במה מאולתרת – פרק 6

פרק 6 – אה, נחמד~

"בקיצור," גיא הצליח לתפוס סוף סוף את מיכאל באחת ההפסקות, האחרונה לפני שהסיוט נגמר. זה נראה כאילו הוא מתחמק ממנו ולא היה לו שמץ של מושג למה. טוב, אולי קצת מושג, אבל הוא החליט להתעלם. "אנחנו מופיעים, בסוף השבוע. אין לברוח, ואתה חייב לי על הלילה ההזוי הזה." מיכאל לא עמד להתחמק מזה. הוא עומד לשיר שם וגיא יעשה הכול כדי שזה יקרה.

"בסדר, אבל בתנאי אחד." מיכאל זקר לעברו אצבע ארוכה שגרמה לגיא להירתע קצת אחורנית.

"מה התנאי?" שאל בקוצר רוח. הילד הזה בלתי אפשרי.

"אה. התנאי? אני אציב אותו בערב ההופעה, כדי שלא תהיה לך אפשרות לתכנן תכנית מתחכמת שתוריד אותי מזה." החיוך הזחוח הזה… גיא לא סבל אותו.

"תוריד את ההבעה הזאת מהפרצוף שלך." גיא נעץ בו מבט זועף והלך. זו הייתה השעה האחרונה, למזלו הרב. כל מה שרצה היה בסך הכל להגיע לביתו, להיכנס להתקלח וללכת לישון, אבל כמובן שזה לא יקרה. יש לו שיעורי בית, ועבודות, וטריליון מבחנים ללמוד אליהם. נוסף על הכל, הוא יצטרך לחזור באוטובוס כי שני ההורים שלו חוזרים מאוחר.

לפחות היום הזה קצר… זה כנראה אמר שהוא ילך לישון בחצות ולא אחרי, בתקווה ששלמה לא יחליט לתת עוד עבודות לקראת הבגרות. תקוות שווא, אבל גיא דגל באופטימיות.

"יום שני יום דיכאון," פיזם לעצמו בדרכו אל השערים ובלי לשים לב נתקל בגבו של מישהו. "סליחה…" מלמל והתחמק באלגנטיות. במזל רב זה לא היה איזה ערס מסכן שרק חיפש משהו שירים לו את הסעיף והוא צלח את דרכו בריא ושלם.

טוב, אולי הוא תכנן לסיים את כל שיעורי הבית שלו וללכת לישון, אבל כמובן שהמציאות זורקת לך כרית על הפרצוף. מילולית. היא פשוט עפה עליו מהאוויר כשפתח את הדלת. "אם זה מה שהעולם רוצה… מי אני שאתנגד?" שאל את עצמו ועקף את רוני בדרכו לחדרו ולישון. הוא לא טרח אפילו לשאול מה היא עושה בבית. השעה בכלל לא הייתה רק שתיים עשרה בצהריים ולגיא בכלל לא היו שמונים אלף מטלות ועבודות ושיעורי בית למיניהם.

כשהתעורר היה חושך, והוא קפא. גיא הביט לרגע בשעון הקיר הבוהק וקלט שהשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. "אני ישן הרבה…" אמר לעצמו בגרון יבש ודידה ממיטתו למטבח ומילא לעצמו כוס מים. "איך אני אמור לחזור לישון עכשיו?" שאל את עצמו בעצב.

מתברר שבקלי קלות. בפעם השנייה שהתעורר היה זה השעון המעורר וצעקת אמו שהעירו אותו. "גיא, קום! שבע וחצי כבר!" הוא שמע אותה מהמטבח וקפץ בבהלה, ער לגמרי. "אני חייבת לצאת, אז קח אוטובוס היום."

"לאן את הולכת?" שאל את אמו כששירך את רגליו אל המטבח. "לא ידעתי שאת עובדת בשליההשי." ניסיון הדיבור תוך כדי פיהוק לא צלח.

היא חייכה אליו מהשיש. "אני נפגשת עם כמה חברות. לא חושבת שאחזור לפני ארבע, אז אם אתה צריך להגיע לאיזה מקום קח אוטובוס," אמרה ומיהרה לצאת מהדירה.

***

מיכאל קם לצעקה בצעקה.

