במה מאולתרת – פרק 25

פרק 25 – 'הכל כרגיל'~

"כן?" גיא מצא את עצמו עומד מול דמות גבוהה על עקבים. כאילו, היא נעלה עקבים, אבל גיא ניחש שהייתה גבוהה גם בלעדיהם. או שלא הייתה והעקבים פשוט יצרו את הרושם שהיא כן. בכל מקרה, היא התנשאה מעליו והוא בתגובה לקח צעד אחורה, כדי שיוכל לראות אותה כמו שצריך בלי שייתפס לו הצוואר.

"אמממ כן. אההה." הגרון שלו יַבָש לחלוטין. "תהיתי אם מיכאל בבית?" שאל בקול צייצני מעט אך בהחלט צורם וכחכח בגרונו בכוונה לסדר את העניין. "אני חבר מבית הספר."

האישה הישירה אליו מבט וגיא החזיר לה אחד משלו, משתדל מאוד לשמור על קשר עין למרות שמאוד רצה לנעוץ את שלו בכפכפי הבית הצמריריים שנעל. היתרון בנעיצת מבטים היה, שגיא זכה לבחון אותה כמו שצריך.

כן, בהחלט קרובת משפחה כלשהי של מיכאל. על פי רוב, ככל הנראה אמא שלו, עם עיניי הברקת האלה, שננעצו בו בכזו חדות, כאילו יכלו להגיע עד נשמתו ללא כל מאמץ. השיער גם, הבחין, היה אולי בהיר יותר – פחות שטני ויותר בלונדיני – אבל גלש על כתפיה בגלים מוקפדים. כן, בהחלט היה דמיון. אם לא הידיעה המוקדמת – שאולי כן ואולי לא הייתה אמינה – גיא היה מנחש שהיא דודה צעירה או אפילו האחות הגדולה שמיכאל מעולם לא הזכיר. הקמטים בצד השפה וליד העיניים היו הסימנים היחידים לגילה, כי בהחלט לא נוצרו בעקבות צחוק מופרז.

"מיכאל לא נמצא כרגע. מעוניין שאמסור לו משהו?" קולה החד נשמע בבירור מבעד למסך ההרהורים והתהיות שלו וגיא התנער מהם במהירות. מיכאל לא בבית?

"איפה הוא?" הוא התחרט על המילים ברגע שיצאו מפיו. לא על המילים עצמן, יותר על האופן בו נאמרו. משהו בפנים של האלמונית גרם לו להרגיש מחויב לדבר בשפה גבוהה, או לפחות ברהיטות. או לפחות להקפיד על עברית תקינה וכללי נימוס בסיסיים. פחות זריקת שאלות, כמו שבדיוק קרה.

הבעתה עברה מחשדנות להפתעה להשתאות לחוסר סבלנות למה שנראה כמו סלידה מסויגת. כל זה בשבריר שנייה, שגיא היה מפספס לולא חשש שניתוק קשר עין עלול לעלות לו בחייו. "איפה הוא, אתה שואל?" עיניה חקרו אותו בבוטות מרשימה למדי וגיא בלע את רוקו לנוכח המבט.

הוא הנהן לאט, לא בטוח אם מעוניין עוד בתשובה.

היא פסקה מהחקירה במבט ויציבתה נרפתה מעט. "אני לא יכולה לומר, לצערי." צער היה הרגש האחרון שנבע ממנה. "הוא יצא היום בבוקר ומאז לא חזר. בטח משוטט בשכונה. זה מה שהוא עושה רוב הזמן למיטב הבנתי. אני לא אחראית לעקוב אחרי כל תנועה שלו." וטוב שכך, רצה לציין בתגובה לסלידה הגלויה בהחלט שזרמה ממנה כשדיברה. וטוב שכך.

הוא קלט את ידה על צלע הדלת ברגע האחרון, כשנסוגה לאחור באיטיות וסגרה אותה כמעט לחלוטין. "רגע!" קרא לפני שזו סגרה לו את הדלת בפרצוף. והוא לא מנומס?! "את יכולה אולי להתקשר אליו? הוא לא עונה לשיחות שלי," ביקש, למרות שכבר הניח מה תהיה התשובה. הוא אמנם ראה רק שלושה רבעים מפניה, אך לא פספס את הצל שחלף בעיניה לנוכח השאלה.

