במה מאולתרת – פרק 27

פרק 27 – 'ההצלחה שלנו~'

מיכאל בקושי הצליח לקום ממיטתו באותו בוקר, אחרי שחזר לביתו רק אחרי חצות. הוא גרר את עצמו בקושי למקלחת בניסיון לעורר את עצמו וכמעט פספס את התחנה שלו כשנרדם באוטובוס. למזלו, הנהג כבר הכיר אותו ודאג להעיר אותו כשהגיעו.

"לאיזה מועד אתה ניגש?" גיא צץ מולו רגע לפני שנשמע הצלצול.

מיכאל פיהק לפני שענה. "אפריל."

"אוי, זה ממש תקוע. מתי באפריל?"

"אמצע החודש, למה?" הוא בהחלט לא היה במצב רוח לשיחות האלה איתו. ארבע שעות שינה לא עשו איתו חסד. הוא הניח את ראשו על ספר הלימוד ועצם את עיניו. למה, בעצם, ימי חמישי נפתחו בשעתיים ספרות? בית הספר שלהם ניסה בכוח להכשיל אותם? מיכאל לא ראה סיבה אחרת לפתוח את היום האחרון בשבוע במקצוע המשעמם ביותר שהיה למערכת הלימוד להציע.

"יש פסטיבל בתחילת החודש. במה פתוחה וזה, אתה יודע. נועה אמרה שהם ממלאים את הליין-אפ כבר מעכשיו."

"אני לא מגיע." מיכאל ידע שזה חסר סיכוי וקיווה שגיא יעשה מאמץ להבין את המצב בעצמו. הוא לא היה בטוח כמה כוח רצון היה לו להעביר ויכוח נוסף.

גיא המהם מעליו, "כן, ה- " הצלצול קטע אותו בגסות ואיתו אירה, שנכנסה בצעדים חינניים ונקשה בטוש על הלוח. "למקומות כולם! גם אתה, גיא, ומיכאל – תרים את הראש מהספר."

"בהמשך לשיחתנו מהבוקר." גיא גרר כיסא מהשולחן שלפני זה של מיכאל כדי שיוכל להפריע לו בישיבה. "ניחשתי שזה מה שתגיד, אז – " "תגיד, לא ביקשתי ממך אתמול לתפוס מרחק?" השאלה יצאה פתאומית, תקיפה ובהחלט לא איך שחשב להגיב, ונראה שגיא גם לא הבין מאיפה זה הגיע.

"ביקשת. התעלמתי. זה יותר חשוב."

מיכאל החליט שהחרטה על התגובה שלו הייתה רגעית לחלוטין. "תסלח לי?" הוא המשיך לפני שהייתה לגיא הזדמנות להגיב. "מה יותר חשוב, ההצלחה שלך על פני הלימודים שלי?"

"ההצלחה שלנו."

מיכאל נשף בחוזקה וטרק את הספר באחת. "שלנו? חשבת אולי שאני לא רוצה בזה כמוך? שכל ההופעות האלה, עם כמה שבאותו רגע מהנות ומנותקות מהמציאות, תוקעות אותי מאחור? יש לי חיים חוץ ממך, אתה יודע." הוא חשב שהכיתה בזמן הפסקה ממש לא הייתה המקום המתאים לנהל את השיחה הזאת, במיוחד כשתלמידים נכנסו ויצאו ונעצו בהם מבטים מוזרים על הדרך.

גיא הזדקף בכסאו. "חשבתי שאם בסופו של דבר אתה מסכים כל פעם, אז כן. אולי זה כן חשוב לך." שביב עלבון נשמע בקולו, אבל מיכאל בחר להתעלם. נמאס לו שגיא הצליח לשחק לו על הרגש כל פעם מחדש. היו לו מספיק דברים לדאוג לגביהם חוץ מהעולם הקטן שהם הקימו לעצמם, בין היתר בגרות חורף במתמטיקה עוד יומיים ואחת פנימית בתנ"ך בשבוע הבא.

