במה מאולתרת – פרק 29

פרק 29 – 'אולי בעתיד~'

"בוקר טו…" קולו של גיא התנמך עד שדעך כליל כשראה את מיכאל בבוקר יום חמישי. הם בקושי התראו בשבוע האחרון, עם המגן באזרחות ויום ההכנה למגן באזרחות ויום המחלה האחד והיחיד שהעז לקחת בשני. "מה קרה לפנים שלך?"

"התנגשתי בקיר עם האופניים." הוא לא טרח להרים מבט וגיא היה דיי בטוח שאפילו הרכין את ראשו עוד יותר אל הספר שקרא. שיערו נפל בגלים והסתדר בווילון דליל סביב פניו, מצטרף למדיניות ההסתרה.

גיא לא ידע אם להתעלם מהמצב או לדחוף, אבל ויתר כשראה את נועה מתיישבת בכיסא הפנוי ליד מיכאל. היא לא אמרה דבר, אך המבט ששלחה לכיוונו של גיא היה מספיק בהחלט.

הוא חזר למקומו, לא מבזבז רגע לפני ששלח לה הודעה זריזה:

אני אקבל תשובה כלשהי אם אשאל?

לא. התקבלה התשובה המיידית.

גיא החשיך את המסך וזרק את המכשיר אל מעמקי התיק. הוא הוציא ספר ומחברת ספרות לקראת השיעור.

לזכותו ייאמר שבאמת ניסה להתרכז בשיעור. ניסה, אבל תמונת לחיו הנפוחה והכתם הסגול שעיטר את קצה עינו של מיכאל כמו נצרבו במוחו.

גיא טלטל את ראשו בניסיון למחוק את המראה, אך כל פעם שעצם את עיניו ראה את הסגול הכהה הזה, כאילו נצרב לו בחלק הפנימי של העפעפיים. לא פעם הגניב מבט אחורה בתקווה לגלות את מיכאל מביט בו, אבל זה הקפיד להישאר עם ראש מושפל ונועה, ששמרה על מקומה לצידו, דאגה לצלוב אותו במבטה כל פעם מחדש.

"אני לא מבין." לא היה לו מושג איך נשמע, אבל ידיו התנופפו באוויר בייאוש. הוא ונועה ישבו במחששה בשעת החלון אחרי שמיכאל התנדף.

נועה ישבה שפופה מעל השולחן הנמוך וקשקשה משהו במחברת שלה. היא לא הרימה אליו מבט כשאמרה, "אל תנסה." ונשמעה כה רצינית שגיא חשב לרגע שצחקה.

הוא נאנח בהגזמה וקרס על הרפסודה השנייה. "רק לפני כמה ימים הוא אמר לי משהו אמיתי, חשבתי שכבר עברנו את השלב שהוא לא מדבר איתי."

"באמת? מה הוא אמר?" נראה שדווקא זה זיכה אותו בתשומת ליבה.

"שאלתי אותו על מה שקרה בפורים והוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה."

ה 'אהא' שלה היה כל כך יבש שגיא פשוט בהה בה לרגע כשחזרה לשרבט. "אז הוא לא אמר כלום בעצם."

"כאילו, כן, אבל זה הרגיש כמו התקדמות. בהתחלה הוא היה פשוט מתחמק ומעביר נושא."

היא בחנה אותו כמה רגעים, נענעה בראשה וצחקה לעצמה כשחזרה למחברתה. "לפעמים אני באמת לא מבינה איך הראש שלך עובד."

"כן, אה? חזרה אלייך."

היא צחקה ולא ענתה.

גיא שקל לשאול שוב על מיכאל, אבל ויתר כי נועה הבהירה את עצמה לחלוטין בעניין – היא לא עמדה לספר מה שמיכאל לא היה מוכן לספר.

זה השאיר רק ברירה אחת.