סלידה. שוב. עזה אף יותר מקודם, כאילו כל אזכור של מיכאל הקביל לג'וק שטיפס על ידה. זה חוקי? להביע רגש כזה כלפי הבן שלך? "אני לא חושבת." הצל נעלם באותה מהירות בה הופיע, בדיוק כשהתחילה לדבר, ובקולה לא היה שמץ למה שגיא בוודאות ראה רגע לפני. "אם לך הוא לא עונה, אין סיבה שיענה לי." מה שלא אמרה, אך הובן בבירור, היה – ואין לי כוונה לנסות.

הפעם לא מנע ממנה לסגור את הדלת. כל שריר בגופו התאבן ושיערות ידיו המשיכו לסמור גם עשר דקות אחרי שחזר לביתו והשתרע על הספה בסלון כדי לתרגל נשימות.

רוני נעצה בו מבט כשנכנס. "למה אתה נראה כאילו פגשת שד?" ולא צחקה כשענה: "יש מצב שכי זה מה שקרה." אבל יצאה מגדרה והביאה לו מיץ פטל מתוק מדי, שהכינה במו ידיה עם התרכיז מהארון. גיא הודה לה על טוב הלב הנדיר, אך הפסיק אחרי הלגימה השנייה.

הוא שכב ככה עוד פרק זמן בלתי מוגבל, שהופרע רק כשרעיון ניצת במוחו. "רוני!" צעק, למרות שישבה ממש לידו. "את יכולה להביא לי את הטלפון?" ביקש בעיניי הכלבלב הכי כלבלביות שלו.

היא לא התרשמה. "זה שביד שלך?"

"מה? אה, לא." גיא נאנח. "האחד של הבית." היה לו רעיון, ואפילו תקווה קטנה שאולי זה יצליח. אחרי הכול, אם מיכאל לא ענה לו ולנועה כי עברו עליו כמה ימים קשים, הוא יתקשר ממספר שלא יזהה. לדוגמא, האחד של הבית שלו. חיוך עלה על שפתיו. זה היה רעיון לא רע.

רוני חבטה בו עם השפורפרת האלחוטית לפני שהייתה לו הזדמנות לשבח את עצמו יותר מדי ואז זרקה אותה עליו. גיא הודה לה ברטינה וחייג למספר של מיכאל, שמצא באנשי הקשר, כי מי טורח לזכור מספרים בימינו?

"נו באמת!" קרא בתסכול כשהשיחה עברה ישירות למשיבון. או שנגמרה למיכאל הסוללה, או שהאידיוט החליט לכבות את הטלפון.

אז הוא חייג לנועה, שכמובן ענתה אחרי הצלצול השני. "הלו?" קולה נשמע מעבר לקו. חשדני בהחלט מסיבה שגיא לא הבין, עד שקלט שהתקשר גם אליה מהטלפון הביתי.

"זה גיא. אני חושב שלמיכאל נגמרה הסוללה."

"אין מצב." היא נשמעה כל כך החלטית. גיא החליט להאמין לה. "הוא בטח כיבה אותו. הוא עושה את זה מדי פעם. הסוללה של הגרוטאה הזאת שלו מחזיקה ימים ושבועות." הא. טוב, זה נשמע הגיוני יותר. למרות שגיא העדיף לחשוב שנגמרה לו הסוללה, כי אז ההתעלמות הייתה מרגישה פחות אישית ומכוונת.

"את צוחקת עליי." נשף ובהה במסך הטלוויזיה, שהקרין איזו סדרה עלומה שרוני התחילה לראות. אצבעותיו עברו בשיערו שוב ושוב. "אז מה אנחנו אמורים לעשות?"

"מחר חוזרים לבית ספר. אם הוא לא יגיע, נצטרך כנראה להתחיל לדאוג באמת." גיא תהה אם עד עכשיו הם לא 'דאגו באמת', אבל לא שאל. חלק קטן בו כמעט קיווה שמיכאל לא יופיע למחרת.

אבל הוא כן הופיע, ונראה רגיל כל כך, שכל נורה אדומה בראשו של גיא נדלקה, הבהבה וצפצפה כמו צ'קלקה. ברכת הבוקר הרגילה שהפנה אליו רק החמירה את המצב.

