במה מאולתרת – פרק 30

פרק 30 – 'הבועה התפוצצה'

היא הייתה נעולה.

הדלת הייתה נעולה.

מיכאל פשפש בכיסיו. גל חום שטף אותו מכף רגל ועד ראש כשקלט ששכח את המפתח שלו בחדר מהמהירות שברח בה מהבית. הוא לא האמין על עצמו.

מה אם כולם באמת טסו ונעלו אחריהם את הדלת? איפה הוא ישן? מיכאל בהחלט לא תכנן לשאול את גיא, או לחזור לנועה, והוא לא יכל ללכת לרון. הוא גר רחוק מדי והיה לו בית ספר להגיע אליו כל בוקר.

מיכאל לא היה בטוח אם זה היה הוא או היקום שהסתובב סביבו. כאב לו הראש. איפה הבקבוק שלו? גם בחדר.

הוא נשם שוב. זה לא היה קשה, סך הכל לשאוף ולנשוף, ואז שוב, ושוב, עד שהסחרור האט מעט והיה מסוגל לעמוד יציב שוב. אולי האחים שלו פשוט נעלו את הדלת. זה היה הגיוני. הם היו לבד בבית, הוא היה אמור לחשוד במקרה שהדלת הייתה פתוחה.

מיכאל צלצל בפעמון והמתין. לא הרבה.

"מי זה?" נשמעה צעקה מתוך הדירה ומיכאל לא הצליח לזהות אם היה זה אביב או מאיה, אבל עצם הקול הצווחני העביר בו גל של הקלה. הם לא עזבו. "הלו? יש שם מישהו???" עכשיו ידע בוודאות שהדוברת היא מאיה. מיכאל הדף את עצמו מהקיר ויישר את חולצתו בניסיון לא ברור להיראות מסודר, למרות שהרגיש בדיוק ההיפך.

"זה-" מיכאל כחכח בגרונו היבש. "זה מיכאל," אמר.

דממה השתררה, כאילו העולם עצר מלכת, ואז מאיה פתחה את הדלת. היא לא העיפה בו מבט שני לפני שהסתובבה וצרחה במלוא הגרון, "אביב!!! מיכאל כאן! הוא חזר! בוא כבר!"

מיכאל פסע מעבר לסף הדלת, התיק נשמט לאיטו מכתפו. עד ששם לב כבר היה מאוחר מדי, והוא נפל לקרקע בחבטה כבדה, גורם למאיה להסתובב על צירה, חזרה אליו. מיכאל לא היה בטוח אם אלה היו הנשימות שלה או שלו או אם בכלל נשם באותו רגע. המזוודות של הוריו לא נראו באיזור, אבל מאיה כן הייתה, והיא קראה לאביב. מיכאל היה דיי בטוח שלא נשם.

מאיה הביטה בו בעיניים מבריקות מדמעות וכל המילים והדברים שלא ידע אפילו איך להתחיל לומר התנדפו מראשו. הוא ניסה לחייך והשתופף כך שהיה כמעט בגובה שלה. "היי," קולו רעד כשניסה לעצור את הבלון בגרונו מלהתפוצץ והצליח רק בקושי.

מאיה, לעומתו, לא ניסתה לעצור את הדמעות. היא דשדשה אליו בנעלי הבית שלה, וכשהייתה מספיק קרובה קפצה עליו בספק קריאת קרב ספק יללה בוכייה. ידיו של מיכאל הקיפו אותה בקלילות, מלטפות את גבה. מיכאל השתדל לא למחוץ אותה יותר מדי. הוא הרגיש את חולצתו נרטבת בהדרגה ואפילו לא ניסה להחניק את החיוך. כל כך גדול שקצות שפתיו כאבו. "מיקל…" התייפחה לתוך חזהו בכינוי שהיא ואביב הדביקו לו כשהיו קטנים ולא יכלו לבטא את שמו כראוי.

