במה מאולתרת – פרק 26
פרק 26 – 'אחי'
מיכאל הסתיר משהו.
זה היה ברור. ודאי. מוחלט. השאלה הייתה רק: מה?
לגיא הייתה השערה מוצקה למדי לגבי טיב הדבר הזה שהסתיר, שנתמכה בין היתר במה שנועה פלטה אז בטלפון, על ההורים שלו. הוא היה כמעט בטוח שעלה על עשרה אחוזים בערך ממה שקורה, אבל ממה שקלט, מיכאל עדיין לא תכנן לשתף אותו במשהו מכל זה.
הוא לא סומך עליו? לא היה לו אכפת להישבע בדם אם זה היה מרגיע אותו.
כן… גיא היה דיי בטוח בתגובתו של מיכאל להצעה הזו.
"כדור הארץ לגיא. אתה בכלל מקשיב לי?" מכה על עורפו כמעט הפילה אותו מהספסל.
הא, נכון. הוא היה באמצע שיחה עם רועי. "מה אמרת, אחי?"
"שאלתי," רועי הרים את קולו בקינטור. "אם כבר סיימתם את החומר באזרחות."
"אה." גיא חשב רגע. שני השיעורים שמיכאל והוא פספסו היו אזרחות, והמורה אמרה שהיא רוצה לסיים את החומר עד פורים, אבל הם לא הספיקו. היא בטח סיימה אותו בשיעורים ההם. "נראה לי שכן. כאילו, לא הייתי שם, אבל דיי בטוח שהם סיימו."
"לא היית שם?" עיניו של רועי התרחבו בשאלה.
גיא הניד בראשו בשתיקה. רועי ידע, כן, אבל מיכאל כל כך התעצבן עליו כשגילה, שגיא העדיף להמעיט בדיבורים על הנושא. "נתקעתי בחדר מוסיקה. איבדתי תחושת זמן," הפטיר בצחוק סתמי. "אבל זה לא ביג דיל. אני אבקש שיצלמו בקבוצה של הכיתה אחר כך. מקסימום מיכאל יעזור לי, הוא על ממוצע מאה בעיקרון."
רועי המהם בהסכמה. "כדאי לך. לשנן את כל מה שהולך שם… מזעזע, אחי." מדהים כמה מוזר היה לשמוע את המילה הזאת פתאום. 'אחי'. הוא תמיד דיבר ככה עם רועי, אבל עם מיכאל נדמה שהיא בכלל לא קיימת. גיא לא זכר אפילו פעם אחת בה קרא לו 'אחי', ובמפתיע, זה לא חסר לו. הבעיה הייתה, שהמילה הרגישה זרה בפיו גם כשדיבר עם רועי, וזו הייתה ה – מילה שלהם. כאילו, הם לא ניהלו שיחה בלי שצצה לפחות עשר פעמים.
הוא צריך לדבר עם רועי יותר.
"הלו???"
"אלוהים אדירים!" הפעם באמת נפל. אחורה. תודה לעולם שזה היה ספסל-רפסודה, כך שזו לא הייתה בדיוק נפילה אלא יותר התגלשות לא מכוונת. הפרצוף של רועי היה כל כך קרוב. גיא יכל לראות את בלוטות הזיעה שלו. הוא תהה אם התמונה אי פעם תימחק מזיכרונו.
"מה עובר עליך אחי? אתה לגמרי לא איתי, ועוד שתי דקות נגמרת ההפסקה."
"כן. כן, סליחה. אגב, מה קורה עם מיקה?" נזכר לפתע והתאמץ להתיישב חזרה, משפשף את החלק בגבו שפגע בקרקע.
זה קרה כל כך מהר. ההבעה הזחוחה של רועי נמחקה בשנייה, כאילו הפרצוף שלו היה בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר. "החלטתי פשוט ללכת על זה. אתה יודע, 'לקפוץ ראש'," אמר וגיא קלט שלא הסתכל עליו כבר. הוא ישב על הספסל הנורמלי, ונשען לאחור בעוד עיניו בוהות בנקודה אקראית בשולחן. "שאלתי אותה שבוע שעבר לפני שיצאנו לחופש והיא אמרה שהיא תחשוב על זה. כאילו, היא אמרה שהיא תחשוב והכל, אבל לא בדיוק דיברנו מאז," הוא דיבר בכבדות, מתנשם מעט. "כאילו, היא יכולה לפחות לומר שהיא לא מעוניינת, אתה יודע. למה להשאיר אותי תלוי באוויר?"