"…בוקר." גיא השתדל מאוד לא לבהות יותר מדי. מיכאל נראה קצת כמו רוח; חיוור מהרגיל, אבל לא מספיק כדי שיעלה חשד כללי, עיניים שקועות מעט, אבל במידה שתראה רק כאילו לא ישן מספיק בלילה ושיער תחוב בקפידה לכובע גרב.

הוא נראה כמו רוח, ועדיין היה בזה משהו כל כך… רגיל.

מיכאל קלט אותו בשלב מסוים והטה את ראשו בגיחוך. "אתה בוהה."

"אני לא." גיא ניער את ראשו ותפס את מקומו בקדמת הכיתה, בדיוק כשהצלצול בקע מהרמקולים. גם הוא, כרגיל, הגיע חמש דקות לפני תחילת היום, מה שהשאיר לו זמן רק לברכות שלום מזדמנות – שבזמן האחרון התווספו להן כל מיני הערות על ההופעות, אבל זה קרה בעיקר כשהסתובב ליד הקיוסק, איפה שכל ילדי החטיבה התגודדו – ושליפת ספרים נחוצים מהלוקר.

הוא זרק מחברת וספר תנ"ך על השולחן, מצא עט בעמקי הילקוט וראה הודעה חדשה מנועה, אבל המחנך נכנס בדיוק כשעמד לפתוח אותה. "בוקר טוב לכולם! מקווה שניצלתם את פורים עד תום, כי הזמן הבא בבית הוא רק בפסח, וגם אז ככל הנראה תצטרכו להגיע כמעט כל יום לתגבורים." הנייד שלו נחת בחבטה עמומה בתחתית התיק וגיא נאנח. המחנך שלהם נשמע צוהל כתמיד, כאילו תגבורי פסח הם ברכה משמיים. הוא המשיך בברכות הבוקר שלו ותוך כדי התחיל לשרטט את טבלת המבחנים המעודכנת על הלוח.

הם התקרבו למחצית, וגיא טשטש בכוונה את ראייתו כשאותו איש המשיך למקם בקפדנות תאריכים ומקצועות על גבי הרקע הלבן, עד שהיה מלא בהם כמעט לחלוטין. הם התקרבו למחצית, וזה רק אמר – עוד מבחנים. אפילו דחו להם את קבלת התעודות בשבוע כי זה לא הסתדר עם כמות העבודות והמבחנים שהפילו עליהם. גיא לא זכר את זה. הוא קלט באיחור שהם לא סתם 'מתקרבים' למחצית. זה עוד שבועיים.

התגלית כמעט שימחה אותו. לפחות היא הייתה מערערת. עד אותו רגע הכל היה כל כך… רגיל.

כשחשב על זה יותר לעומק, גיא הבין שזה לא באמת מפתיע. הוא תמיד שכח מכל מבחן ונזכר רק שבוע לפני. לרוב זה גם הגיע במקבצים, כמו עכשיו, וגיא מצא את עצמו לומד לשלושה מקצועות בו זמנית ולא באמת מבין אף אחד מהם. חוץ ממתמטיקה. איכשהו מתמטיקה הלך לו חלק.

ועדיין. הוא ציפה לחזרה לשגרה מעניינת שלא במובן עתיד-ללמוד-עד-המוות. במובן של דברים-נחמדים-עומדים-לקרות.

הוא קצת רצה שמשהו יקרה.

הפיצוץ הבא עם מיכאל, למשל, היה חייב לקרות מתישהו. בקרוב, בתקווה. גיא ניתב את מחשבותיו בכיוון המעניין יותר וניצל את שארית דקות המחנך לתכנון השיחה העתידית שלהם.

***

"דיברתי עם אמא שלך אתמול." בקע קולו של גיא מעליו. "אישה… מעניינת, יש לומר."

מה הוא אמר?

"חזור שנית?" מיכאל לא היה בטוח אם שמע נכון. ליתר דיוק. הוא היה בטוח למדי שלא שמע נכון.

גיא גרר כיסא ומיקם אותו בצד השני של השולחן, בדיוק מולו. "דיברתי עם אמא שלך אתמול. אישה מעניינת." זרק אליו חיוך סתמי. חיוך גיא-אי שכזה, ששידר 'לא עניין גדול'.

אבל זה כן היה עניין גדול. הוא שמע נכון. הוא שמע נכון? "למה לעזאזל דיברת עם אמא שלי?" הוא ויתר על התשחץ שלו והעביר אותו לפינת השולחן, מקדיש תשומת לב מלאה לזוג העיניים השחורות שננעצו בו בציפייה. ציפייה למה בדיוק?