"בוא נצא," הציע כשנשמע הצלצול לסוף יום הלימודים. הוא תפס את מיכאל ברגע האחרון, כי האידיוט ארז לפני שהמורה סיכם את השיעור. "תל אביב ירושלים, יער בן שמן, כל מקום. בו נלך לטייל."

הוא המתין בסבלנות כשזוג עיניים ירוקות ננעצו בו בפליאה גמורה. "מה?" זה נראה כאילו פיו וקולו לא היו מתואמים.

גיא נשען על הקיר החיצוני עם תיק תלוי על כתפייה אחת וגיטרה על הכתף השנייה. "אני צריך לחדש את הצבע ונגמרה לי האבקת חימצון, רואה?" הוא הרכין את ראשו והצביע על הסנטימטרים הבודדים של שורשים שחורים בשיערו.

"אתה יכול ללכת לסופר פארם או משהו, הם מוכרים שם את הדברים האלה."

חום הבזיק בבטנו של גיא לנוכח התגובה. הוא דיכא את ההרגשה לפני שהגיעה לפניו ושמר על חיוכו. "כן, אבל זו נראית כמו הזדמנות טובה לצאת לסיבוב." הוא היה נחוש לא לאפשר למיכאל להרוס לו את היום. הוא היה עוד יותר נחוש לא לנעוץ מבט בצד שמאל של הפנים שלו. הפלסטר בצבע עור לא באמת היה בצבע עורו של מיכאל. במיוחד עכשיו, כשהצבע הבהיר הטבעי שלו החוויר אפילו יותר.

מיכאל הביט ימינה, שמאלה, בסופו של דבר החזיר את עיניו לגיא. "למה דווקא אני?" שאל לבסוף.

"למה לא? מזמן לא יצא לנו לעשות משהו סתם. בעצם, אף פעם לא." ההבנה חלחלה אט אט בראשו. "נו, תראה מה זה. תמיד יש פעם ראשונה."

"אני לא מבין."

גיא נאנח וחיפש את המילים להסביר לראש בלטה הזה כך שיבין. "אתה. אני. יוצאים לעיר הגדולה כמו שני חברים נורמטיביים. כן או לא?"

"אה." הוא חשד שהמוח של מיכאל עשה ריסט באותו רגע. "כן? כן. אוקי."

גיא כמעט איבד את היכול לשמור על הבעה רגועה. הוא באמת ציפה שמיכאל יסרב, גם אם ביקש יפה. "באמת?!"

מיכאל הנהן.

"יופי! טוב, אמא שלי כבר מחכה בחניה בטח, אז נעבור רגע בבית ונצא."

הצל שחלף על פניו של מיכאל כשגיא הגה 'בית' נעלם באותה מהירות בה הופיע. גיא לא היה בטוח אם זו לא סתם עייפות. עם זאת, כל ספק שהיה לו נעלם כשמיכאל ממש בלם את עצמו כשיצאו מהמעלית בקומה שלהם. "אני אחכה כאן," אמר במקום לפנות לדירה שלו.

גיא כמעט שאל. נדרש ממנו כל שביב של שליטה עצמית כדי לשמור על פיו סגור. "אני דקה רק מוריד את התיק וחוזר," אמר במהירות והשאיר את מיכאל ליד המעליות.

בבית, החליף את הילקוט בתיק גב כחול בהיר עם הדפס של איזו דמות ששכח מי היא. את העניבה של בית הספר החליף באחת אדומה כדם שבהקה על רקע המכופתרת השחורה ואפילו טרח לקשור אותה כמו שצריך. לפני שיצא, דחף לתיקו כמה קלמנטינות, שיהיו להם לדרך, נופף לאימו לשלום ופרץ החוצה כשקלט שייבש את מיכאל איזה עשר דקות.

"סליחה! סליחה. לא שמתי לב לזמן." התנשף כשבלם ליד מיכאל מול המעלית ולחץ על כפתור הירידה.

"החלפת עניבה?" עיניו הירוקות-כחולות סקרו אותו בעניין לא צפוי. גיא השפיל מבט לבגדיו וחייך בסיפוק.