"אני לא יכול להמשיך עם זה, גיא. כמו שאני לא יכול לראות את החיים מנקודת המבט שלך, והלוואי שיכולתי, אתה לא יכול לראות אותם מנקודת המבט שלי. זה חבל, אבל זו המציאות." הוא ראה את התדהמה מתפרשת על פניו של גיא לפני שהבין את משמעות המילים שאמר לחלוטין.

"אתה רציני?" היה כל שכחול השיער הצליח לומר.

משהו במיכאל נצבט למשמע ההלם בקולו. הוא לא היה בטוח. הוא לא ידע אם היה רציני כשאמר מה שאמר. זה היה המוח שלו שדיבר לפני שהספיק לעדכן אותו, אבל מיכאל לא ידע אם הוא מסכים עד הסוף. הוא היה רציני? הוא באמת רצה להפסיק?

הוא נשם עמוק וקיווה שהצלצול לא יקטע אותו. "תראה, גיא," התחיל וקיווה גם שגיא עצמו לא יקטע אותו. "ביקשתי קודם שתיתן לי זמן והתכוונתי לזה. אני לא עומד להיעלם פשוט ככה, אבל אני לא יכול להמשיך עם זה כרגע." הנימה שלו התאמצה להישמע רגועה ובטוחה, למרות שבתוכו רצה להיות בכל מקום אחר. "אני לא דוחה אותך, רק את מה שאנחנו עושים. אני יודע שזה הרבה ואני יודע שזה חשוב לך, ותאמין לי – זה חשוב גם לי. תן לי רק לעבור את החודש, בסדר? רגע שהעומס ירגע. אני אוכל לנשום שוב ולחשוב על זה כמו שצריך." עיניו סרקו את הכיתה והוא הנמיך את קולו אפילו יותר כשראה תלמידים מתחילים למלא אותה. "אתה יכול לעשות את זה?"

לקח לגיא כל כך הרבה זמן לענות שמיכאל היה בטוח שבלע את הלשון מההלם. הוא הביט בו באותן עיניים שהיו כמו חורים שחורים ובלעו אותו אליהן כל פעם שהביט בו. מיכאל לא ידע מה עבר לו בראש באותם רגעים שחשב על מה שאמר, וכשהשיב הנימה שלו היה שטחית משציפה, "אוקי. אני אתן לך את החודש הזה, אבל בראשון לאפריל צפה פגיעה." הצביע עליו באצבע ארוכה וחיוורת.

הגיחוך שלו נשמע יותר כמו השתנקות, אבל גיא רק צחק למראה ההקלה שפשטה במיכאל. "בהחלט לא רואה אותך בתור מ"כ טירונים בצבא."

"אני? מ"כ? נע. התכנון הוא יותר מוזיקאי מצטיין או משהו."

***

"גיא, מהר, יש לך דף נוסחאות מורחב?" נועה תפסה אותו בשנייה שנכנס לבניין הכיתות. "שכחתי את שלי בבית ואין שום סיכוי בעולם שאני עוברת את הבגרות בלעדיו."

"אה… נראה לי?" גיא פשפש בתיק הצד שהביא איתו וכלל רק מים, קלמר, תעודת זהות ובתקווה גם דפי נוסחאות. "זה?" שלף את האחד הכי עמוס והראה לה.

נועה הסתכלה על הדף רק לרגע לפני שעשתה מעשה מאוד לא צפוי וקפצה על גיא בחיבוק. "כן! תודה. אני אשכפל אותו בחדר מורים ואחזיר לך."

"או… קי." הוא בהה בה עד שנעלמה אחרי אחת הפניות.

"מה זה היה בדיוק?" קול חדש הבהיל אותו וגיא הסתובב־קפץ בכיוונו, מוצא את מיכאל נשען על המעקה מאחוריו.

"אלוהים, הבהלת אותי," מלמל והניח כף יד על ליבו. "היא שאלה אם יש לי דף נוסחאות מורחב, אז הבאתי לה אחד לשכפל."

"אה. אתה בא לכיתה?"

"הם לא מכניסים עד עשר דקות לפני שמתחילים."

"אז נשב על הספסל בחוץ. מי ישמע, נשארו עשרים דקות." מיכאל משך בכתפיו והתחיל לעלות בגרם המדרגות.