"אולי היא לא רוצה לפגוע בך," הציע כשראה את הכאב בעיניי חברו. "אתם חברים מאז שאני מכיר אתכם, אחי. אולי היא לא רוצה להרוס את זה."
"מי אמר שזה חייב להרוס? אולי זה דווקא יעשה לנו טוב. אם כבר, היא האחת שהורסת את זה כי היא לא מדברת איתי." עכשיו הוא נשמע עצבני. "היא מתחמקת כשאני מנסה לדבר איתה, מסננת את השיחות שלי והיא שכחה להוריד את ה'וי' הכחול בווטסאפ אז אני יכול לראות שהיא מסננת אותי גם שם." הפנים שלו התכרכמו במה שנראה לגיא כמו תסכול הולך וגובר. "אני ממש מפחד שהרסתי את זה," אמר לבסוף.
עוד הפתעה ל – 'יום ההפתעות של גיא'. רועי לא כעס על מיקה, הוא כעס על עצמו. בלי סיבה, גיא ראה צורך לציין, אבל לא בקול.
"תראה- " הצלצול קטע אותו באכזריות, בוקע בקולי קולות מהרמקול שמוקם על הקיר בדיוק מעליהם. גיא חיכה שיפסיק לפני שהמשיך, מהר, "אני לא מאמין שמיקה תנתק ככה את הקשר שלכם. היא לא אדם כזה. תן לה זמן, אולי היא באמת צריכה לחשוב ולעכל את מה שזה לא יהיה שאמרת לה." קולות רגליים על אריחים הגיעו לאוזניו. "אני חייב לזוז. תעדכן אותי!" קרא כשהכתיף את תיקו ורץ לכיתת אנגלית.
"מה אתה מסתיר?" גיא ניסה לשוות לפניו הבעה נחושה כשהתייצב מול מיכאל בסוף היום שלמחרת, אבל לא נראה שהצליח.
מיכאל הטה מעט את ראשו בחצי חיוך מגחך והמשיך ללכת. "אתה לא מסוגל להיראות רציני בכוונה. אל תנסה."
"אוקי, אבל אני כן רציני, ואני יודע שאתה מסתיר משהו, אז למה שלא תספר לי?"
"אולי כי זו המשמעות של 'הסתרה'. חשבת על זה?"
"כן, אבל אני יודע את זה כבר הרבה זמן ודיי נמאס לי. מה יש?"
"אין." מיכאל הגביר את הקצב וגיא נאלץ לדלג מעט כדי להדביק אותו. הם יצאו משערי בית הספר ומיכאל פנה ישירות שמאלה, בכיוון הנגדי לתחנת האוטובוס. "למה אתה עוקב אחרי?" שאל בלי להביט לאחור.
גיא נעצר ומיכאל עשה כמוהו, ממש כאילו חש בנוכחות שלו. "כי אני רוצה הסברים," דרש.
מיכאל הסתובב סוף סוף וגיא קלט שחצי החיוך נעלם. הוא נראה רציני עד מוות. "ואני חייב לספק לך אותם? מי אמר?"
הביטחון שצבר כל אותו יום נעלם בין רגע. כתפיו של גיא נשמטו מעט בתבוסה הקרבה ובאה, אבל הוא לא נתן לזה לעצור אותו. "אני אמרתי. אתה יודע, לפני חודשיים בא אליי איזה ערס רנדומלי מהכיתה ושאל למה אני מדבר איתך. שאלתי אותו מה אכפת לו בכלל והוא אמר שאתה גיי." הוא עצר, בוחן את הבעת פניו של מיכאל בתקווה שמשהו ישתנה, לא משנה איך, אבל היא נשארה קפואה. "אתה יודע מה עשיתי?" מיכאל סיפק ניד ראש קטן. "התעלמתי ממנו והמשכתי לדבר איתך. למה? כי אני לא מאמין לשמועות. רציתי לשמוע את זה ממך."