מיכאל המשיך להעביר את ידו מעלה-מטה לאורך גבה וידע שעוד רגע ייפרץ גם הסכר שלו. למזלו, או לרוע מזלו, אביב צץ בדיוק ברגע שזה קרה. הוא בלם באחת בקו המטבח ובהה נכחה בעיניים פעורות ואדומות, כאילו מיכאל ומאיה היו זרים גמורים שפרצו באישון לילה לביתו. כשמוחו סיים לעבד את התמונה, רץ לעברם בזעקה שהייתה כולה קרב והתרסק פנים קדימה אל כתפו של מיכאל. הוא לא דיבר עדיין, אבל מיכאל ידע שכשיחלוף הזעם יגיע זמן השאלות.

אבל בינתיים, ביטל את המחשבה. בינתיים, אלה היו רק שלושתם, יחד, וזה היה מספיק. "מיקל…" יללתו של אביב הצטרפה לאלו של מאיה, בתוספת משיכות אף רועשות וחולצתו של מיכאל, שכבר נספגה לחלוטין בדמעות של שניהם.

במצב הנוכחי, מיכאל לא הצליח לעצור את צחוקו, ועם הצחוק הגיעו גם הדמעות שלו. "למה אתה בוכה, מיקל?" מלמלה מאיה ופניה עוד היו קבורות בחזהו.

"מותר לו לבכות, מיה," מלמל אביב חזרה.

מיכאל צחק שוב ואימץ אותם אליו אפילו יותר. "אני בוכה כי אתם בוכים, וכי אני שמח לראות אתכם." וכי לא הלכתם, וכי אתם שמחים לראות אותי, וכי אני עצוב, וכי אני שמח. אבל הוא לא יכול לומר את כל זה.

***

"עשיתי משהו לא בסדר?" נועה הסתכלה עליו כאילו נפל מהירח, למרות שלדעת גיא הייתה לו סיבה מוצקה לחשוב ככה. הם היו יומיים לפני חופשת פסח ומיכאל לא הסכים לדבר איתו מאז היום שהיו בתל אביב, שזה… כמעט שבוע. שוב. הפעם באמת לא היה לו אפילו שמץ מושג למה.

כאילו… כן, השבועיים האחרונים היו מטורפים עם כמות המבחנים שדחסו לתוכם, אבל הם התראו פעם ביומיים בכיתה ומדי פעם במעלית של הבניין. מיכאל התעלם ממנו כמעט לחלוטין בכל אחת מהפעמים.

"למה אתה שואל?"

"אה, אני לא יודע." גיא נופף מולה בידיו משלא מצא דרך אחרת להביע את העובדה שהיה נסער. "אולי כי הוא לא מדבר איתי? כבר שלושה ימים? אני לא מבין." שלושה ימים! לא כולל שישי-שבת. מה הוא עשה? באמת, גיא ידע שהייתה לו נטייה להציק, אבל הוא בכנות לא הצליח לחשוב על שום דבר שעשה באותו שבוע שעלול היה לעורר את זעמו של מיכאל. להיפך, הוא דווקא השתדל לשמור על מרחק ידידותי מאז הבקשה שישאירו דיבורים על חייהם האישיים בחוץ.

נועה נאנחה והואילה בטובה לסגור את מחברת הקשקושים שלה ולהסתכל עליו. באמת להסתכל. "תראה, אתה שואל דברים כאלה הרבה בזמן האחרון ואני כל פעם עונה את אותו הדבר – זה לא ממקומי לדבר איתך על מה שקורה בחיים של מיכאל, בין אם זה קשור אליך ובין אם לא." היא החוותה אליו בעיפרון אכול בקצה. "אם זה עוזר, רוב הזמן זה לא קשור אליך, אז דיי להתבחבש באיך מיכאל מתנהג בכל דקה ביום כי זה סתם. באמת סתם. כשהוא יחליט לדבר איתך על מה שקורה איתו, הוא ידבר איתך, ועם כל הכבוד שיש לי אליך ולדאגה שלך, אתה לא עומד לשמוע את הסיפור ממני."

"אז יש סיפור."