גיא מיהר להדביק אותו. "אתה לא לחוץ, כאילו, בכלל?" שאל בתגובה לחזות הנינוחה בהחלט שלו.

מיכאל ענה רק כשהגיעו לקומה שלהם, שוב, במשיכת כתפיים.

"מה אני אמור להבין מזה?"

"אני פחות לחוץ משחשבתי שאהיה," הפטיר. "למה? אתה לחוץ?"

"כמובן שאני לחוץ!" צייץ גיא והתיישב בפינה השמאלית של הספסל. שביעיסטים כבר התחילו להתאסף ליד הכיתות, בודקים כל אחד איפה הוא נבחן וסדר ישיבה.

מיכאל הביט בו רגע, סרק אותו מכף רגל מהראש, ואמר, "לא רואים עליך."

"רגע." גיא הזדקף כשמחשבה חלפה בראשו. "למה נועה צריכה דף נוסחאות מורחב בעצם? היא בארבע." הוא לא התכונן לפרץ הצחוק של מיכאל בתגובה לשאלתו. בכלל. "מה כל כך מצחיק?" ירה לעברו מבט.

"אתה ברצינות שאלת אותי את זה הרגע?"

"לא. כאילו, כן. מה כל כך מצחיק?"

מיכאל נאנח והצביע על הרשימה שנתלתה על הדלת. "היא איתנו בחמש בערך שבוע אחרי שהתחלנו לדבר."

"מה. רציני?"

"אתה כזה חסר תשומת לב מרחבית שזה מדהים." שמע את נועה מצהירה מימינו וליבו עשה סלטה בכלוב הצלעות.

"למה. כולם. מבהילים. אותי. היום?!" התפלץ וזכה לשני זוגות עיניים ננעצים בו בגלגול מתואם מדי.

"אתה פחות מודע סביבתית ממני כשאני משחקת קנדי קראש, בחיי." נועה נשמעה מיואשת.

"אוקי. בסדר. עדיין. רגע, למה את לא לחוצה?"

"מה גורם לך לחשוב שאני לא לחוצה?"

"לא יודע, את לא נראית." עכשיו היה תורו למשוך כתפיים.

נועה הביטה בו מבעד לענן התלתלים שלה והרימה גבה. יכולת שגיא יכל רק לחלום עליה. "גם אתה לא נראה ואני בטוחה באלף אחוז שאתה חרד על חייך."

"יש לך הרגל מעצבן כזה, לא לענות לאנשים על השאלות."

"ולך יש הרגל לשאול שאלות מטומטמות. נראה לי שאנחנו שווים," החזירה והתקדמה אל הדלת, שסוף סוף נפתחה לקהל הרחב. "שכחתי." נעצרה והסתובבה אליו, מושיטה את דף הנוסחאות שלו. "בהצלחה לכולנו."

מיכאל נפרד מהם ונכנס לכיתה המקבילה בלי לומר דבר. גיא ניחש שהיה יותר לחוץ משהניח לגיא או לעצמו לדעת. "בהצלחה!" קרא, חזק מספיק שישמע אותו, ונכנס לכיתה אחרי נועה.

"אני עומד להיכשל. אני עומד לקבל ציון חד ספרתי. למה בעצם נשארתי בחמש עד עכשיו שמישהו יסביר לי."

"אתה לא נשמע כל כך שואל," העירה נועה בחיוך משועשע וגיא ירה לעברה מבט זועם.

"זו הייתה שאלה רטורית, אם לא הבנת."

"התשובה שלי הייתה סרקסטית, אם לא הבנת."

"את לא עוזרת." עיקם את אפו והגביר קצב.

"לא ניסיתי!" נועה קראה אחריו, מגחכת. גיא התעלם ממנה והמשיך ללכת אל השער, נחוש לברוח מהמקום כמה שיותר מהר.

אוי, זה היה כל כך רע. במחשבה שנייה סב על עקביו וכמעט רץ להירשם למועד קיץ. הוא בהחלט לא ציפה למצוא שם את מיכאל, או את שמו מופיע אחרון ברשימה. "למה אתה נרשם למועד קיץ? יצאת מהכיתה אחרי פחות משעה וחצי על השעון."

