במה מאולתרת – פרק 4

פרק 4 – הודעה בעל כורחה~

אחרי האישור שלו, מיכאל ציפה שגיא יתחיל, טוב, לדבר. הוא הכין את עצמו נפשית וניסה לשמור על ראש מורם ולא ליפול על הפרצוף בטעות.

אבל נראה שגיא איבד פתאום את יכולת הדיבור, כי מיכאל חיכה וחיכה… וחיכה, ולא שמע אפילו נשימה מכיוונו. אחרי כמה דקות של דממה מעיקה הוא הרים את מבטו ונרתע למראה עיניו של גיא הנעוצות בו בכוח. הוא הרגיש ממש לא בנוח עם המבט המפציר הזה. "מה?" שאל כשהבין שהוא לא עומד לדבר בקרוב.

הוא בהה בו ככה כל הזמן הזה? המחשבה הפחידה אותו קצת. אם ככה זה עומד להיות, כבר עדיף שילך. זה לא שהוא שם מרצונו, בכל מקרה…

גיא עדיין הביט באותו מקום כאילו פניו קפאו. מיכאל ויתר על הניסיונות הבאים, גיא פשוט נראה בטראנס. אז הם ישבו ככה, גיא בוהה בנקודות אקראיות בחלל ומיכאל משתדל לא להשתגע מהשקט. הוא אמנם אהב שקט, אבל לא כזה.

"אתה עומד להתחיל לדבר או שאני יכול ללכת הביתה?" שאל לאחר כמה זמן. מיכאל התחיל לאבד את סבלנותו. השמיים כבר התחילו לקבך גוון כחול עמוק ומהצצה חטופה בשעונו הוא קלט שהשעה כבר קרובה לחמש בערב. הוא לא האמין שככה התבזבז היום הקצר שלו. הוא לא באמת התכוון לחזור לביתו, זה רק שהוא ממש רצה ללכת משם. זה היה פשוט הזוי, מיכאל אפילו לא שם לב איך הזמן עבר. הוא התכוון לקום, אך גיא תפס בקצה מעילו ומשך אותו חזרה לישיבה.

מיכאל בהה בו בהלם, וגיא המשיך לבהות בנקודה בלתי מוסברת איפשהו מאחוריו. "רגע. אני חושב."

"אתה חושב כבר ארבע שעות. אם אתה לא מתחיל לדבר בדקה הקרובה, אני הולך." הוא ניסה לשמור על רוגע, אבל ברצינות? היו לו תכניות להיום. הוא תכנן לחצות את כל הרחוב עשר פעמים או לחלופין, עד שיגווע ברעב או עד שהרגליים שלו יקרסו.

"הא? מה ארבע שעות?" גיא הביט בו בבלבול וסוף סוף המבט בעיניים שלו התמקד. מיכאל הודה לישות הזאת שיש שם למעלה. הוא הוציא סוג של פלאפון חכם מכיסו, דבר שמיכאל לא האמין לו כי הדבר הזה היה פשוט עצום, ובדק את השעה. עיניו נפערו כשראה את המספרים על הצג. "אה… באמת עברו ארבע שעות." הוא נשמע מעורער למדי באזניו של מיכאל.

ואז הוא פשוט קרא בהתלהבות, "סיימתי!" ובשנייה וחצי עבר מבטו ושוב ננעץ בעיניו של מיכאל.

שיפסיק לעשות את זה, רטן לעצמו. הוא לא אהב להסתכל לאנשים בעיניים. "הא?"

גיא הנהן לכיוונו בחיוך מרוצה. "אנחנו עומדים להופיע עם השיר שלך." זה לא נשמע כמו הצעה ומיכאל לא אהב את זה. חוץ מזה, למה גיא אמר 'אנחנו'? "דוד שלי הוא בעלים של בית קפה פה באזור, אני יכול לבקש ממנו. הוא ישמח." הוא שוב הנהן, אך הפעם נראה כאילו זה היה יותר לעצמו מאשר למיכאל, ושלף את הפלאפון מכיסו. מיכאל ראה אותו עובר בין כמה מסכים ואז גיא הצמיד את המכשיר לאזנו.