"לאן אתה חותר, גיא?"
גיא לקח צעד לעברו. הוא היה מעט גבוה ממנו הודות לרחוב, שהיה בירידה. "אני יודע שיש משהו שאתה לא מספר לי. אני לא יודע מה זה, אבל יש לי ניחוש למה זה יכול להיות קשור. ועדיין, אני לא עומד להיכנס לספקולציות, כי אני רוצה לשמוע את זה ממך. ואני רוצה שתרגיש מספיק בנוח כדי לספר לי, אז אני לא עומד לדחוק בך כי זה יהיה מטומטם, אבל רק שתדע שאתה יכול לדבר איתי." הייתה לו הרגשה שדיבר יותר מדי ואולי קצת חזק מדי, כי ט'טניקית שעברה לידם האטה בפתאומיות. היא חזרה לקצב רגיל אחרי שקלטה אותו. "ולא, אני לא עומד לשאול את נועה. בין היתר כי כבר ניסיתי והיא סירבה בתוקף לנדב כל פיסת מידע שברשותה."
"אל תדפוק לי בדלת בחודש הקרוב." זה כל מה שקיבל חזרה, לפני שמיכאל המשיך בהליכתו. "ואל תעקוב אחרי. אני לא רוצה להיות ליד אנשים בזמן הקרוב."
גיא ניחש שהיה אמור להיעלב מההצהרה, אבל משהו פרפר בחזהו. אולי התרגשות מזה שמיכאל סוף סוף אמר לו משהו ישירות ולא סתם התחמק. הוא חזר על עקבותיו וחיכה עם חצי בית ספר בתחנה, חיוך קטן ולא רצוני לא ירד משפתיו.
***
הרכבת הכי קרובה לתל אביב יצאה לפני חמש דקות, אז מיכאל ישב על הספסל בתחנה וחיכה לבאה אחריה. במחשבה שנייה קם ועלה חזרה במדרגות לרחבת הכניסה, שם התיישב על הכיסא והתחיל לנגן.
הוא מאוד הופתע להיכנס יום אחד לתחנה ולגלות פסנתר, עד אז ראה אחד רק בתל אביב. זו הייתה הפתעה טובה, ומאז הקפיד לנגן יצירה או שתיים אם הקדים מספיק. זו הייתה שעת צהריים מאוחרת, בדיוק על התפר בין שעות העומס לשיממון, ואנשים טפטפו מבין השערים. חלקם נעצרו להאזין לו ואחרים חלפו על פניו בשעטה, צעדיהם מהדהדים בין קירות האולם.
פסנתרי רכבת נועדו לשני סוגים של אנשים: אלה שידעו לנגן טוב, ואלה שלא ידעו בכלל. מיכאל שמח למצוא את עצמו בקטגוריה הראשונה, ולא מתוך יוהרה. הוא ידע שניגן טוב ועדיין האמין שיש לו עוד דרך לעבור לפני שבאמת יאמין בזה.
הוא היה על זמנים, ונטש את הכיסא חמש דקות לפני שעת היציאה. במעורפל חש בקהל הקטן שהתאסף סביבו, כשחצה את אולם ההמתנה.
מיכאל מצא את עצמו מול הכביש הסואן מהר משציפה. אנשים צופרים, מכוניות חולפות בטשטוש, רמזורים מתחלפים. אנשים אנשים אנשים. כל כך הרבה מהם שבקושי הרגיש בקיומם. מישהו נתקע בכתפו כשרץ לתחנת האוטובוס, ורגע לאחר מכן קול טרטור מנוע נשמע משמאלו כשאותו אוטובוס יצא מהתחנה. הוא לא ריחם על האיש, אוטובוסים מגיעים ויוצאים כל עשר דקות שם.
הוא עצמו העדיף התניידות רגלית. התכנון שלו היה ללכת לאיבוד בתל אביב תוך חיפוש אחר מקומות שלא הכיר. אולי ימצא איזו חנות יד שנייה נסתרת. אולי המוכר שהתחבר איתו בחנות הדיסקים נמצא במשמרת ערב. אולי הייתה איזו הופעת רחוב ספונטנית במתחם שרונה. היו הרבה אפשרויות.