מיכאל, שעמד בגבו אליו עד אותו רגע, הסתובב עם גבות מורמות בפליאה. "מאיפה לך מתי יצאתי?"

גיא נאנח. אנשים בכוונה ניסו לעצבן אותו דווקא עכשיו? הוא לא הבין את זה. ובתשובה לשאלתו, הוא ראה אותו דרך החלון כשנעץ בו מבט במחשבה שאולי התשובה מסתתרת איפשהו באיזור. "מה זה בכלל אכפת לך? אתה סתם מתחמק."

"אני נרשם תמיד למועדי ב' ליתר ביטחון ואז מבטל הרשמה אם יש ציון טוב."

"אלוהים, הפדנטיות. זוז זוז, תן לאנשים שבאמת צריכים את זה."

"הלך עד כדי כך גרוע?"

"אהא." לא בדיוק היה לו חשק לפרט. זה אפילו לא היה סוג ה 'גרוע' של האופטיפסימיסט שבו, שבא לעשות הפוך על הפוך. גיא היה בטוח באלף אחוז שאין שום סיכוי שהוא עובר. המכתב המקסים שכתב לבוחן בסוף חוברת התשובות הבהיר את העניין יפה מאוד.

"אתה עוד כאן? חשבתי אנחנו בנתק עד מרץ." הוא הביט במיכאל, שהשתהה בפתח החדר.

מיכאל הטה את ראשו, תנועה שגיא הכיר מספיק טוב כדי לדעת שמשמעותה חוסר הבנה. "אנחנו לא בנתק. זה רק העניין הספציפי הזה."

"'העניין הספציפי הזה' תופס נפח לא קטן מיכולת האינטרקציה שלנו." אולי לדבר עם מיכאל בשפה שלו יעזור, זה מה שחשב. רק אולי.

מיכאל הדף את עצמו ממשקוף הדלת והתחיל להתקדם במורד המסדרון. גיא הזדרז לעקוב אחריו. "אין לי מה לומר לך עוד, אם זה מה שאתה חושב."

גיא לא הבין וגם לא היה לו מה להוסיף, אז שאר ההליכה עד תחנת האוטובוס עברה עליהן בשתיקה. "צריך טרמפ?" שאל כשראה את אימו בצד השני של הכביש.

מיכאל, שכבר התיישב על אחד הספסלים, פטר אותו בהינף יד. "אני לא נוסע הביתה."

גיא רצה לשאול. הוא כמעט שאל, אבל בלם ברגע האחרון. רק אז הבחין בתיק שמיכאל נשא עליו – תיק גב מרובה תאים ותפוח, כאילו כלל לא תכנן לחזור לביתו באותו יום.

הם לא דיברו על זה. היה לו עד מרץ להתבחבש עם עצמו במחשבות על הנושא ואז להפיל הכול על מיכאל.

אם לא ירחיק אותו שוב, כמובן. גיא נתן לו עוד שנייה או שתיים לחזור בו, וכשמיכאל המשיך לשבת על הספסל ויתר וחצה את הכביש אל אימו המחכה.

***

מיכאל ירד בתחנה המוכרת למרות כל השינויים. האקליפטוס הענק שצמרתו הגיעה כמעט עד קווי החשמל נגזמה, כנראה מאותה סיבה, והאדמה כוסתה בזפת והפכה למעין חניון של הקצבייה המקומית. מיכאל לא זיהה את שורת הבתים החדשה, שהופיעה יש מאין בשנתיים שחלפו מאז עזב, אבל כל השאר נותר כשהיה.

הוא התאפק לא לצחוק, כי המקום השתנה יותר משהיה מוכן להודות, ושם פעמיו אל הבית השלישי בשורה שעכשיו הייתה פנימית. שער עץ צבוע כתום קיבל את פניו ושפתיו התעקלו בחיוך לא רצוני. עוד דבר שלא השתנה.

מיכאל הסיט את הבריח בהתעלמות מוחלטת מהאזהרה: זהירות, כלב בחצר! על שלט פלסטיק דהוי ונכנס לחצר הקטנה. לא היה להם כלב כבר שלוש שנים.