"אהא."

"לפעמים אני תוהה איך היית מסתדר בבית ספר שאשכרה מקפיד על תלבושת אחידה, ואז אני מבין שלא היית מסתדר."

"איזה מזל אז ששלנו לא מקפיד, הא?"

"על הנייר הוא כן."

המעלית השמיעה צלצול כשהגיעה לקומה וגיא נכנס עוד לפני שנפתחה עד הסוף. "לא נראה לי שלמישהו מהמורים אכפת מה אני לובש בשיעור שלהם חוץ מיוסי." המורה לספורט תמיד עקץ אותו בגלל הגרביים. בתגובה, גיא טרח להסביר את משמעות ההדפס היומי רק כדי להרגיז אותו עוד קצת. איש מהם לא ויתר גם אחרי שנתיים, וכנראה ימשיכו בקו הזה עד הבגרות הסופית בהחלט.

מיכאל הצטרף אליו בתוך המעלית ונעמד ליד המראה. גיא לא פספס את המבט שהבזיק אל בבואתו, אבל שתק. הייתה לו הרגשה שמה שלא הייתה הסיבה, מיכאל לא יספר לו.

לפחות עדיין לא. אולי בעתיד. אולי. הוא קיווה.

"חשבת פעם להחליף צבע?" השאלה של מיכאל באה אליו בהפתעה.

גיא פנה להביט בו. הם עמדו באיזור של צבעי השיער בסופר-פארם, אחרי שגיא נזכר שגם הצבע עצמו כמעט נגמר לו. הוא חיפש את החברה הנכונה בזמן שמיכאל סקר את המדפים. היה שם מבחר ענק, אבל הוא חיבב את הגוון הספציפי הזה.

"למה אתה שואל?" שלף שני בקבוקונים כשמצא את שחיפש וקרא את הכתוב רק לצורך וידוא. מיכאל הזדנב אחריו לקופה וחיכה עד שיצאו לפני שהשיב.

"סתם. אתה עם כחול כבר משנה שעברה, חשבתי שתרצה לחדש מתישהו." משך בכתפיו והוביל אותם לאורך רחובות וסמטאות עד שהגיעו לאיזור שכבר לא זיהה. הוא היה מואר, אבל חשוך יחסית מהצללים שהטילו הבניינים המקיפים, ולא היו בו הרבה אנשים. גיא ניחש שזה מסוג המקומות שמלאכי מוות אהבו להסתובב בהם. החנויות שחלפו על פניהן היו קטנות, פינתיות ובלי שמות נראים לעין.

הוא שקל לתהות אם הלכו לאיבוד, אך על פי צעדיו הבטוחים של מיכאל ניחש שזה ידע לאן מועדות פניהם. בסופו של דבר נכנסו לאחת החנויות חסרות השם, מלבד שלט קטן מימין לדלת שאמר: 'סמטה פלונית 2'

יאפ. בהחלט מקום מתאים למלאך המוות להסתובב בו. אולי עוד היה לו זמן להתחרט, אבל גיא כבר עקב אחרי מיכאל לתוך המקום. "האמת שאני עם כחול כבר מ – " המשך המשפט גווע על שפתיו ברגע שקלט את תכולת המקום. "אין מצב."

"אמרת משהו?" מיכאל הסתובב למשמע ההשתנקות הקלה שלו. הוא גיחך כשהסתכל עליו. גיא כנראה עשה פרצוף ממש מוזר. או שלא. מיכאל נטה לגחך רוב הזמן כשהסתכל עליו. אולי ההבעה שלו הייתה מוזרה דרך קבע. "אה, כן. מקום מגניב, נכון?"

גיא הנהן בפה פעור, לא מסוגל להפיק ולו הברה בודדת.