ללכת לאיבוד היה קל, אבל ללכת לאיבוד במקום אסטרטגי היה קצת יותר מסובך, וגם התחיל כבר להחשיך. מיכאל התחיל מהמקומות שהכיר. הוא ניסה את מזלו בחנות הדיסקים, ולשמחתו אותו מוכר אכן היה במשמרת. "אותך לא ראיתי כאן הרבה זמן." הוא קיבל את פניו בחיוך כשנכנס. "הגיעו לי כמה אוספים חדשים, שאשמיע אחד?"
"בשמחה." מיכאל החזיר לו חיוך.
המוכר בחן אותו כמה רגעים. הוא היה בחור צעיר, בעשור השלישי לחייו, לניחושו של מיכאל, והם חלקו טעם מוזיקלי דומה למדי. לא משימה קשה במיוחד, להתאים לטעם של מיכאל, כי הוא שמע כמעט הכל. "אתה נראה במצב רוח קצת ירוד. משהו מסוים שתרצה לשמוע?"
מיכאל הרים אליו מבט בהפתעה. "אה. המ. יודע מה? אריק ברמן יכול להתאים. 'הראשון'," הציע. הוא לא דיבר על השיר הספציפי שעלה לו בראש, אבל ניחש שהוא הבין בכל זאת.
המוכר, אלבי, צחק. "בכל זמן אחר הייתי זורם איתך, אבל אני ממש לא רוצה לשמוע את השוביניזם שלו כרגע, אז תן לי לבחור את המוזיקה ואתה תחטט לך בחדשים." הוא לא חיכה לתשובה והפעיל את המערכת.
צלילים רגועים בקעו מהרמקול היחיד במקום, גיטרה ותופים ולבסוף כלי נשיפה שמיכאל לא זיהה בוודאות. המנגינה אמנם הייתה רגועה, אבל מיכאל חש מעין עצבות שעטפה את הכול. הכל נוגן בסולם מינורי, מה שיצר מלנכוליה כללית במנגינה, וזה היה בדיוק מה שחיפש באותו רגע. "זה אינסטרומנטלי?"
אלבי הנהן. "פוסט-רוק. חשבתי שתאהב." הוא חזר למקומו ליד הקופה ודפדף במחברת ההזמנות, ששמו של מיכאל ומספרו נכתבו בכמה וכמה עמודים בה.
מיכאל חזר לחטט באלבומים. הוא עבר ממדור החדשים, לקלאסית, לפסי קול מסרטים ישנים, ושוב לחדשים. הוא דילג בין אנגלית לעברית וחיפש אמנים שהכיר שאולי הוציאו משהו חדש, אבל לא היה כזה.
מצד שני, האלבום שאלבי השמיע בהחלט עניין אותו. "איך קוראים לזה?" שאל את האוויר, כי הם היו היחידים שם.
אלבי חייך אליו מהקופה. "'Tales of the night forest'."
"אני אשמח לקנות אותו." מיכאל כבר היה מצידו השני של הדלפק.
החיוך על פניו דעך מעט, נראה עצוב קצת בשבילו. "לא… זה מהאוסף הפרטי שלי. הם לא מייבאים לארץ. במקרה אספתי אותו מהדואר לפני שהגעתי היום וחשבתי שתאהב." מיכאל לא הצליח להסתיר את האכזבה, כנראה, כי דקה לאחר מכן צלילים חדשים החלו להישמע מהנגן. "זה על אותו קו. לא אינסטרומנטלי, אבל אני חושב שתוכל ליהנות גם ממנו. תמשיך לסייר, תאזין קצת ותאמר לי מה אתה חושב."
אז זה מה שעשה.
"כן. אני רוצה אותו." החליט בסופו של דבר וכבר חיפש את הארנק בתיקו.
הוא שילם כמה שהיה צריך ופנה לצאת, כשאלבי דיבר מאחוריו. "כאילו, אני יודע שכבר עברנו על זה והכל, אבל הכל בסדר?"
מיכאל נשם עמוק, הסתובב והתאמץ לשמור את החיוך. הוא ויתר על הניסיון כמעט מיד וחזר להבעה הריקה, שהרגישה כה טבעית על פניו בימים האחרונים. "לא, אבל זה ישתפר."