גיא הסתדר מעט במקומו, זז טיפה הצידה, מה שהקנה למיכאל זווית ראייה טובה למה שנמצא מאחוריו – נועה. הוא קלט אותה נועצת בו עיניים גם כן, ללא כל בושה, אבל לא עושה דבר להציל אותו ממה שזה לא יהיה שגיא תכנן. "כי היא פתחה את הדלת כשדפקתי?"

"למה מלכתחילה דפקת על הדלת של הבית שלי?" הוא ידע את התשובה לשאלה הזו, וגיא אמר אותה בדיוק.

"כי נעלמת לשלושה ימים וחשבתי שאולי אתה מת." החלק האחרון תפס אותו בהפתעה. גיא כנראה הבחין, כי צל חיוך ריכך מעט את ההבעה הרצינית שעטה, כנראה, לצורך השיחה. "וול, טוב לדעת שאתה בחיים, כן?"

מיכאל גרר את עצמו מעט אחורנית. גיא היה קצת קרוב מדי. "לא נעלמתי. הייתי עם אחותך במעלית בשני." זו הייתה טעות.

צל החיוך תפס מקום של כבוד על הבעתו החדשה של גיא. הוא חייך – רק שפתיים. בלי שיניים. – ורכן לעברו. "נכון, והיא אמרה שנראית כמו חרא מהלך."

"בבקשה, בלי קללות לידי," ביקש. הוא לא היה בטוח כמה יכולת ספיגה הביא איתו לבית הספר, וגיא נראה כאילו הוא מתכנן לשאוב ממנו את כולה. הוא שוב הסתכל על נועה, מתחנן בדממה שלפחות תנסה לעזור, אבל היא התעלמה ממנו במופגן וישבה בגבה אליו עם ראשה תקוע בתוך ספר.

מיכאל היה שם את כל הכסף שאין לו שהיא לא באמת קראה. היא צוטטה להם. הוא היה בטוח בזה.

"זו לא קללה. זו שפה בוטה."

"אותו הדבר בדיוק כמו קללה, גיא. אותו הדבר." מה הוא רוצה ממנו בכלל?

"בסדר, אז קללה. קח את זה בתור עונש או משהו על זה שנעלמת לשלושה ימים."

"לא נעלמתי לשלושה ימים. זה שאני לא מדבר איתכם לא אומר שאני נעדר או מת או מה שזה לא יהיה שדאגתם לי כל כך בגללו, אלוהים."

"אתה אמרת שנדבר מחר. לפני שהלכת, כשהיינו בבית קפה, אמרת שנדבר מחר. האם דיברנו מחר? לא! כי החלטת שאתה מסנן את כל העולם ואשתו." האמת שזו הייתה נקודה טובה.

מיכאל חיפש תשובה. הוא נשען לאחור בכיסאו, מאזן את עצמו על שתי רגליו האחוריות, ושלח מבט לדלת הכיתה. תלמידים יצאו ונכנסו בזרם קבוע, כיאה להפסקה ארוכה, אבל היו עוד כמה שנשארו לשבת חוץ מהם. "אולי נדבר על זה במקום אחר?" שאל בסופו של דבר.

"לא ידעתי שיש לך פחד קהל," גיא הקניט, אבל קם והמתין שמיכאל יעשה כמוהו. "חדר מוסיקה?" הציע וכבר התחיל להתקדם. מיכאל מיהר בעקבותיו.

פחד קהל… לא. רק קצת נמאס לו שנועה כל הזמן מקשיבה לדברים וכמעט אף פעם לא מתערבת בעצמה. היא נכנסה רק כשקרה משהו שסקרן או עניין אותה, או באיזה ניסיון כזה או אחר לקדם את מה שזה לא יהיה שהם עשו. כל שאר הזמן – כלום. שתיקה. לפחות בפורום של שלושתם. ביניהם הם עדיין דיברו. פחות מקודם, אבל דיברו.

הוא לא אהב ששמרה כזה מרחק מהם.

"מספיק טוב?" שמע את קולו של גיא וקלט שנעצרו.

אה, הם הגיעו. גיא פתח את הדלת ותפס את מקומו הקבוע, על הפוף שליד מעמד הגיטרות.