"אני רואה שחזרת. מודה, הייתי בטוחה שהבהלתי אותך עד מוות קודם. לא חשבתי שאראה אותך כאן שוב." מישהו – מישהי. בחורה נמוכה, שנראתה מבוגרת מהם אבל לא ביותר מדי, ניגשה אליהם מדלפק הקופה. היא חייכה אל מיכאל כאילו היו מכרים ותיקים, למרות שנשמע כאילו ראתה אותו אולי פעם אחת. והבהילה אותו.

הבהילה אותו?

"אוי, חומד, מה קרה לפנים היפות שלך?" שאלה בסבר פנים מודאג כשהייתה מספיק קרובה אליהם. גיא הביט במיכאל, שהביט בה כשהתקרבה אליהם ולא נרתע כשהעבירה יד אחת מעל כתפו בסוג של חיבוק-לא-חיבוק, אבל עדיין כלל מגע של יותר מלחיצת יד. אם עד אותו רגע הצליח לשמור על הסנטר שלו במקום, עכשיו הוא צנח לרצפה.

"סתם, התנגשתי עם האופניים בקיר." מיכאל שקשק את ראשו, כאילו זה קרה לו כל הזמן, וגיא כמעט האמין לו.

"הלו? אני אשמח להסבר עכשיו."

הבחורה העבירה אליו את תשומת ליבו ופניה החליפו אלף הבעות בשנייה עד שהתקבעו. בערך. היא נראתה מוכת הלם, נלהבת, מאושרת ומבולבלת משהו בעת ובעונה אחת. היא הושיטה יד רועדת מעט בכיוונו וחייכה. העיניים שלה ממש נצצו. "היי לך. דינה, מעריצה מושבעת של שניכם."

המוח של גיא הפסיק לפעול.

מעריצה מושבעת של שניהם? מעריצה מושבעת. של שניהם. היא ידעה על מיכאל? היא ידעה על מיכאל. "את- " הוא לא הצליח. עיניו דילגו אל מיכאל, שנטש אותם לטובת מדפי החולצות. "מה הכוונה 'של שניכם'?" הוא הנמיך את קולו לכדי לחישה, רק למקרה שהיו עוד אנשים בחנות חוץ משלושתם.

היא הביטה בו בחיוך שעכשיו נראה צופן סוד. "אתה וההוא שם." הצביעה על מיכאל וצחקה, כנראה, מההבעה של גיא. "אל דאגה, סודכם שמור איתי."

"איך את יודעת?" הוא האמין לה בעניין הסוד ועדיין, מיכאל היה האחד שסירב בכל תוקף לחשוף את זהותו.

היא משכה בכתפיה. "איך אפשר שלא? הוא בא הנה לפני כמה שבועות ומדד את אחת הגלימות. הייתה מושלמת בשבילו. לא הסכים לקנות. דיבר מספיק זמן שאזהה את הקול שלו." היא הנמיכה את קולה גם כן פתאום. "אתם עומדים להיות ב – 'סופ"ש'?" שאלה. כל כך בשקט שגיא נאלץ להתכופף כדי לשמוע. 'סופ"ש' היה השם של הפסטיבל שגיא ניסה לשכנע את מיכאל שילכו אליו. כשהבין שלאחד של פסח כנראה לא יגיעו, ניחש שזו ההזדמנות הבאה הטובה ביותר, אבל מיכאל בעיקרון סירב לדבר איתו על כל דבר שקשור לצמד.

הוא הזדקף ובחן אותה בשנית, עם החולצה הרחבה והג'ינס הקצרים למרות שהימים רק התחילו להתחמם. היא נראתה סקרנית באמת ובתמים, ומצפה, כאילו אלה החדשות המסעירות ביותר שהיו. "זה… עדיין לא בטוח," הודה.

האכזבה שטפה את פניה כמעט מיד, אך לא נשמעה בקולה. "אה. המ. אוקי, חשבתי להפיץ קצת רכילות לקראת הבמה, אתה יודע, שיבואו הרבה, אבל אני לא אעשה את זה בלי לדעת בוודאות."