"אני בטוח." אלבי זיכה אותו בחיוך מעודד. מיכאל רצה להאמין לו. שיווע להתקיימות ההבטחה עד כאב. זה היה חייב להשתפר. משהו צריך לקרות. הוא ידע את זה. השאלה הייתה: מה?
הוא המשיך בטיול שלו אחרי קניית האלבום. רגליו נשאו אותו מרחוב לרחוב, איכשהו הגיע לשדרות רוטשילד ומהן לכיכר רבין, עצר בכמה חנויות ספרים יד שנייה וסירב בכל תוקף להיכנע למחירים המופקעים שחלקן נקבו. בסופו של דבר הגיע למקום שבאמת ובתמים לא זיהה. אולי כי היה חשוך, למרות שהשעה לא הייתה אפילו שש, ואולי כי באמת לא היה בו מעולם.
זו הייתה שדרת חנויות. כל אחת משונה יותר מהשנייה. הוא נכנס לראשונה ומצא את עצמו ביקום חלופי, כשהכי דומה לו הוא מלחמת הכוכבים, רק סטימפאנקי. גלימות בשלל צבעים נתלו על קולבים, חולצות עם הדפסים הזויים וגוריים קופלו בקפידה על מדפים מעץ בהיר, כובעים נחו על מתלים ליד הקירות ומכנסיים שנראו יותר כמו חצאית סודרו על במות במרכז כל חלל. מיכאל הוריד גלימה אחת, חומה כהה עם כיסים ושרוך לקשירה היכן שנמצא הברדס. כשניסה להבין איך לובשים את הפריט, גילה שיש לו שני חורים לידיים ושהכיסים נמצאים ממש בחלקו התחתון, מעבר לטווח הגעתו.
הוא חיפש מראה ומצא אחת ליד מתלה הכובעים. אם לא התלבושת האחידה, הוא בהחלט אהב מה שראה. זו הייתה הפתעה נעימה לגלות שהברדס מכסה את פניו כמעט לחלוטין, אך משאיר מספיק מקום כדי שיוכל לראות. הבעיה היחידה הייתה החורים לידיים. מיכאל, פשוט וקל, לא התחבר לכל העניין. הוא החזיר את הגלימה למקומה ועבר למתלה הבא.
האכזבה חזרה על עצמה גם בשתי הגזרות הבאות, אך בשלישית הגיעה ההצלחה. מיכאל בדק את האורך וגילה שהיא מגיעה כמעט עד הרצפה, אך לא נגררת בזכות גובהו. לא היו שום מקומות להכניס בהם את הידיים והיא נקשרה בדיוק בקצה הברדס. היא גם לא הייתה שחורה, אלא כחולה כהה עם נטייה לאפור. מיכאל ידע שגיא יתלהב. הוא היה בטוח בזה.
"מתאים לך." קול נשי הבהיל אותו מאחור. "מזכיר לי קצת איזה אחד שהייתי בהופעה שלו לא מזמן." היא חייכה כשהסתובב. בחורה צנומה בג'ינס שהיה יותר קרעים מבד וחולצה רחבה עם הדפס שנתקל בו בעת חקירת המדפים. "טוב לא בדיוק 'שלו'. זה היה פסטיבל אמנים כזה, אבל הוא וההוא שהיה איתו היו הכי טובים תכלס." היא דיברה בכזו אגביות שלקחו למוחו כמה שניות לעבד את המילים.
מיכאל הסתובב על צירו והביט בה בפה פעור, חסר יכולת דיבור. היא דיברה עליו. היא דיברה עליו ועל גיא. זו לא הייתה שאלה בכלל. "מגניב," מלמל והסיר מעליו את הגלימה.
הוא התכוון לתלות אותה חזרה, אבל המוכרת עצרה בעדו. "אתה לא רוצה אותה? היא באמת בול בשבילך, ואני לא סתם אומרת כי אני עובדת כאן."
מיכאל התלבט. הוא באמת רצה את הגלימה, היא הייתה מושלמת, אבל הוא באותה מידה רצה לברוח משם כמה שיותר מהר. "בדיוק נזכרתי שאין עליי כסף." תירץ וניסה לעקוף אותה.