זה כנראה מה שגרם לו להתעורר מההלם שפקד אותו כשגיא החליט את… מה שהוא החליט. "מה… מה אתה עושה?" מיכאל שאל בחשש וזגזג במבטו בין פניו של גיא לאוזן שלו לדשא הכל כך מעניין. הוא לא הבין מה הוא עוד עושה שם, ליד האדם האחרון שרצה לשוחח איתו, שלא מוכן להקשיב למילה שהוא אומר. לעזאזל, הוא היה צריך לברוח כשהייתה לו הזדמנות.

"מתקשר לדוד שלי, זה לא ברור? שקט עכשיו," גיא השיב בהיסח הדעת ודפק למיכאל מבט יודע-כל שהצליח ממש להרגיז אותו.

"אני הולך." קבע ולא חיכה לפני שקם על רגליו. הוא אסף את תיקו מהקרקע והתעלם מקריאתו המבולבלת של גיא. טיפות קטנות החלו ליפול מהשמיים ועד מהרה הן התרבו והתעצמו עד שגשם שוטף תפס את מיכאל.

הוא קילל בליבו על המזל הארור שלו והתחיל לרוץ לכיוון ביתו בתקווה שלא יגיע ספוג מים. מזל שמחר הוא לא לומד. הוא לא יאלץ לראות את גיא ולסבול עוד דיבורים על ההופעה שלא עומדת להתקיים.

כמובן שהגשם תפס אותו באמצע הדרך, סיומת מושלמת ליום הארור שעבר עליו.

***

"אוקי. תודה," אמר גיא לדודו בהתרגשות וניתק. הוא באמת לא חשב שזה ילך כל כך בקלות. "מיכאל! בשורות טובות, אנחנו מופיעים בעוד יומיים." הסתובב בחיוך למקום בו ישב עד לפני רגע. החיוך ירד מפניו כשקלט שהוא לא שם. "אה? מיכאל? לאן הלכת?" הוא לא אמר שום דבר…

גיא התחיל להתקדם באיטיות לביתו, מאוכזב שמיכאל לא שמע את החדשות הטובות, והחליט שיודיע לו כשיגיע. בהתחלה הגשם היה נסבל למדי, טיפות קטות רציפות בזרם חלש, אך הוא התחזק בהדרגה עד שהפך למבול ותוך רגע גיא היה ספוג עד העצם.

הוא סינן קללה והתחיל לרוץ לביתו, מתפלל שאחותו לא החליטה לנעול אותו בחוץ כמו שעשתה כל פעם שהגיע אחרי שמונה, כי "חשבתי שאתה ישן אצל חברים." ולמרות שידעה שאין לו מפתח רזרבי.

אבל… למה מיכאל הלך? גיא אמר לו שהוא רק מדבר עם דוד שלו. זה הכול. שום דבר מעבר. רק לקבוע הופעה ולנתק. זהו. פה זה נגמר. למה הוא היה חייב לברוח?

גיא הבין שמיכאל כנראה באמת לא רוצה להופיע. אולי… אולי הוא פשוט לא רוצה לחשוף את עצמו? זה היה הגיוני, וזה היה מנחם, לחשוב שזו הסיבה. אולי מיכאל פשוט מתבייש. גיא זכר איך הגיב כשהוא עצמו אמר לו שהוא מנגן ושר ממש יפה באותו יום בירושלים. הוא ניסה לברוח.

אההה הוא נתקע עם ילד מעצבן במיוחד. גיא הרגיש כמו צייד כישרונות. הוא רודף אחרי מישהו מדהים שלא מסכים לשום דבר. ואולי זה באמת נכון… גיא רשם לעצמו: מקצוע עתידי – צייד כישרונת. הוא יכול להיות מוכשר בזה. חה. מצחיק. אחת אפס לו על משחק מילים מוצלח.

הוא הגיע לבניין ובניגוד להרגלו נכנס מקומת הקרקע ולא מהחניון. אם הוא כבר רטוב לגמרי ונוטף מים, אז לפחות הרצפה תהיה נקייה. קצת רטובה, אבל נקייה. לפני המעלית, לעומת זאת, הוא קצת התלבט. בסופו החליט להיכנס אליה בכל מקרה. המים יתייבשו עד הבוקר.