זה העלה חיוך, אחד אמיתי סוף סוף. "תודה." גיא הצטרף אל מיכאל, שבזמן הזה הספיק לעבור שלושה מדפים ונתקע ליד הגלימות, שוב. "תראה לי את האחת שקנית קודם," ביקש וצחק כשגוו התכווץ בבהלה. "וואי, אתה חייב להפסיק להיבהל ממני."

מיכאל נעץ בו מבט זועף. "אז תפסיק להתגנב מאחורי."

"נע, כיף מדי."

"אז אל תתלונן."

"הגלימה, מיכאל," הזכיר לו. "לא בדיוק טרחת להציג אותה בפני אחרי הקנייה, ואנחנו כאן עכשיו, אז זה זמן טוב."

"נתראה מתישהו!" גיא נופף לדינה כשיצאו ואז פנה למיכאל. "אחת החנויות הטובות. למה לא הראית לי אותה קודם?"

מיכאל רק משך בכתפיו והמשיך להתקדם במורד הרחוב. מהזווית הזו, לגיא היה קו ראייה ישיר לפלסטר שהודבק על לחיו של מיכאל. בצבע עור, שהיה כהה בהרבה מצבע עורו של מיכאל וגרם לו להיראות חיוור מהרגיל. האדמומיות סביב המקום רק העצימה את הרושם וגיא נאלץ לנשוך שפתיים כדי לא לשאול. "לאן עכשיו?" אילץ במקום ותפס בידו לפני שהטמבל עבר באדום.

מיכאל הסתכל עליו, אבל לא בדיוק עליו. גיא היה דיי בטוח שראה מעבר לו. הייתה לו את ההבעה ההיא כמו שתמיד עטה כשחשב על משהו רחוק מאוד מהזמן הנוכחי. קרה לו מספיק פעמים שגיא יצליח לזהות את הדבר. כמו גם את הרגע בו התפקס מחדש, הכחול בעיניים שלו ממש התחדד ונדמה היה שלרגע לא זיהה אותו.

הא?

מוזר.

"אה. המ. לא יודע." מיכאל משך בכתפיו וחזר ללכת כשהרמזור התחלף. "חשבתי שסתם נלך, אפשר לחוף."

"החוף זה פשוט טיילת עם חנויות. בטח יהיו מלא אנשים."

"התכוונתי לחוף, לא לטיילת. האחד עם החול והפארק הקטן של הספינה הטבועה?" גיא הניד בראשו באיטיות. לא היה לו מושג על מה מיכאל מדבר. זה העביר יד בשיערו ונאנח. "בוא פשוט נלך."

"אוקי דוקי!" הוא היה מוכן לקבל הכול. כל דבר. כל מה שיסיח את דעתו מההרגשה שהחלה לפעפע בו, שמשהו לא בדיוק בסדר. מיכאל אולי דיבר כשטיילו להם וצחק כשגיא הצליח להצחיק אותו והסכים להיגרר אחריו לסנטר ואפילו גרר אותו לכמה חנויות אחרות, אבל משהו שם היה לא במקום. כאילו, הכול היה בסדר, אבל הכול לא היה בסדר בו זמנית?

גיא לא ידע.

הוא היה בטוח שזה קשור למה שקרה לו בפנים. אם רק ידע מה זה היה, לעזאזל. אבל מיכאל בחיים לא יספר לו.

"אתה בא?" קולו של מיכאל היה רחוק, אבל עדיין זעזע אותו מעט. "למה אתה נראה כאילו מישהו שבר לך את הגיטרה?"

אולי כי ככה אני מרגיש, חשב. והזדעזע אפילו יותר.

"אני בא," מלמל והדביק אותו בריצה קלה.

***

נועה הסתכלה עליו כאילו נפל מהירח.

מיכאל החזיר לה את אותו מבט בדיוק.

"אתה מה?"

"רוצה להפסיק לשיר עם גיא."

