במה מאולתרת – פרק 7

פרק 7 – חוץ מזה~

"אתה בטוח שאני יכול פשוט להיכנס?" מיכאל לא חשב שזה רעיון טוב. הם לא הסכימו לו לחזור לביתו אחרי שהמפגש הסתיים וגיא (גיא אחר) החליט שהוא ישן אצלו.

מפה לשם קרה שהוא עמד בפתח בית ספרו הישן ובהה.

"השומר מכיר אותך, הוא בטוח ייתן לך להיכנס." גיא טפח על שכמו בעידוד. "חוץ מזה, כבר דיברתי עם רון והוא מחכה לך," הוסיף וחייך חיוך מוזר.

הא. אז זו הייתה הסיבה להכול, מיכאל הבין. כמובן, איך לא חשב על זה.

"אני לא נכנס איתך לשיעורים," קבע ונעץ בגיא מבט ארוך עד שלבסוף הוא נכנע.

"בסדר בסדר, למרות שלומר היי למורים ישנים יהיה נחמד, אתה לא חושב?"

"לא. אני ממש לא חושב."

צלצול נשמע מהרמקולים בתוך המקום וגיא קפץ בבהלה. "אתה צוחק עלי?!" צווח ומיכאל ניחש שהוא כיוון לצלצול. הוא לא ממש הבין מה יעזור לו להתעצבן על הצלצול, אבל זה היה גיא. "טוב, מיכאל, אני עף למתמטיקה. רק תודיע כשאתה הולך, טוב?"

מיכאל הנהן בגיחוך וצפה בו מתרחק בכמעט-ריצה לכיוון הבניין. פתאום הוא קלט כמה שני ה… גייאים? שהכיר היו דומים אחד לשני.

כמובן שהוא לא התכוון להתעמק בזה, זו כנראה תכונה של השם. לו היו דברים יותר חשובים לעשות, כמו לגרום לחבר שלו להבריז משעתיים ראשונות כדי להשלים פערים של כמה חודשים טובים.

הוא הוציא את הנוקיה היפה שלו מהכיס ובדק אם מישהו תהה לשלומו. שלוש שיחות שלא נענו מגיא מספר שתיים ועוד כמה הודעות, לא דברים חשובים. לפחות לא מספיק כדי שיתעכב עליהם. גיא יסתדר יום אחד בלעדיו, זה לא שהם מכירים יותר מדי בכל מקרה.

הו. שיחה אחת שלא נענתה מרון, לפני חמש דקות. הוא הקדים אותו? מיכאל חייג חזרה אל המספר וחיכה שיענה.

"היי לך, אני מחכה במקום הרגיל, אז כדאי שתמהר." זה כל מה שזכה לקבל ממנו לפני שהילד ניתק. הוא נשמע ממש כמו עצמו, רגוע ואצילי, אבל מיכאל זיהה שם עוד משהו, יכול להיות שהוא התרגש? זה גרם לליבו לקפץ מעט.

ואז הוא הרחיק את המכשיר הקטן מאזנו. כמובן שהוא ניתק, מיכאל נאנח בהשלמה. הוא ידע שרון שנא לדבר בפלאפון, זו הייתה אחת הסיבות לחוסר בתקשורת רציפה ביניהם בחצי שנה האחרונה. שניהם העדיפו לדבר פנים אל פנים.

אז הוא אזר אומץ והתקדם לכיוון השער. "היי ולאדי," בירך לשלום את השומר שהתיידד איתו כבר בשנתו הראשונה בחטיבה. ככה זה כשאתה ילד חולני שכל שבוע מוציא אישורים מהרכז ללכת הביתה. לפחות זה השתפר עם השנים.

"הו, מבריז לטובתנו? איזה כבוד." ולאד צחק וטפח על שכמו בצורה אבהית למדי.

מיכאל חייך במבוכה. "לא הייתי קורא לזה הברזה, אחרי הכל אני בבית ספר."

"גם זה נכון." ולאד עזב אותו וחזר לבוטקה הירקרק שלו. "תבלה בנעימים, לא השתנה יותר מדי בשנה הזאת."

והוא צדק, מיכאל הבין כשהיה בדרכו. הרחבה המרכזית עדיין הייתה מלאה במבריזים ראשוניים ישובים על הספסלים ומאחוריה המדשאה הייתה מסריחה כתמיד. הכול נראה אותו הדבר. מיכאל הצטער מעט שרק בקושי יצא לו להיות ברחבה או במדשאה, כי נטה להסתגר בכיתה גם בזמן ההפסקות, כשחבריו יצאו לשחק כדורעף באולם. הוא המשיך להתקדם לכיוון יעדו, תוך כדי אומר שלום למורים ותלמידים שזיהו אותו ומתפלא מחדש מכמה מלוכלך הבניין של הזייניקים. הוא קלט ששמו דשא סינטטי ליד הספרייה, שינוי מרענן, ומצד שני הרסו לו את הפסלים שאהב.

