהד בין קירות החלל הקטן. לא היו הרבה מהן ויש לומר שהן נשמעו מהוססות למדי, מנומסות, אבל אלה אכן היו מחיאות כפיים. על מה בדיוק? הרי לא יכול להיות שזה לכבודם. מה הם כבר עשו, ניגנו שיר אחד? זה באמת עלוב.

הוא ניער את ראשו בתנועה חדה – שלעין תמימה יכלה להיראות כקידה קלה במיוחד – והתחיל להתקדם חזרה למקום ממנו עלו. שלוש מדרגות נמוכות הפתיעו אותו בירידה מהבמה והוא כמעט מעד, אך ייצב את עצמו ברגע האחרון. ליבו הלם בעוצמה כזו, שבקושי שמע את צעדיו הבטוחים של גיא מאחוריו ואת תגובתו המבוהלת.

"אני בסדר," מלמל בקושי, אבל בחילה גאתה בבטנו וגרונו התייבש באחת. "יש לך מים?"

כששוב היו נסתרים מעיניים זרות, מיכאל הרשה לעצמו להסיר את הברדס, צופה בגיא מפשפש בתרמילו. הוא הוציא ממנו בקבוק מים לאחר כמה שניות והושיט לו, "בבקשה."

מיכאל חטף את הבקבוק מידו, מרוקן אותו בחמש לגימות גדולות. "לרוויה, בהמה." שמע את גיא מפטיר מאחוריו. "אם ידעתי ששירה מצמיאה אותך כל כך הייתי מביא שישייה."

מיכאל הרים לכיוונו מבט סרקסטי להפליא והחזיר לו את הבקבוק הריק. "תודה. דרך אגב, 'בהמה' זה יותר בהקשר של אוכל. פחות שתייה," ציין ונימה צינית התגנבה לקולו. נו, שיהיה, גיא התחיל.

בן כיתתו החזיר לו זוג עיניים שנראו מעט מיואשות. "אל תתחיל ללמד אותי עברית עכשיו," השיב. "חוץ מזה, אתה צריך לשמוח. ראית כמה הם נהנו? אל תהפוך לי עכשיו לאִיה, זה דבר טוב. קצת שמחה וגאווה עצמית לא הרגו אף אחד." הוא זרק את הבקבוק חזרה לתיקו בהיסח הדעת וחייך, כאילו הכול טוב ויפה והם בדיוק זכו בתהילת עולם.

"שמעתי רק קצת מחיאות כפיים בסוף. אני מניח שזה יפה להתחלה," אמר, בעיקר כדי לרצות אותו. למען האמת, ההרגשה הטובה שהייתה לו לאחר שסיימו כבר החלה להתפוגג. "אני חוזר הביתה, אתה בא?" בעודו מדבר, התחיל להתקדם ליציאה האחורית שדרכה גם נכנסו. הוא בהחלט לא היה מעוניין שיראו אותו יוצא מאחורי הקלעים ויזהו אותו כמי שזה עתה סיים לשיר.

גיא הביט בו בהלם טהור. "'קצת מחיאות כפיים בסוף?' תגיד לי אתה רציני?" ידו נחתה בתקיפות על כתפו, מונעת ממנו להמשיך ללכת. "אנשים ממש נהנו. כולם הסתכלו עלינו בזמן ששרת. היית מדהים! הם היו מרותקים במשך כל הזמן. אני לא אופתע אם מישהו צילם." מיכאל שמע אותו ממשיך לברבר על זה שכיסה את הפנים ואיך זה יכול להיות גימיק מעולה ואפילו לפרסם אותם יותר, אבל הוא לא התרכז בזה.

"צילם?!" הבחילה חזרה ויחד איתה הצורך להסתלק מיד מהמקום. "אתה מתכוון וידאו? כזה שהם יכולים להפיץ? אלוהים אדירים…" מיכאל ניער את ידו של גיא מכתפו והמשיך בהתקדמותו, מהיר מקודם ובהחלט לא מתכוון לעצור שוב.

אבל כמובן שגיא יחסום אותו. מקדימה. איפה הוא לומד את הטריקים האלה? זה מייאש. "למה אתה נשמע מבועת?"

"אולי כי אני מבועת?" מיכאל הרים את מבטו, רואה איך גיא נרתע וכמעט פוגע בגבו בדלת האחורית. "אתה פשוט חסר כל מודעות, מה?" שאל וניענע את ראשו, מחניק אנחה. הוא היה צריך לצפות את זה, כמובן, אבל בחר להתעלם, רק הערב. טוב, זה לא עבד. "אני לא עושה את זה שוב, אף פעם, אז אתה מוזמן ללכת לחפש מישהו אחר לאלתר בשבילו," ירה בלי לחשוב יותר מדי ועקף את גיא, פותח את דלת העץ ויוצא אל האוויר הקר של הלילה.

הרוח הצליפה בפניו בעודו עוטף את צווארו בצעיף, אדי קור מתאבכים מול פניו בכל נשיפה. מיכאל לא העז להביט לאחור. ראשו התחיל לכאוב במחשבה על ההבעה של גיא למשמע המילים שלו והוא החליט שאולי מוטב לא לדעת. אם לגיא יהיה משהו לומר לו, הוא נמצא דירה ממול.