הוא זיהה את רון כמעט מיד. הוא היה דמות צרה על הערסל, שכוב על גבו עם שמיכת צמר שעלתה עד סנטרו, ומיכאל היה דיי בטוח שישן. הוא נעל בעדינות את השער והתקדם בדממה על הדשא.

רון לא חש בנוכחותו עד שמיכאל גהר מעליו, מספיק קרוב שפניו התחממו מעט מנשימתו הסדירה. עיניו של רון נפקחו ברפרוף, וחיוך קל הופיע על שפתיו כשהבין במי הוא מביט. "הקדמת." הניקור הקטן שנתן לשפתיו הפתיע אותו, אבל זו הייתה הפתעה טובה. מיכאל לא זכר את הפעם האחרונה שהיה רגוע כל כך. שלווה טהורה פעפעה בעורקיו רק מעצם השהות שלו שם, כאילו היה זה המקום היחיד בעולם, כאילו שניהם היו היחידים בעולם.

הוא לא היה צריך יותר מזה. אפילו לא קצת.

"לא נורא," השיב בחיוך והזדקף. "למה אתה שוכב כאן ככה? אתה תקפא."

רון תפס את קצה השמיכה והושיט למיכאל, שהופתע מהמשקל. "אמא שלי בטרפת סריגה לאחרונה. היא סרגה לכל אחד מאיתנו שמיכה וכובע." הוא הציע למיכאל להצטרף אליו בדממה, אבל מיכאל לא היה בטוח שהערסל חזק מספיק לשאת את שניהם והמשיך לעמוד לצידו. רון הבין את הרמז והזדקף לאיטו, מניח לשמיכה לצנוח לקו מותניו.

"למה, לכל הרוחות, אתה עם חולצה קצרה?" נחרד מיכאל למראה זרועותיו השחומות, הדקות והחשופות של האדם היחיד בעולם שדאג לו באותו רגע וזכה לצחוק מתגלגל.

"לא כזה קר. זה שאתה אשכנזי מת זה משהו אחר." ועדיין, משך את שמיכת הטלאים אל כתפיו. הוא נחלץ בהצלחה מהרהיט המתנדנד, השליך חצי מהשמיכה על מיכאל בחיוך והוביל את שניהם לחום הכמעט חונק של סלון ביתו. "ההורים שלי עוד בעבודה, מן הסתם, אז יש לנו ארבע שעות של שקט." הם התיישבו על הספה הגדולה, רון שעון על מסעד היד ומיכאל נינוח בין רגליו. עיניו נעצמו למרגש אצבעות עוברות בשיערו, חורשות פסים פסים בין הגלים שעדיין לא התאוששו לחלוטין מהקור. מיכאל הניח לשריריו לרפות ולמחשבותיו לנדוד למחוזות רחוקים שנות אור מכל מה שהעסיק אותו בחודש האחרון. גופו המוצק של רון מאחוריו והדיגדוג הקל בראשו היו שני עמודי התווך היחידים בינו לבין השינה.

"אני חייב לך התנצלות." קולו של רון החזיר אותו מהקו הדק שהלך עליו ומיכאל הטה את ראשו אחורנית להביט בו.

הוא פגש בזוג עיניים חומות נעוצות היישר בשלו, חרטה טהורה ניבעה מהן. הוא לא השיב, לא בדיוק רצה להיכנס לזה אבל השלים עם העובדה בידיעה שאין מנוס. הם בקושי דיברו בזמן שעבר מאז הגיע לביקור פתע בביתו ומיכאל ידע שיהיו חייבים ליישר את ההדורים קודם כל. עדיין, הוא קיווה לדחות מעט את הקץ.

"לא הייתי צריך לומר מה שאמרתי, אני מצטער." כפות ידיו החליקו מראשו אל כתפיו עד שנחתו בחיקו של מיכאל.

מיכאל חייך בכנות שהפתיעה גם אותו, כשגילה שהוא לא כועס. הוא לא בדיוק כעס גם קודם, אבל בזמן שעבר מאז לא נותר בליבו אפילו רגש שלילי אחד שאולי נבע מהשיחה. "יכול להיות, אבל זה בסדר. מותר לך לכעוס. גם אני כועס." הוא תפס בידיו והניח אותן חזרה על קודקודו, שיחזרו לחפור. "רק הבנתי שאין לי יותר מדי מה לעשות עם זה, אז לחשוב יותר מדי לא יעשה שום טוב."