העלייה עברה בדממה נעימה. גיא תהה לגבי השיחה עם דוד שלו ואיך מיכאל יגיב לחדשות שיש לו בשבילו. הוא יצא מהמעלית בנינוחות כשהגיעה לקומה שלו ופנה לדירה שלו, מסובב את הידית לפתיחה. ו… הדלת הייתה נעולה.

גיא צלצל כמה פעמים בפעמון, אך לא הייתה תשובה. הו, הוא נזכר, אחותו בצבא עכשיו. זה לא סוף שבוע. אם כך, אז מי נעל אותו בחוץ? הוא החליט להאשים את מרפי, כי מרפי אשם בהכול. זה חוק. הוא רק לא הבין מה פשר הטפטופים הבלי פוסקים ששמע, עד שנזכר שהוא רץ בגשם. גיא הביט תחתיו וקלט שלולית מים קטנה מתחת לרגליו.

אה. אופס. גיא פלט קללה וניסה להרחיק את המים מהדלת. ההורים שלו יהרגו אותו אם תהיה אפילו לחות קלה.

מה הוא עושה עכשיו… יש לו בית חמים ונעים ממש מול הפרצוף, אבל הוא לא יכול להיכנס. עוד מעט גם לא יהיה לו איפה לעמוד כי הוא בשלבי הצפה של הכניסה, ולשבת זו בכלל לא אפשרות. למה מיכאל היה צריך לברוח?

רגע… מיכאל! גיא נזכר שהם שכנים. הוא ילך למיכאל, ואז גם ידבר איתו בקשר להופעה. קול קטן באחורי ראשו ניקר ואמר שאולי זה לא רעיון כל כך טוב, אבל גיא פטר אותו בניעור קל. בטח שזה רעיון טוב, זה אפילו חינם. חוץ מזה, מי יסרב לו כשהוא נראה ככה, כמו חתלתול עזוב? אלא אם מיכאל לא אוהב חתולים ואז… אח. יותר מדי מחשבות. גיא החליט פשוט ללכת אליו.

הוא עזב את פתח ביתו ודשדש בנעליו ספוגות המים לביתו של מיכאל. היום לו שתי אפשרות, או לצלצל בפעמון או לדפוק על הדלת.

פעמון… או דלת. דלת. פעמון. מה יהיה מהיר יותר? פעמון.

גיא לחץ על הפעמון במשך שנייה ארוכה וחייך בציפייה שמיכאל יפתח לו את הדלת. צעדים מהירים נשמעו מפנים הבית ובערך אחרי שתי שניות נפתחה הדלת ומולו הופיע ילד גוץ במבט שואל. "מי אתה?"

גיא הוריד את מבטו אל הגמד הקטן שנראה בן שמונה לכל היותר והמשיך לחייך. "אני גיא, מהכיתה של מיכאל. הוא בבית?" שאל בנועם. הוא אהב ילדים קטנים, ואח של מיכאל היה אחד היצורים היותר חמודים שיצא לו לפגוש בזמן האחרון.

"רק רגע," אמר לו בקוץ צווחני והסתובב. "מיכאל! מישהו מחפש אותך!" צעק לפנים הבית וגיא נדהם מהעוצמה של קולו. הוא לא ציפה לזה.

"אני בא." נשמעה קריאתו חזרה של מיכאל ועוד צעדים מהירים. הוא נעצר בחדות כשקלט שזה גיא וצמצם לעברו את עיניו. גיא לא הבין מה הוא כבר עשה. הוא אפילו צלצל בפעמון ולא סתם פתח את הדלת. הוא היה מנומס, ולמיכאל אין שום סיבה להסתכל עליו ככה. "אה. זה אתה. מה אתה רוצה?" שאל בקרירות ושמר על מרחק מה ממנו.

"נעלו אותי מחוץ לבית." גיא הודיע. "אפשר להיות כאן עד שההורים שלי יחזרו?" שאל, כי בכל זאת, הוא לא יכול פשוט להיכנס. זה הבית של מיכאל, ולמרות שהוא קופא מקור וכפות הרגלים שלו שוחות בתוך נעליו, הוא לא יכול פשוט להיכנס.