"לא זה, הדבר שלפני." היא נופפה בידה בביטול, כאילו הרצון הזה נראה לה יותר הגיוני.

"הולך הבייתה?" ניסה.

נועה הנהנה במרץ. "כן. זה. למה לעזאזל?"

"כי האחים שלי צריכים אותי? ההורים שלי טסו היום לפנות בוקר ולא הייתי בבית מאתמול בלילה." הוא הבין את הדאגה שלה, אבל היא רק הבהירה לו כמה חשוב היה שיחזור. האחים שלו לא יכלו להישאר כל כך הרבה זמן לבד בבית.

"כן אבל- "

"לא אבל, נועה, אני צריך לחזור. אני לא יכול להשאיר את אביב ומאיה לבד לכל כך הרבה זמן."

"זו לא אשמתך שההורים שלך מטומטמים! הם יכלו לשכור בייביסיטר או משהו. יש פתרונות, אתה יודע. אתה לא צריך להיות האחד שכל האחריות נופלת עליו."

מיכאל הביט בה ביתר תשומת לב. שיערה היה פזור ופרוע אחרי יום ארוך ועיניה ננעצו בו, ירוקות וגדולות, והיא נראתה כועסת כמעט כשם שהייתה מודאגת. הוא חייך בלי באמת לדעת למה והרכין מעט את ראשו. "את צודקת, אבל כרגע זה המצב, ואם לא אחזור הבייתה אני אהיה גרוע כמעט כמוהם."

"זה לא נכון."

"אולי, אבל ככה אני מרגיש." זה לא הרגיש כמו קרב, אבל כשענתה לו, מיכאל ידע שניצח.

"אתה גם אידיוט, אמרו לך את זה פעם?"

"יאפ. גיא, פעם ביום בערך."

היא צחקה וקמה ממיטתה, כורעת ליד המזרון שפרשה לו לפני יומיים. מיכאל נרתע תחילה כשחיבקה אותו, אבל הרפה כעבור רגע.

זה היה בסדר. נועה הייתה בסדר. העולם לא נחרב. הוא היה בסדר. בערך.

"תהיה חייב לספר לו מתישהו, אתה יודע." שמע אותה ממלמלת באוזנו, דבריה מעומעמים על ידי שערו. היא התרחקה ממנו והביטה בו בחיוך רחב. "אני יודעת, יש לך אותי, כמובן, ואני הרבה יותר טובה מהטמבל הזה בעניינים רגשיים, אבל גיא רק רוצה לעזור."

"אנחנו חוזרים לדבר השני?" שאל בבלבול כשנראה שציפתה לתשובה. עדיף חיובית.

היא הנהנה. "אנחנו חוזרים לדבר השני."

"אולי בהזדמנות, אני צריך ללכת." מיכאל דחף אותה ממנו וקם על רגליו. הוא אסף בזריזות את חפציו לתוך הצ'ימידן והלך לקחת את מברשת השיניים מהשירותים.

"אולי בהזדמנות נדבר על זה או אולי בהזדמנות תספר לו?" קראה אחריו כשיצא מחדרה והתקדם אל הדלת.

"שניהם? נדבר מחר כבר בבית ספר." התאמץ לחייך.

נועה נופפה אליו בסכין מטבח, שדון ג'ינג'י זועם. "שלא תעז להתחמק ממני, ילד זבל."

הוא סגר את הדלת מאחוריו והחל את דרכו חזרה. לשמחתו, נועה גרה יחסית רחוק ממנו, ומיכאל זכה לשעת שקט מבורכת. אלה היו רק הוא, המחשבות שלו והשירים באוזניות.

מחשבותיו הגיעו ונעלמו בזו אחר זו, משתהות מספיק שיתעכב עליהן, אך לא שידע בבירור מה היו. מדי פעם הגיעה אחת שנשארה יותר מהקודמות, ומיכאל ידע שהייתה חשובה. את אלה מיהר לסלק בעצמו, שלא יתפסו יותר מדי מקום. הוא לא רצה להתעסק בדברים חשובים. הוא רצה ללכת ולחשוב ולשכוח ואז לנסות להיזכר במה שחשב ולא להצליח.