הא? הוא לא הבין את זה. הוא בכלל לא הצליח להבין את זה. מישהו שם צעק, והוא קם צועק. משהו עבר על המוח שלו באותו רגע. זה היה סיוט או שמישהו בבית הזה באמת צעק?

הוא קם וגרר את עצמו לחדר של אחיו. השעה הייתה בקושי שש בבוקר והם בטח ישנו כמו תינוקות. למען האמת, מיכאל ציפה להתעורר קצת יותר מאוחר, אבל לא הופתע. אולי בבתים אחרים הגוף שלו מרגיש שהוא יכול לגלוש קצת יותר אל תוך השינה, אבל לא כאן.

הוא פתח את הדלת בשקט, תוהה אם אולי הם דווקא כן ערים, אבל לא. שניהם ישנו כמו בולי עץ אחרי שריפה. מתים. לא באמת מתים, אבל הם לא זזו. מיכאל שמע רק את הנחירות השקטות של אביב מהמיטה התחתונה. הוא הסתובב בדממה וסגר אחריו את הדלת בשקט מופתי.

אם הם ישנים, מי הוא שיעיר אותם? הוא החליט לכוון את השעון המעורר לשבע וחצי, שיהיה להם קצת זמן להתארגן, כמו כל יום לימודים שיצא מוקדם. שזה בעצם כל יום. אבל אם הם ישנים, מאיפה הצעקה הזאת הגיעה? אולי היא בכלל מאחת הדירות השכנות והוא סתם שמע אותה כי יש רק קיר מפריד. מיכאל לא הכחיש בתוך עצמו, הוא התחיל טיפה להתערער. אולי זה באמת היכ רק חלום רע. הכל דמם פשוט.

בית ריק כי הורים באיזו מדינה שהוא לא זכר, אחים ישנים, הכול כבוי, ומישהו צועק. מיכאל ניחש שזו הייתה הסיבה שידיו רעדו מעט כשהוציא קערה מהמגירה. הוא החליט לאכול, אוכל תמיד עזר במשהו, ואז גילה שהארון כמעט ריק. כל מה שנותר היו כמה פריכיות יבשות ו… כריות.

ממתי יש להם כריות בבית? מוזר, אבל הוא לא יתלונן.

מיכאל הוציא קרטון חלב חצי ריק מהמקרר, את הכפית הנקייה היחידה ואת קופסאת הכריות.  הוא שפך כמות נכבדת של הדגנים-לא-דגנים יחד עם לא מעט חלב ולסיום טבל בפנים את הכפית. 'עיניים גדולות' זה עוד בלשון המעטה. אחרי שיצא מהלהט הרגעי הזה, מיכאל בהה כמה דקות בקערה ותהה מאיפה הוא אמור להתחיל לאכול. בסופו של דבר הוא פשוט אכל. הכל. הקיבה שלו לא התנגדה.

לפני שיצא, מיכאל וידא שיש מספיק מצרכים במקרר לאחים שלו לארוחת צהריים. הוא היה משוכנע לחלוטין שלא יחזור עד הערב, והם ידעו לבשל הרבה יותר טוב ממנו, אז זו לא היתה דאגה. כשראה שהוא מלא לגמרי חייך לעצמו. אין דאגות סופר להיום. אולי קצת נשנושים, אבל את זה הוא יכול לקנות אחר כך.

הוא חזר לחדרו והתארגן במהירות שיא, לקח תיק עם ארנק ובקבוק מים ויצא לדרכו. הוא התלבט אם לנעול את הדלת או לא, ואחרי כמה שניות החליט שלא. מקסימום יבוא איזה גנב וירוקן להם את הבית, לא סיפור.

במחשבה שנייה חזר וסובב את המפתח פעם אחת. בכל זאת, היו לו שני אחים קטנים בבית.

היום עבר ברוגע יחסי. לשם שינוי, גיא לא הציק לו. הוא ונועה אפילו התחלפו חזרה במקומות, ככה שהוא לא היה צריך לסבול את הנדנודים שלו בקשר להעתקת חומר מהלוח כי המורה מחק לפני שסיים. בסוף היום מיכאל תהה מה לעשות. הוא לא תכנן לחזור הביתה, מן הסתם, אבל מה עוד? בסופו של דבר החליט לנסוע לקניון. אפשר לשרוף שם בקלות כמה שעות טובות, ועד שיצא כבר יחשיך ולו יישאר רק לקנות נשנושי ארון ולחזור לארוחת ערב.