"כמובן שיש סיפור! זה מיכאל שאנחנו מדברים עליו, איך לא יהיה?" היא צחקה ופתחה מחדש את המחברת, ממשיכה מהמקום בו הפסיקה. "אל," דרשה בקול מצמית. היא אפילו לא הסתכלה עליו. "אל תתחיל להמציא סיפורים בראש שלך עכשיו. יש לי מספיק דרמה על הראש גם ככה."

גיא בלע את השאלה שעמדה על קצה לשונו וסתם את הפה. במקום, החליף נושא לאחד הרבה פחות בטוח, "מה את מציירת?" דחף את אפו לצד ראשה.

היא טרקה את המחברת בכזו מהירות שגיא הרגיש את ההדף על פניו. "שלא תעז."

"אוקי! אוקי. אני נכנע. בבקשה אל תהרגי אותי. אני יודע שאת רוצה." הוא הצליח לראות רק שהציור שוב תפס שני עמודים, אבל זה הכול. "איך הולך עם הפוסטר?" שאל כשנזכר פתאום בסקיצה שהראתה לו בפורים.

"סבבה. לוקח נצח להעביר את זה לדיגיטלי. עדיין מתלבטת אם לצבוע או להשאיר שחור-לבן."

"אני אוהב את השחור-לבן. זה מגניב. משחק עם העיניים."

"אתה חושב?"

גיא הנהן נמרצות. הוא באמת חשב ככה. כשהסתכל על הציור, לא הבין מה הוא רואה בהתחלה. רק אחרי שעיניו הסתגלו לסגנון ויחד עם ההסברים של נועה הצליח לראות את התמונה השלמה. הוא אהב איך שהציור גרם לו לחשוב, ממש לסקור כל חלק בו כדי להבין מה קורה. הוא רצה לשאול אם לדעתה זה יהיה מוכן עד הפסטיבל, אבל לא רצה לפתח תקוות כשלא ידע אם בכלל יגיעו.

"אני אראה מה אוכל לעשות," אמרה וחזרה לענייניה.

גיא הוריד את כסאו מהשולחן והתיישב תוך זריקה אלגנטית של הילקוט שלו הצידה. התיק אמנם נפל קצת רחוק מדי, אבל גיא החליט שההתיישבות עדיין נמצאת בתחום האלגנטיות ומתח את רגלו כדי לקרב אותו. הוא הוציא קלמר ומחברת ואת חוברת העבודה של לשון ונשען לאחור במושבו, מתפלל בדממה שהמורה לקתה בהתקף אלרגיה חמור ולא תגיע היום.

כמובן שהיא הגיעה, ונראתה בריאה להפליא. למורים אין התקפי אלרגיה של חילופי עונות.

למיכאל, לעומת זאת, בהחלט היו התקפי אלרגיה של חילופי עונות. גיא צפה בו ממקומו בצד הכיתה, נכנס באיחור בעיצומו של קינוח אף קולני. הסימן בלחיו דהה כמעט לחלוטין וגיא הניח שהאדמומיות מתחת לעיניו נבעה מהאלרגיה, כי האף שלו היה אדום בהתאם. "סליחה…" מלמל כשזרק את הטישו לפח ומיהר למקומו באחורי הכיתה. המורה הנהנה לעברו וחזרה לשיעור.

הא, מירית תמיד אהבה את מיכאל. הוא היה התלמיד הכי טוב שלה. תמיד ניצח בוויכוחים על ניתוח משפטים ואיכשהו הסכים לה להקריא את התשובות שלו כשהתבקשו לכתוב פסקאות טיעון לדוגמא.

הבוקר, לעומת זאת, הוא ישב בשקט במקומו מאחורי גיא, למעט קינוח אף או עיטוש מוחנק פעם בכמה דקות. בשלב מסוים גיא הציע לו את חפיסת הטישו הקטנה שנשא איתו, למקרה שחיסל את שלו, וזה הצביע על חבילת אקסטרה של ממחטות אף בחיוך דומע. הוא בקושי הצליח לעצור את הצחוק.

"אני מבין שאביב זה פחות הקטע שלך," זרק כשהסתובב להתיישב מולו בהפסקה. "הא חה. אביב. לאח שלך קוראים אביב."

מיכאל גלגל עיניים.