אבל הייתה מחשבה אחת שלא הרפתה. מיכאל סרב להיכנע לה, אבל כל פעם שסילק אותה מצא את עצמו בוחש בנושא מזווית אחרת. הוא ניער את ראשו ושמח שהשכונה שלהם הייתה מקום שומם, אחרת היו נועצים בו מבטים בעין עקומה. הוא היה נועץ בו מבט. מי, לכל הרוחות, מנער את הראש כמו כלב שבדיוק סיים מקלחת באמצע החיים?

הוא. הוא עשה את זה, וזה לא עזר.

ההחלטה להודיע לגיא שהוא לא יכול כבר נפלה, אך זה לא מנע ממנו להמשיך לחשוב על זה. כל שנייה מרגע שיצא מביתו לאחר מה שקרה עם הוריו זה מה שחשב עליו, כשלא חשב על אביב ועל מאיה ואיך יגיבו כשיחזור. במקרה הכי נורא, הם טסו עם הוריו ומיכאל עתיד היה לחזור לדירה חשוכה וריקה. במקרה הבינוני הם חוזרים לשגרה המוכרת, לפני השינויים האחרונים. במקרה הטוב… לא היה לו כזה בראש. אולי החזרה לשגרה הייתה בעצם המקרה הטוב.

"די," פקד על עצמו לפני שהספיק לחשוב.

בלי ששם לב הגיע לפארק שמתחת לבניין. מיכאל נשא עיניים אל הקומה שלו, תהה כמה חכם יהיה לעלות במדרגות, כי רק המחשבה על האפשרות שיתקל בגיא או באחותו או באמא שלו או בכל אחד אחר במעלית החרידה אותו עד עמקי נשמתו. השמש אפילו לא שקעה, ובפעם הראשונה בחייו העדיף את החשיכה המוקדמת על פני שעות האור של האביב.

ליבו פעם בגרונו כשבכל זאת הזמין את המעלית. מיכאל הביט בדמותו במראה ונאנח – שערו היה פרוע מההליכה ולא הסכים להסתדר גם אחרי פעמיים שהעביר בו את ידו. הוא לא היה בטוח אם תמיד היה כל כך חיוור או שאלה רק הימים האחרונים, אבל הגוון הזה התחיל להרגיז אותו, והפלסטר שנועה טרחה להזכיר לו להחליף כל פעם גם. הוא תלש אותו במשיכה אחת והתחרט על כך מיד.

החתך אמנם נרפא, אבל נותרה צלקת קטנה, שמיכאל לא שם לב אליה לפני. הוא ניסה להחזיר את הפלסטר, אבל הדבק היה חלש מדי, וכשהחליט סופית שהוא עולה במדרגות, המעלית נזכרה להגיע.

מיכאל נכנס בציפייה לראות את גיא, כי איכשהו תמיד מצא את עצמו מולו ברגעים הכי פחות מתאימים, ונשם בהקלה כשגילה שהחלל ריק מאדם. רק שישאר כך עד שאגיע הבייתה, התפלל. אם גיא יהיה במסדרון הוא… לא. מיכאל לא חשב על זה. הם ידברו, מתישהו, והוא יאמר לו שזה לא מתאים יותר ושהוא מצטער אבל שהוא לא מסוגל להמשיך, וגיא יתווכח כמו שהוא תמיד עושה ומיכאל יתגונן כמו שהיא תמיד צריך, אבל הפעם לא ייכנע לו.

המעלית נפתחה בקול 'דינג' ומיכאל הלך הכי מהר שיכל אל הדירה שלו. הגוש בגרונו גדל לכדי בלון שעוד רגע יתפוצץ. הוא נשם עמוק, ואז שוב, וכשידיו הפסיקו לרעוד, לחץ על הידית.