כשיצא מהכיתה בסוף השיעור האחרון, שמע את קולו של גיא. הוא דיבר עם כמה ילדים בקדמת הכיתה, אבל מיכאל לא שמע בדיוק מה הם אומרים. הוא החליט לא להתעכב על זה, אחרי הכל – החיים של גיא הם לא עניינו, גם אם זה חשב שהחיים של מיכאל הם כן עניינו.

הצחיק אותו לחשוב על זה כשהוא מכיר אותו יומיים בקושי, אבל מיכאל נאלץ להודות בינו לבין עצמו שזה נכון לגמרי. הוא לא תכנן להזמין אותו להצטרף אליו, אולם כשהמחשבה הזאת עברה בראשו הוא שקל להזמין את נועה. אולי היא תרצה להצטרף. היא אמנם יצאה בשנייה שהצלצול נשמע, אבל אולי עוד הייתה בסביבה.

מיכאל פתח את הנוקיה הנאמן שלו וחיפש את נועה באנשי קשר. כמה שנהגו לצחוק עליו על שלא החליף טלפון, כאילו הם עדיין בשנות האלפיים המוקדמות, מיכאל היה נאמן לנוקיה. הוא לא נשבר, הסוללה החזיקה מעמד שלושה ימים בלי טעינה ו – היה לו ווטסאפ.

'היי, אני הולך לקניון, רוצה להצטרף?' סימס וחיכה לתשובה שכמובן, הגיעה אחרי שנייה וחצי.

'לא היום, אני לומדת למתמטיקה. איך אתה מבין את החומר הזה, תסביר לי?!' היא ענתה, ומהסיומת הלא רגילה מיכאל ניחש שהיא רצינית. ככל הנראה כבר על האוטובוס בדרך לביתה. הוא שלח לה חיוך וזכה לסימן שאלה חזרה ממנה. אימוג'י, ככל הנראה. חיסרון אחד בטלפון שלו: הוא לא תמך באימוג'ים. נועה לא טרחה לזכור את זה, אז חצי מההודעות אצלו ממנה היו סימני שאלה. הוא נאנח והתקדם במורד המדרגות ליציאה מהבניין ומשם לתחנת האוטובוס.

רק כשכבר היה חצי מטר מהדלתות האלה, שכל פעם מחדש מישהו נתקע בו כשעבר דרכן, מיכאל נזכר שיש תחנת רכבת במרחק שתי דקות הליכה מהקניון. הוא התגעגע לרכבת, לא משנה איזו, ועדיין לא התרגל לעובדה שיש תחנת רכבת כל כך קרוב אליו. אם זה היה תלוי בו, מיכאל היה נוסע גם עד כרמיאל באותו רגע, אבל הוא החליט לעצור בפרדס חנה.

שיחה קצרה עם חבר טוב ונקבע מפגש של חבורה ישנה וחביבה מהבית הקודם. היא כללה גם כמה געירות על איך לעזאזל הוא הצליח לשמור על הבלטה (הוא האמין שהכוונה הייתה לנוקיה) במשך שמונה שנים והיא עדיין מתפקדת, אבל זה הלך חלק בסך הכל. נראה שכולם רוצים לראות אותו. הבעיה היחידה הייתה שלא הייתה לו רכבת. לא אחת ישירה לפחות. הוא החליט בלב כבד לקחת אחת לבנימינה וממנה אוטובוס לאן שזכר שהיה מקום המפגש הקבוע שלהם בעבר. במזל הייתה תחנה ממש ליד. אבל מיכאל שנא אוטובוסים, הרבה יותר מדי אנשים במעט מאוד מקום. במודיעין זה עוד היה נחמד, כי התחבורה הציבורית הייתה נגישה למדי, אבל שם? הו לא. ממש לא. אז במחשבה נוספת, הוא שינה את המסלול לזאת עם ההחלפה ושכנע את עצמו שזה לא עד כדי כך נורא.

הוא כמעט עלה על הרכבת הקרובה שיצאה, אבל ידע שכדאי שיארגן תיק שהוא יותר מארנק וקלמר. בגדים וזה. מיכאל לא שש לחזור כל כך מוקדם, אבל במקרים כאלה המטרה מקדשת את האמצעים.