מיכאל המשיך להביט בו, ועיניו הפכו חשדניות למדי. הוא העביר את מבטו עליו מלמעלה למטה, סורק את גופו כאילו שוקל את הבקשה שלו. כאילו מה כבר יש לשקול? בן אדם מגיע, סחוט וקופא מקור, מבקש להיכנס לקצר, והוא שוקל ברצינות אם להסכים או לא.

הוא לא מאמין לו? הוא לא רואה שהוא נוטף מים? גיא רצה לזרוק את המעיל שלו עליו רק כדי שיבין שהוא רטוב.

בסופו של דבר מבטו של מיכאל התרכך. הוא כמעט חייך. "בסדר. המקלחת שם." הצביע על מסדרון מול גיא והסתובב. "כנס. מגבות יש בארון מימין ואני אביא לך בגדים יבשים. אנחנו באותה המידה, נכון?" שאל תוך הליכה לכיוון הנגדי. גיא ניחש שהחדר שלו היה שם.

הוא בהה לרגע מולו בהלם. זה היה… שינוי גישה מהיר מאוד. מהר מאוד ההלם התחלף בהקלה והוא עקב אחרי אחיו של מיכאל אל המקלחת. הוא נכנס ובמהירות שיא כבר נעמד ושטף את עצמו בזרם המים החמימים. זו הייתה הקלה כל כך גדולה וגיא הרגיש כאילו עשר שכבות של קרח ירדו מעליו. הוא נשאר ככה זמן לא ידוע, עצם את עיניו וחייך לעצמו.

היום היה יום טוב. היום היה יום טוב בהחלט.

הוא יצא אחרי כמה זמן והצטמרר לרגע מהקור שתקף אותו. מיכאל אמר שיש מגבות בארון, נזכר ופתח את דלתות הזכוכית העכורות. הוא שלף מגבת אדומה, זו שנראתה לו הכי פרוותית, ותהה לעצמו למה מיכאל עדיין לא הביא לו בגדים. הוא ניסה לפתוח את הדלת כדי לבדוק אם במקרה הוא שם אותם בחוץ, אך להפתעתו גילה שהיא נעולה.

הא, הוא נעל אותה בלי לשים לב אפילו. זה למה לא שמע את מיכאל.

הבגדים כנראה היו בחוץ, ניחש ופתח בזהירות את הדלת. הוא הוריד את מבטו מטה וגילה ערמה של בגדים מחכה לו בפתח. גיא חטף את הערמה והתלבש במהירות. הבגדים של מיכאל היו קצת גדולים עליו, אבל במידה נסבלת.

מיכאל הרים אליו את ראשו כשנכנס לחדרו. "טוב שנזכרת באמת…" מלמל וחזר להביט בצג המחשב.

היי, גיא היה מוכן להתערב שזה בדיוק מה שהוא עשה עד לא מזמן. השיער שלו עוד היה רטוב. "סליחה באמת שהייתי צריך להוריד מעצמי מיליון שכבות של קרח ובוץ." הוא לא נשאר חייב. "בכל מקרה, יש לי משהו להודיע לך."

"ואני ממש לא רוצה לשמוע את המשהו הזה."

"למה אתה כל כך נגד?" גיא באמת לא הבין את זה. "מה הבעיה? יש לך קול יפה, אתה מנגן טוב, השיר הזה ששרת שם בירושלים היה דיי מדהים, מה אכפת לך לחלוק את זה עם עוד אנשים?"

"לא כולם אוהבים תשומת לב או חשיפה."

"מה שתגיד." גיא חיפש את הפלאפון שלו ומצא אותו על השידה לצד מיטתו של מיכאל. הוא לקח אותו ובדק מה השעה. היתה לו הודעה מאמא שלו ששאלה איפה הוא. "אה. ההורים שלי חזרו." הודיע למיכאל. "בכל מקרה, יש לנו הופעה בעוד שבוע, תדאג להגיע," אמר כבדרך אגב בחיוך זדוני קטן והשאיר את מיכאל לבהות בו בהלם גמור.