אבל הספרייה נותרה כשהייתה, בניין ישן בעל קירות מצהיבים ומלאים בצמחים מטפסים מכל כיוון, רק שביל הגישה נראה כאילו שופץ לא מזמן. ואם הספרייה נותרה כשהייתה, אז גם הגומחה הקטנה מאחוריה בטח עוד קיימת.

המחשבה העלתה חיוך על פניו של מיכאל והוא האיץ את צעדיו. הוא התעכב מספיק בסקירת המקום שעזב רק לפני שנה והוא רצה לראות את רון.

לא. הוא רצה לפגוש את רון. הוא רצה להגיע לשם ולראות אותו יושב באותה תנוחה מוזרה שמיכאל כבר התרגל אליה, מחייך את החיוך המוכר ומושיט יד, כמו מזמין אותו להצטרף אליו. רק המחשבה על כך הציפה אותו בחום.

אבל זה נקטע כשהנוקיה רטט בכיסו. הוא הוציא אותו ובדק מה (או ליתר דיוק מי) מרשה לעצמו להפריע לו. וזה היה גיא, הוא שאל אם הם כבר משלימים חוויות ובסוף היה סימן שאלה. גם הוא לא טרח להתייחס לעובדה שהפלאפון שלו לא תומך בסמיילים, אבל מיכאל יכל לנחש איזה מהם הוא שלח לו. הוא לא טרח לענות וזרק את המכשיר לתוך התיק, שלא יפריע בהמשך.

הגומחה הייתה ממש מעבר לפינה, ויחד איתה גם זה שעמד לפגוש. מיכאל לא הבין למה ידיו כל כך רועדות. מהתרגשות? פחד? חוסר ידיעה? רון לא נשמע כאילו יש לו בשורות רעות בשבילו.

מיכאל ניער את ראשו בניסיון לסלק את החרדות שהחלו לצוף בו, זה סתם יהרוס את הכול.

ואז הוא עבר את הפינה, ואותו חיוך קיבל את פניו בברכה.

***

"אני ארצח את הילד הזה…" גיא סינן לעצמו כשמיכאל לא ענה לו בפעם החמישית לאותו יום. זה לא יכול להיות במקרה, מיכאל פשוט סינן אותו. שטן שכמותו. מה הוא כבר עושה שהוא לא יכול לענות לשיחה אחת מסכנה?

"אני חושבת שהוא אצל חברים." נועה זרקה את המילים לאוויר כאילו כלום. "אתה יודע… הוא עדיין בקשר עם החברים מבית הספר הישן שלו."

"בכזה קשר שהוא פשוט הולך איתם לבית ספר?"

נועה משכה בכתפיה בחוסר עניין משווע. "אני דיי בטוחה שהם הכריחו אותו לבוא איתם."

הא. גיא המהם לעצמו בשקט ונתן למחשבותיו לגלוש הלאה. הוא כבר ראה את עצמו ישן כל היום. מוזר, ממתי החיים שלו נהיו כל כך תלויים במיכאל? הוא גילה עליו רק השבוע וכבר מת משיעמום כשהוא לא נמצא. בטח היו לו דברים יותר טובים לעשות לפני. "טוב. זה לא נותן לו את הזכות לסנן את כל השיחות שלי," פלט בעצבים והכניס את הפלאפון לכיסו, כמובן אחרי שנתן בו מבט אחרון כדי לוודא שלא פספס משהו. השיעור עמד להתחיל וגיא הניח שאם הוא רוצה לעבור את בית הספר עם תעודת בגרות סבירה רצוי לו להקשיב.

***

מיכאל התנתק מרון, בקושי. אם זה היה תלוי בו הם היו ממשיכים לנצח. אחר כך הוא גרר אותו לחיבוק מלא הקלה וחיוך בלתי רצוני נפרש על פניו. "מעכשיו פעם בשבועיים."

הוא הרגיש את ההנהון של רון מנגד לכתפו ושריריו רפו בתגובה. ואז הוא הרחיק אותו ממנו, מביט בעיניו בעניין. "אז, איך החיים כרגע?"

רון רק משך בכתפיו. "משעממים למדי. כולם מתרוצצים בחצר לא משנה אם חום אימים או קור כלבים בחוץ." הו. הבעיה המוכרת. רון, כמוהו, לא נטה לצאת יותר מדי, למרות שהוא גם היה מסוג האנשים שתמיד סחבו איתם סט בגדים נוסף בתיק. על כל מקרה שיבוא. עד שעבר הם נפגשו ודיברו בהפסקות כי הכיתה התרוקנה לגמרי. מיכאל תהה אם לרון יש עוד עם מי לדבר כשהוא כבר לא שם לארח לו חברה.

"אתה יודע שאתה תמיד יכול לבוא למודיעין," הציע, למרות שמיכאל קיווה יותר להפציר בו להגיע. "אני יכול להכיר לך כמה אנשים." הוא ידע שזה חסר טעם, לו עצמו לקחו כמעט שנתיים להתחבר אליו. 