"למה אתה מתעלם ממני?" בהייה לפני עוד גלגול עיניים בתוספת משיכת כתפיים, שבהחלט לא היו תשובה. "אני דיי בטוח שהפעם הייתי דווקא ממש בסדר. אנחנו עדיין מופיעים בסוף מאי, נכון?"

בהייה. אין תגובה. נראה שמיכאל נתקע על ההבעה הזו. אולי זו הייתה אמורה להיות תשובה חיובית. הוא לא ידע.

גיא נשף. האמת שדיי נמאס לו. הוא ניסה להיות סבלני, לא לדחוף יותר מדי כי מיכאל נטה לברוח, אבל לא לתפוס מרחק גדול מדי כי שוב, מיכאל נטה לברוח. הוא התנדנד על הגבול שראה כמרחק הנכון וקיווה שההדורים יישרו את עצמם, אבל זה בבירור לא קרה.

"אתה מתכוון לדבר איתי על זה אי פעם?" מצא את עצמו שואל.

מיכאל עדיין בהה. בכפות הידיים שלו, שגיא פתאום קלט כמה יבשות וסדוקות היו. "יכול להיות." הוא לא נשמע חסר סבלנות או כועס או מה שגלגול העיניים ההוא היה אמור להביע. מיכאל נשמע לא בטוח, כאילו באמת לא ידע אם עתיד לספר לגיא מה עובר עליו או לא.

זה עצבן אותו אפילו יותר.

"יודע מה?" לא. גיא עצר את עצמו ברגע האחרון. הוא לא יהיה האחד לחתוך. ממש לא. אם מיכאל רוצה להפסיק, שיאמר. כל עוד הוא לא נתן לגיא תשובה חד משמעית, גיא לא עמד לוותר על זה. הוא היה נפגע, מן הסתם, אם מיכאל היה אומר לו פתאום: "אני לא ממשיך עם זה יותר. בהצלחה." אבל הוא היה משחרר. מנסה, לפחות.

הוא נשם עמוק, נושף את העצבים באיטיות החוצה. "אתה פנוי היום אחרי הלימודים?" הוא חיכה להנהון. "בוא לחדר מוסיקה אז," אמר כשזכה לו.

גיא לא האמין שמיכאל באמת יגיע אחרי שלושה ימים של התעלמות מוחלטת ושיחה כמעט חד צדדית, אבל היי – לפעמים ניסים אכן קורים.

מיכאל הופיע בפתח חדר המוסיקה, פנים אדומות ושיער מוסתר מתחת לכובע גרב, עשר דקות אחרי סוף היום. הוא התיישב במקומו הקבוע מול הפסנתר ולא חיכה שגיא ידבר. פשוט התחיל לנגן מנגינה אחת מיני רבות שגיא מעולם לא שמע. הפעם, לעומת זאת, היא לא נשמעה עצובה או כועסת או נוגה כמו האחרות. גיא חש גלים של שלווה עולים מהפסנתר, מהיציבה של מיכאל מול הכלי. מידיו, שנעו על הקלידים בקלילות ועברו מצד לצד שלו כאילו היו מים.

מיכאל לא דיבר איתו במשך שלושה ימים ועכשיו ניגן כאילו הצלילים הם הדרך היחידה שלו להביע. היצירה שבחר נשמעה כמו הזמנה, התנצלות מקרטעת, כאילו לא ידע מה עוד לומר. הוא לא הסתכל על גיא כל זמן שניגן וגם אחרי שהתווים דעכו לדממה.

גיא לא היה בטוח איך להגיב. לא היה בטוח אם המסורת הזאת שלהם, להשלים בלי מילים, מוצאת חן בעיניו. מיכאל סגר את מכסה הפסנתר ונשען עליו, סוף סוף מביט בו ישירות. "אני באמת מצטער."

על מה? רצה גיא לשאול. על מה בדיוק? שידע על מה לדבר. שידע איפה לא לגעת. נמאס לו ללכת על ביצים, אבל הוא ידע שאם יפסיק להיזהר, השלום השברירי שלהם יופר.