אצבעותיו של רון נותרו קפואות כשדיבר, "אני יודע, אבל-"

"לא." מיכאל קטע אותו לפני שיספיק לומר מילה נוספת. "זו לא אשמתך. דבר ממה שקרה לא קרה באשמתך. זה שההורים שלי מתנהלים על דעות קדומות ורגשות פרימיטיביים זו לא אשמתך. לא עברנו דירה באשמתך. חוץ מזה, דיברתי עם אביב ומאיה לפני כמה ימים ונראה שהמצב משתפר." הוא לא ציין שמאז שהוריו החליטו לחזור ולהישאר היחסים בינו לבין אחיו חזר לחלוטין לקדמותו. מיכאל לא ציין גם שהאדם היחיד שהוא מאשים בכל העניין היה הוא עצמו, כי ידע שרון יתווכח ושהם לא יצאו מזה, כי אף צד לא היה הצודק. הוא רצה רק להבהיר שרון לא אשם.

"שמח לשמוע. על מה דיברתם?" ההקלה שעברה בו כשרון חזר לשחק בשיערו הייתה כמעט גדולה מנשוא.

"הם ראו 'ספידי מקווין', אז השחלתי מילה או שתיים." מיכאל לא מנע את החיוך שהתעקש להתפרש על פניו. "לפעמים אני שוכח שזה שהם צעירים ממני לא אומר שהם טיפשים. הם לא יכולים להיות. הגנים של ההורים שלי לא יאפשרו את זה." הוא הביט ברון דרך השתקפותם בחלון וקלט שהחזיר לו מבט וחיוך.

"עשית לי חשק לפיקסאר." הוא הסב יד אחת לתפעול השלט והדליק את הטלוויזיה. "במה נצפה?"

מיכאל חשב מעט. בזמן הזה רון נכנס לרשימת הסרטים הזמינים בחינם ודפדף במצוירים. "הדרקון הראשון שלי?" שאל, בדיוק כשחברו לחץ על הכותר.

"ממש קורא מחשבות אתה." הוא לא הפעיל עדיין, אלא דחף מעט את מיכאל, שיוכל לקום. מיכאל רטן בתגובה, אך נשען מעט קדימה בכל זאת. "תודה באמת. אני הולך להכין פופקורן. עוד משהו?" שאל בדרכו למטבח.

"שוקו חם!" קרא אחריו, אבל קם ממקומו לעזור. "איפה הקקאו? אני אכין." שאל, רק כדי לוודא.

"נחש." רון נעצר באמצע המטבח וחיכה. מיכאל נאנח ופתח את המגירה בה ידע שהחזיקו את כל האבקות ושאר מצרכי האפייה שלהם. 'המגירה של רון', כי הוא היה האופה בבית וזה שדאג לאספקת קקאו תמידית בשביל מיכאל. "כל הכבוד." רון מחא כפיים באיטיות כשמיכאל שלף את השקית החומה ממקומה יחד עם צנצנת סוכר.

מיכאל התעלם ממנו וניגש אל מדף הסירים, מוציא את הקטן ביותר וממקם אותו על הגז. רון צץ לידו והניח קרטון חלב על השיש יחד עם הכוס שהשתמש בה למדידות.

בזמן שלקח לפופקורן להתפקע, מיכאל שקד על הכנת אחד הדברים היחידים שידע לבשל בלי לשרוף משהו. עד שסיים רון כבר מיקם קערת פופקורן על השולחן בסלון ושני ספלים ליד מיכאל.

"בבקשה." מיכאל הניח את ספל המיקי מאוס מול רון, שחזר להישען על מסעד היד. את השני מיקם מעט קרוב יותר לקצה, היכן שהיה לו נוח להגיע אליו. "אתה יותר ממוזמן ללחוץ 'פליי'." השתחל בין רגליו והעביר את השמיכה מעליהם.