"אני מעדיף לדבר איתך." רון חייך. "חוץ מזה, ההורים שלי בחיים לא יסכימו לי לנסוע לבד ברכבת…" אמר והטה את ראשו מעט הצידה, נועץ במיכאל מבט לא מפוענח.

"אני לא טוב בזה, רון, אם יש לך משהו לומר לי פשוט תגיד."

חברו הזעיף מעט את פניו, אך הן חזרו להבעתן השלווה הרגילה כמעט מיד. "אתה נראה שמח יותר, פגשת מישהו?" שאל ברוגע, אך מיכאל הצליח לשמוע שם משהו מעבר. עם זאת, זה לא מנע ממנו לספר על נועה וגיא ואיך שהילד הרס לו את החיים ברגע אחד ומצד שני הכניס בהם משהו אחר, פעיל יותר. הוא כבר לא מסתגר שעות בחדרו, מקשיב למוניקה סקס ואיפה הילד ובולע חמישה ספרים בשבוע. 

"אבל הוא מייגע. הוא שמע אותי מנגן, אתה יודע? ועכשיו הוא מכריח אותי להופיע איתו באיזה בית קפה נידח." התלונן והסיט שערה סוררת מעיניו, תוחב אותה מאחורי אזנו וצופה ברון עוקב אחרי כל תנועה שלו. הוא הרגיש בהתכווצות המוכרת בחזהו, כמו כל פעם שרון הביט עליו ככה, במבט החוקר שלו. "רוצה?" שאל והצביע על שיערו, שהגיע מעט אחרי כתפיו. הוא ידע שרון רצה להתעסק בו אבל התאפק בגלל הבעיה שיש למיכאל.

הוא הנהן במרץ ותוך שנייה מיכאל עבר להישען עליו כשרון שעון על הקיר האחורי של הספרייה ואצבעותיו חורשות פסים פסים בשיערו. "אני יכול לעשות לך צמה?" שאל בשקט, וכשמיכאל הנהן הניח את ראשו על כתפו והשתתק. "למה באת רק עכשיו?" תהה בקול בעוד אצבעותיו מעבירות בעדינות קווצות משיערו של מיכאל ומשלבות אותן אחת בשנייה.

"יא כיתה עמוסה." מיכאל נשף וצייץ בכאב כשרון משך חזק מדי, הוא מיד מלמל 'מצטער', והמשיך ביתר זהירות. "בקושי יש זמן לנשום." הוא נאנח כשקלט שלא הגיעו אפילו למחצית.

"אתה נשמע כל כך מיואש." רון צחק מאחוריו ותפס בידו. "תחזיק את זה רגע." לאחר מכן המגע שלו נעלם, וחזר כמעט מיד כשלקח מידו את קצה הצמה שנתן לו להחזיק, קושר אותו בגומייה קטנה. "רוצה לעשות סיבוב מורים?" הציע ומיכאל הניד בראשו. הוא לא התעניין במיוחד במוריו לשעבר. הוא הגיע סך הכל לפגישה מחודשת עם חבריו ורון בפרט, ועשה את זה.

אז הוא התפנה לחשוב על העובדה שהבריז מיום לימודים שלם, שבמקרה היה יום שלישי, ובמקרה ביום שלישי היו לו שלוש שעות מתמטיקה. והכי במקרה היה שהמורה אמר להם רק אתמול שבשיעור הבא הם מתחילים חומר חדש. "לעזאזל." מלמל וכמעט משך בשיערו, אך נזכר שהוא קלוע והעביר את ידיו אחת בשנייה בעצבנות. "אני עומד למות מחר."

רון גיחך מאחוריו. "מה קרה, לא הודעת להורים שלך שאתה כאן?" 

"חה הא. מצחיק מאוד רון." מיכאל ידע שהוא מסתלבט עליו. הוא סיפר לו שהוריו יצאו לפני כמה ימים לנסיעת עסקים שתארוך שלושה חודשים לפחות. "אני דואג בעיקר בגלל גיא, אם אתה כל כך מתעניין. הוא יהרוג אותי, וגם נועה." הוא מצא את זה מצחיק שדווקא הם גורמים לו לדאוג ולא העובדה שפספס שלושה שיעורים של חומר חדש ועוד שישה שיעורים אחרים שאלוהים יודע מה עשו בהם. "אני חושב שכדאי שאלך, אתה לא יכול להבריז מיום שלם בגללי."

"אתה מודע לעובדה שזה בדיוק מה שאתה בעצמך עשית?"

"כן, אבל אצלי זה שונה." מיכאל צחקק והתרומם ממקום מושבו, מושך את רון אחריו. "אתה בתוך בית הספר שלך. אני לא. אותך יכולים לתפוס ואז יספרו להורים שלך ואז תסתבך. אותי לא. לך הלימודים חשובים. לי… לא." 

חום השיער נעץ בו מבט מרוגז קלות. "אני שונא שאתה צודק," התריס, אבל לא מנע ממנו לשלב את אצבעותיהם.

"לא נורא." מיכאל נשק לו ברכות ושניהם התחילו להתקדם לבניין הראשי, אז התפצלו ופנו כל אחד לדרכו.