"אוקיי," השיב בסופו של דבר והרים את הגיטרה החביבה עליו מהמעמד. "שנתחיל?"

מיכאל הנהן והרים את המכסה מחדש. הוא הוציא את הדפים שגיא הגיש לו לפני כמעט שלושה חודשים וסידר אותם במקום ובסדר הנכונים. גיא לא חיכה שיסיים. הוא התחיל מההתחלה, בידיעה שלמה שמיכאל יצליח לעקוב אחריו.

שאר השבוע עבר כרגיל. בשלישי מיכאל לא הגיע כי ניגש לפסיכומטרי. נועה נדנדה לו כל רביעי על איך הלך ומיכאל התעקש להתעלם. ברביעי הם יצאו לחופשת פסח.

גיא הלך עם רועי ומיקה לפסטיבל שהוא ומיכאל בסוף לא הופיעו בו וניסה להתעלם מהתחושה המבשרת רעות שהזדחלה תחת עורו. הידיעה המאוד ברורה הזאת, שמשהו רע עומד לקרות, לא הרפתה ממנו גם כשחזרו לבית הספר (אמנם ארבעה ימים אחרי כי היה להם יום הכנה ואז מגן ואז יום הכנה ואז בגרות, אבל הוא בקושי הרגיש בהם) ומיכאל הוציא שבע מאות ומשהו בפסיכומטרי ונועה סיימה את פרויקט הפוסטר שלה ועדיין לא הראתה את התוצאה לו או למיכאל. נשארו פחות מחודשיים לסוף השנה וגיא הרגיש כאילו העולם עומד לקרוס עליו. עליהם. לתוך עצמו.

טוב, החליט, אם כבר הוא מרגיש כאילו העולם עומד לקרוס, כדאי להפיק מזה את המיטב.

הוא ומיכאל חזרו להיפגש בחדר המוסיקה כל יום אחרי הלימודים. אם לא היו לימודים, הגיעו בכל זאת בשעה הקבועה והתאמנו ושיפצרו את השירים והלחנים שכבר היו להם. 'הסופ"ש' התקרב בצעדי ענק, ואחרי שמיכאל סוף סוף השתכנע להופיע הם לא יכלו להרשות לעצמם להתרשל.

יום אחד עלתה בגיא תהייה, "כתבת משהו חדש לאחרונה?" הם בדיוק סיימו סשן ומיכאל משום מה לא הפסיק להבזיק מבטים לטלפון שלו. כל הזמן, למרות שהמסך היה חשוך. הוא תהה אם ציפה לשיחה.

מיכאל, שבדיוק פתח את המכשיר והיה שקוע כולו בקריאת הודעות – כנראה – ממישהו, הרים אליו מבט. "שיר, אתה מתכוון?"

גיא הנהן.

"אמממ לא. לא ממש."

"הא." הוא לא הצליח להסתיר את האכזבה. היו להם כמה שירים, כן, והם גם נהנו לנגן קאברים, אבל גיא התגעגע לתחושת הגילוי. זו שהרגיש כשקרא את 'קליע' בפעם הראשונה או האחת שעברה בו כששמע את מיכאל מנגן, אז, בירושלים. הוא רצה את זה שוב. "חסר השראה, מה?" ניסה להתבדח, אבל מיכאל לא הגיב. הוא חזר למה שזה לא יהיה שעשה בטלפון.

בלי התראה מוקדמת התרומם ממושב הפסנתר, אסף את דפי התווים לצרור מסודר וממש דחף אותם לתיק הצד שלו. גיא בהה בתנועה. מיכאל לעולם לא פשוט דוחף דפים לתיק. "סליחה, אני חייב ללכת," הפטיר ומיהר אל הדלת.

"ללכת לאן?!" קרא אחריו, אבל מיכאל כמעט רץ לאורך המסדרון. הוא נעלם בגרם המדרגות שמעבר לפינה והשאיר את גיא נעוץ במקומו, בוהה נכחה במקום שמיכאל היה בו עד לפני רגע.