"בולשיט. לא היית מודד אותה אם לא היה עליך כסף. נו באמת, אני אעשה לך הנחה מיוחדת אם זה מה שיגרום לך לקנות אותה." היא שוב חייכה, אבל מיכאל העביר את מבטו לשיערה הקוצני. "נו!" דחקה בו. "תאמין לי, אני עובדת כאן מספיק זמן כדי לזהות אנשים שמתאימים לסטייל שלנו כשהם נכנסים, ואתה אחד מהם."
מיכאל נאנח. הוא באמת באמת רצה את הגלימה. "אוקי," נכנע והיא כמעט ריחפה אל המתלה והורידה את הפריט המתבקש.
"אחריי." היא החוותה בידה לכיוון הקופות וכבר התחילה בדרכה לשם כשמיכאל נותר לעמוד במקומו. באמת לא היה לו כסף לזה.
הוא הגיע בסופו של דבר לקופה בה עמדה והיא כבר שלפה שקית והכניסה את הגלימה המקופלת בקפידה לתוכה. "אוקי. זה אחרי ההנחה." הפנתה אליו את המחשב הסורק ופיו של מיכאל נפער בהתאמה. זה היה חצי מחיר.
"זה חצי מחיר." הרגיש צורך לציין. הדבר נראה לו לא חוקי.
"ששש… מה שלא יודעים לא כואב," המוכרת לחשה בתגובה. "חוץ מזה, אני מרגישה שתרמתי בזה ליצירה הישראלית, אז תחשוב על זה אולי כמו הנחת סלב."
"מה?" עיניו זינקו מהארנק שלו אליה והיא פרצה בצחוק מתגלגל, אבל שמרה על קולה שקט.
"שום מצב שבעולם שלא אזהה את הקול הזה," אמרה בחיוך צופן סוד. "אני באמת מקווה ששניכם תצליחו."
תגובות (2)
אוקיי, הסוף זה ממש, איך אומרים? נשיקה לטבח XD
גאונות מדויקת.
אף פעם לא הבנתי מה הקטע של תחפושת, הרי אפשר לזהות אנשים לפי קול (נגיד, קלארק קנט בסך הכל הוריד משקפיים ופתאום בום! הוא בנאדם אחר, הלם)
באלי גם להיכנס לחנות כזאת בלי שזה היה בתקופת פורים, אבל אין כאלה באזורי =[
אני נהניתי מזה שהיא זיהתה אותו. לא יודעת, זה הוסיף בוסט של חמידות לכל הפרק.
מודה שחששתי שעומד להיות כסח בין מיכאל לגיא אבל אני חושבת שאם גיא ייתן לו זמן הכל יירגע. מיכאל צריך לבוא מיוזמתו. גם יש דברים שלא חייב לשתף עם אנשים. יצא לו נוקשה העניין של "אל תדפוק לי בדלת החודש", קצת נפגעתי בשביל גיא.
משום מה אני כל הזמן שוכחת מרועי ומיקה. אני יודעת שהם קיימים, אבל עדיין. גיא צריך לנסות לשמור על קשר גם עם שאר החברים שלו, זה בריא.
עכשיו אני ממש מצפה לכל הפרקים שיהיו!
שתי החדשות הן טובות בעיניי, כי ככה לפחות יהיו לך דברים מוכנים (הלוואי וגם אני הייתי ככה, אני סתם מתעצלת)
התגובות שלך תמיד כל כך משמחות אותי, באמת. איכשהו אני גם תמיד שוכחת להגיב עליהן ואז נכנסת וקוראת אותן מחדש ושוב נהנית לקרוא את המחשבות שלך על מה שקורה~
כשחשבתי על לכתוב פרק עם מישהו שמזהה את מיכאל נבהלתי כמעט כמוהו XD אבל זה התפתח ממש טוב איכשהו ואני שמחה~
כסאח… כן. אין תגובה בנושא.
רועי ומיקה הם דיי המובן מאליו של גיא, אז אפשר לומר שהוא כן רואה אותם פה ושם, אבל לא כל מפגש שלהם מצוין כחלק מהעלילה. הם פשוט קיימים, אז זה כנראה יותר עליי עניין הנשכחות שלהם :/