המסך הואר בכחול החיוור של ים סוער וקולו של היקאפ בקע מהמרקע: 'זו, ברק…'

"אתה נשאר לישון?" אימו של רון שאלה מהמטבח. היא התעסקה בהכנת ארוחת ערב כבר שעתיים בערך ותפסה את מיכאל כשירד לרגע לקומה התחתונה.

הוא החזיר חיוך משלו לאחד הזורח שלה והניח את כוסו בכיור. "רק עד מחר."

"תזכור שאתה מוזמן אלינו תמיד. המרחק לא משנה," קראה אחריו כשעלה במדרגות שתיים-שתיים. הוא לא ענה, אבל רון העניק לו מבט משועשע כשנכנס לחדר בלי לומר דבר.

"איפה היינו?"

"תעזור לי להוציא לך שמיכה מהמדף העליון, אלא אם אתה מעדיף לקפוא בלילה."

מיכאל נאנח, אבל טיפס על הכיסא המתנדנד ושלף את אחת משמיכות הפליז הרבות שאוחסנו ברחבי הבית. "אני גם מציע לעצמי את המיטה או שיש בך טיפת הכנסת אורחים?"

הוא התעלם מגלגול העיניים שכוון אליו וזרק את השמיכה ישירות על פניו, זוכה לנהמה עמומה בתגובה. "תזכיר לי למה אני עדיין איתך?"

"כי אני אדם נפלא ומתוסבך בדיוק כמו שאתה אוהב." מיכאל הבזיק אליו את החיוך הקורן ביותר שלו. "ועדיין לא נמאס לך ממני."

"אחד מפלאי תבל, בחיי." הוא שירך רגליים מחוץ לחדר וחזר כעבור כמה שניות עם סט מצעים וכרית. "או שפשוט תישן איתי. לא יותר פשוט?" הציע אחרי שזרק את הסדין, הציפית והכרית על המזרון לרגליו.

ההצעה לא הייתה אמורה להפתיע אותו, אבל ליבו של מיכאל עדיין דילג על פעימה למילים הללו. הוא קיווה שיאמר את זה. ההצעה סימנה שהם היו בסדר. בסדר באמת, לא רק במילים. מבחינת מיכאל הם היו יותר מבסדר, אבל הוא הכיר את רון מספיק זמן כדי לדעת מתי הוא עדיין לא בטוח. מיכאל ניסה להרגיע את הלמות ליבו בחזהו. זו הייתה תגובה חזקה משצפה, אך לא רעה. לא רעה בכלל. להיפך, הוא בקושי הצליח לרסן את הצחוק שאיים לפרוץ ממנו רק מההקלה. "זה אומר שתצטרך להחזיר את אלה." חילץ לבסוף בקול גבוה בטון או שניים מהרגיל.

רון לא הגיב, אבל אסף את הסדין חזרה לידיו ויצא בדממה מהחדר. מיכאל לקח את הכרית והכניס אותה לציפית בזמן שלקח לו לחזור. הוא זרק את הכרית על המיטה וחצי של רון ונזרק עליה גם בעצמו, בוהה בתקרה הבהירה. לא עברה יותר מדקה והמיטה כולה רעדה כשרון הצטרף אליו, משקיע את חלקו השמאלי של המזרון.

הם לא דיברו, אבל השתיקה ששררה ביניהם הייתה נעימה ושלווה ומיכאל הודה למה שזה לא יהיה שריחף באוויר, שלא נתן למועקה השקטה להמשיך.

הוא זכר רק במעורפל שהחליף לפיג'מה ולא היה בטוח אם ציחצח שיניים, אך כשהתעורר ראה רק חושך והרגיש בחמימות גופו של רון מאחוריו. הוא ידע שפספס את ארוחת הערב, אבל לא טרח להתעכב על זה והצטנף קרוב יותר. בתגובה, כנראה מתוך שינה, רון העביר יד אחת מעליו ומיקם אותה באיזור בטנו. תווי פניו של מיכאל רפו ונמתחו לחיוך קטן. הוא בהה בשחור הלילה עד שלא היה בטוח אם היה זה החושך או שעיניו נעצמו ושקע בשינה עמוקה וטובה יותר משזכה לה זמן רב.