***

"מה זאת אומרת, 'אנחנו עוברים שוב'?!" מיכאל ידע שהוא צועק, אבל הכביש המה חיים והוא היה נסער ואמא שלו בדיוק הודיעה לו שהם אורזים את הדירה. שוב. בהודעת טקסט. אפילו לא טרחה להתקשר. "על מה את מדברת? אתם לא אמורים להיות בסין או משהו בכלל? מתי הספקתם לחזור?" הדופק שלו האיץ. הוא הלך מהר ככל יכולתו בלי לרוץ כי פספס את האוטובוס והבא הגיע רק עוד עשר דקות.

הוא לא היה בטוח שיהיה לו בית עוד עשר דקות.

"חומד, הדירה הייתה במחיר מבצע. אתה יודע שהשכירות שלנו כאן יקרה מאוד," אימו דיברה בשלווה, ספק מנסה להרגיע אותו ספק לא מתעניינת ברגשותיו. מיכאל נטה להאמין שהאפשרות השנייה היא הנכונה.

חוץ מזה, הם לא קנו את הדירה הנוכחית? הוא זכר בבירור כמה שמחו שמצאו דירה במחיר זול כל כך עם כניסה מיידית למכירה. לא להשכרה. "אתם יודעים שיש לי בגרויות, נכון? אני לא יכול להתחיל הכול מחדש בסוף השנה!" הוא נחרד פתאום, כמעט לעצירה, מידיעה נוראה שהתבהרה בראשו. "מה עם הקונסרבטוריון?"

הוא שמע אותה נאנחת מעבר לקו. כשדיברה, הייתה בקולה מתיחות חדשה, והוא ידע. הוא פשוט ידע. "אני יודעת, מתוק, אני יודעת. זו הייתה החלטה פזיזה, אבל חשובה."

החלטה פזיזה. החלטה חשובה. רק לברוח, שוב. הוא ידע שזה מה שזה היה. בטח דיברו איתם מהקונסרבטוריון. פליטת הפה ה 'קטנה' שלהם נפוצה בקרב חובבי המוסיקה בשכונה – בעיר – אז הם עושים סיבוב פרסה. כמובן, איך העז בכלל לחשוב אחרת.

"מתי?" קרא מבעד לשאון המכוניות.

"מחר בצהריים."

"מחר?!" במקום תשובה, השיחה נותקה. "לעזאזל!" הוא היה כל כך קרוב. הגינה של הבניין שלהם והפארק המקיף אותה בלטו מרחוק בירוק סינטטי. עכשיו הוא כבר רץ. הוא ראה את האוטובוס חולף על פניו ורצה לקלל כל סוג תחבורה ציבורית, את ההורים שלו, את העובדה שלא היה בכושר, את הכול. זה לא היה אמור לקרות. לא כל כך מהר. הוא סירב להשלים עם העובדה הזאת.

הוא נכנס לבניין והזמין מעלית. שנייה אחריו הדלת נפתחה בשנית וכמובן, מי אם לא גיא הצטרף להמתנה…

"אז…" קולו של גיא דעך כשקלט את המבט על פניו. מיכאל הביט על עצמו במראה. הוא נראה זוועה. העיניים שלו היו אדומות אפילו יותר מבבוקר, היה יותר שיער מחוץ לכובע הגרב שחבש מאשר זה שהסתיר והוא התנשף והזיע מהספרינט שדפק בירידה לבניין. הוא כבר לא ידע אם האלרגיה שלו החריפה או אם בכה והפסיק ולא שם לב. "אני מניח שאתה לא רוצה לדבר על זה," מלמל והסב מבט.

מיכאל הניד בראשו. לפחות את זה הוא ידע בוודאות. תנועות היו תחום תגובה בטוח. דיבור, לעומת זאת, לא ידע אם יצליח להפיק בלי להיחנק. הבעיה הייתה, שהוא כן רצה. לדבר על זה. רק לא עכשיו. לא ככה. לא כשכל מה שרצה לעשות היה לצרוח על שני ההורים שלו ולחפש דרך, כל דרך, להחזיר את הגלגל לאחור. למנוע את האסון הזה. משהו.