***

גיא למד.

כל היום. כל. היום. הארור. הוא למד. בבית ספר, בבית אחרי בית ספר, ואחרי שרוני החליטה לצרוח על הטלוויזיה ששוב לא עבדה מאף סיבה נראית לעין (גיא שאל את עצמו איך לעזאזל היא הוציאה גימלים. היא הייתה בריאה כמו שור) הוא החליט לעשות את זה בחוץ.

אז הוא ירד לפארק ופשוט חרש על מתמטיקה, ספרות, היסטוריה, אזרחות וכל מקצוע העולה על הדעת במשך שעות. מה זה לחזור מבית ספר באחת וחצי ולהמשיך ללמוד לבד? הפסקה של חצי שעה ואז שוב ללמוד. לא רציני.

לא רציני עד שקלט דמות גבוהה ושפופה יוצאת מהבניין עם תיק קטן וזהו. גיא זיהה אותה מיד כמיכאל. הוא תהה לעצמו לאן יש לו לצאת בשעה כזאת ופתח את פיו לקרוא לו.

במבט שני, מיכאל נראה דיי קצר רוח וכמעט רץ לתחנה, אז גיא החליט להניח לו לנפשו באותו רגע. רק אחרי שכבר נעלם עם האוטובוס הוא התחרט על זה לגמרי. לפחות השעה הייתה כמעט שלוש וחצי. כמעט הפסקה. הוא פתר עוד תרגיל סבל אחד במתמטיקה ונשכב על הדשא באפיסת כוחות.

הזמן עבר לאט, תרגיל ועד תרגיל ועוד תרגיל מהרשימה הלא נגמרת. כאילו, מורים למתמטיקה לא יודעים מתי די. מצד אחד גיא היה ממש גאה בעצמו שהצליח לשבת ככה במשך חמש שעות ואשכרה ללמוד, אבל מצד שני הוא לא הפסיק לחשוב על לאן מיכאל נסע.

אם זה היה לקניון, למה הוא לא הזמין אותו? כלומר, גיא היה מסרב, כי אם הוא מחליט ללמוד סוף סוף למשהו הוא לא ייכנע לקניון, אבל מיכאל יכול לפחות לנסות. הם חברים, לא? חברים מזמינים אחד את השני לבוא איתם לקניון. מיקה ורואי תמיד הזמינו אותו להצטרף אליהם.

רגע… יכול להיות שמיכאל לא ראה אותו כחבר בכלל? בכלל בכלל לא?

גיא רצה לצרוח. הילד הזה. אם הוא יגלה שבאמת נסע לקניון, הוא ימרר את חייו. הוא החליט שבעוד שעתיים, כשיימאס לו, הוא יתפוס אותו שנייה לפני שהוא נכנס לבניין וישאל אותו לאן הלך. אבל עברו שלוש שעות ומיכאל עדיין לא חזר. גיא חזר בסופו של דבר לביתו, כי מי יכול לחכות לבן אדם במשך שלוש שעות? וגם נרדם בשלב מסוים.

בבוקר. הוא החליט שישאל אותו בבית הספר.

"הוא מה???" קרא בחרדה ובהה בנועה כאילו נפלה מהירח, גורם לכמה מבטים מהוססים להישלח לעברו. הוא נופף לעברם כאילו זה כלום, למרות שזה לא היה כלום. אפילו לא קרוב.

"לא מגיע היום," היא חזרה על עצמה ברוגע. "מה כל כך אכפת לך, בכל מקרה?" שאלה בסקרנות ופסקה לרגע מהשרבוט על מחברתה. גיא ניסה להציץ, אבל היא הניחה עליו את היד כך שהחלק העיקרי של הדף היה מוסתר והוא ראה רק קווים שחורים כהים דוהים בהדרגה.

"אה. כלום. שום דבר. סתם, תהיתי לעצמי." גיא ברח ממנה בלב הולם מהר מהרגיל והתיישב במקומו. אז מיכאל פשוט… הבריז. אולי אפילו כבר מאתמול. אולי זו הסיבה שהוא לא חזר בכלל. הוא לקח את עצמו והלך, לאן שזה לא יהיה שהוא הלך.

אה. נחמד.