המעלית נפתחה בצליל 'דינג' ומיכאל מיהר להיכנס לביתו. לא היו ארגזים בחוץ, תודה לאל. פנים הדירה, לעומת זאת, מיכאל באמת השתנק כשספג את המראה.

ארגזים. הכול ארגזים. כאילו צוות של עשרים איש עבד כל הבוקר ולא רק שניים. ארבעה. אביב ומאיה גם היו שם. הם הסתכלו על מיכאל בעיניים אדומות מבכי ומיכאל הרגיש שכבר לא היה על סף דמעות, ואם כן – הוא נבע מכעס טהור. "איפה אבא ואמא?" שאל אותם בעדינות, שדרשה מאמץ עילאי.

מאיה הצביעה על חדר השינה שלהם. מיכאל פרע את שיערה ונכנס מבעד לדלת הפתוחה. "למה אתם עושים את זה?" שאל בקול מדוד.

שני הוריו פסקו באחת מאריזת חדר המקלחת ופנו להביט בו. "מה הכוונה?" אביו היה זה שדיבר.

"אתה יודע למה אני מתכוון. למה אתם עושים את זה, שוב? מה עם אביב ומאיה? יכולות להיות להם בעיות הסתגלות אם זה ימשיך ככה." זה היה אחד הדברים שהכי הדאיגו אותו. אביב ומאיה בדיוק עלו לחטיבה. אם יעברו בתי ספר בזה אחר זה, ערים בזו אחר זו, זה ישפיע על כל המשך החיים שלהם. "כל פעם שקורה משהו שמערער את התדמית שלכם אצל אנשים, אתם בורחים. ואתם הורסים את כל הבית הזה בדרך." הוא ידע שלמילותיו אין כל חשיבות בעיניהם. הוא לא חשב שהבינו מה המילה 'בית' הכילה בתוכה, אז לא טרח לחכות לתשובה ידועה מראש. "רק שתדעו, אני לא עומד להתחיל בית ספר חדש. אני אשלים את הבגרויות באקסטרני או אחרי הצבא או משהו, אז אל תטרחו," הוסיף לפני שהסתובב והלך לארוז את החיים שלו, בפעם השנייה, ממקום שסוף סוף למד לאהוב.

בליל אותו יום, כששכב על מיטתו – הרהיט היחיד בחדרו למעט הארון והשולחן שלא היה בקרטונים – הבין שזה ככל הנראה הזמן. הוא בכל מקרה לא עמד לראות אותו שוב, אז זה לא היה אמור להיות קשה מדי. רק שיחה קצרה, התנצלות. בלי פרידה.

מיכאל החזיק את מכשיר הנוקיה שלו מול עיניו וחייג, לגיא הנכון הפעם. הגוש, שעמד בגרונו וגדל בכל יום שעבר בחודש האחרון, נעלם פתאום, ומיכאל ידע שזו הייתה התחושה. משהו באוויר כל החודש האחרון היה מבשר רעות ומיכאל סוף סוף גילה למה. עם כל מה שהרגיש, ההקלה הייתה הכי פחות צפויה, כאילו אבן נגולה מעל ליבו. הבועה הקטנה שיצר לעצמו עם גיא התפוצצה בבת אחת, כמו על פי סימן. וזה היה סימן טוב, כנראה. להופיע עם גיא הייתה ההחלטה הפזיזה ביותר שעשה מאז זכר את עצמו. זה היה כמו לתלוש פלסטר. חד וחלק. היה טוב. טוב שהיה. עכשיו גיא יוכל להתפתח למקומות שמיכאל ידע שהגיע לו להיות בהם, בלי להיגרר מטה כשהוא משקיע את שניהם כמו עוגן.

זה היה בסדר. הוא היה בסדר. גיא יהיה בסדר.

המחנק בחדרו היה כבד מנשוא, אז מיכאל החליט לרדת לגינה למרות השעה המאוחרת. זה לא שלמישהו היה אכפת. הוא האזין לקול החיוג והתחיל לחשוש שגיא לא עמד לענות, אבל אז נשמע קולו מעבר לקו. גיא היה ער לגמרי. "מה לעזאזל, מיכאל?"