"כן." מיכאל שמט את עצמו במקומו הקבוע על הכיסא שליד הפסנתר.

"רוצה לנגן?"

"לא תכננת לנזוף בי כי נעלמתי לשלושה ימים או משהו או להשמיץ את אמא שלי בפניי? לא שיש צורך, אגב, אני עושה את זה מספיק לבד."

"הא! ידעתי שזה יגיע בסוף!" זה נראה כאילו הפרצוף שלו עבר שינוי כולל, מהבעה מקניטה-משועממת לחיוך כמעט זהה לאחד שתמיד שלח לו. ' :) '. בדיוק ככה.

בטנו של מיכאל התכווצה בתגובה. זה ככל הנראה הדבר האחרון שהיה צריך להוציא מפיו באותו רגע. מתי הפסיק לשים לב למילים שאמר? אלוהים, מתי הפסיק לשים לב, נקודה?

הוא לא הגיב. הוא לא שאל. אם הפה שלו החליט לפנות נגדו, מיכאל החליט שיפסיק לדבר. במקום, הסתובב אל הפסנתר.

אצבעותיו רפרפו על הקלידים כשהריץ בראשו את המנגינות שהכיר, לפני שהחלו בנגינה. הוא לא היה בטוח מה נבחר, אבל זרם עם מה שהרגיש לנכון. כל מה שיחסוך ממנו את הצורך בהפקת מילים וחיכוך מיתרי הקול שלו אחד בשני לשווא.

זה כנראה היה גס רוח מצידו. אבל זה היה גס רוח מצד גיא לזרוק כל כך הרבה מילים על נושאים שלא התכוון לדבר איתו עליהם. הוא יעלם מתי שירצה להעלם. היחסים שלו עם ההורים שלו לחלוטין לא היו עניינו של גיא. ולעזאזל, נועה הייתה צריכה לומר משהו.

בלי ששם לב, מיכאל עבר לנגן את אותה מנגינה שניגן תמיד כשסירב להשלים עם איך שהרגיש. זה לא קרה יותר מדי, כי הפעמים היחידות שנמצא ליד פסנתר אמיתי היו בשיעורים או בתחנות רכבת מזדמנות, אבל הוא ניצל את הפעמים האלה.

קונצ'רטו בלה מינור – של גריג. היא הייתה חזקה. החלטית. לא מתחשבת. כל מה שמיכאל רצה להיות אך לא העז.

"הו. אני מבין שעברנו לפריקת עצבים." המילים של גיא בקושי הגיעו אליו מבעד למסך הצלילים, אבל הוא דיבר בדיוק כשהתחיל החלק הרגוע יחסית.

מיכאל לא ענה, וגיא שתק לכל שאר המנגינה.

כשסיים, סגר בעדינות את הפסנתר, נזהר לא לטרוק בטעות את המכסה על אצבעותיו. הוא סירב להרים עיניים מהמשטח השחור המבריק וצפה בבבואתו הכהה אך הברורה כשהדקות חלפו.

בסופו של דבר, גיא דיבר שוב, "איך קוראים למה שניגנת עכשיו? ממש אהבתי," שאל בהתרגשות.

עיניו של מיכאל זינקו לכיוונו והוא קלט שעבר מרביצה על הפוף לישיבה זקופה, שעון מעט לפנים בצורה כזו, שמיכאל ניחש שלא היה מודע לדבר.

הוא הזדקף גם כן, מנגב את ידיו על מכנסיו כשהחלו להזיע והסיט שיערות סוררות מפניו. גיא הסתכל עליו, אז מיכאל החזיר לו מבט, התחרט באותו רגע והשפיל אותו חזרה לידיו. "חלק קטן מיצירה שאני אוהב."

"מאוד אגרסיבי. אהבתי." מיכאל תהה אם התכוון לנגינה שלו או למנגינה עצמה, כי שתיהן אכן היו אגרסיביות.

חיוך קטן מצא את דרכו אל שפתיו. "כן… כמו שאמרת – 'פריקת עצבים'." הוא בדק את השעה: עשר דקות לסוף ההפסקה. הוא הבין לאן גיא חתר, ולא היה בטוח כמה הוא מעוניין לנהל את השיחה הזו.

אבל, נשף בשקט, ההחלטה כבר התקבלה – דיי לברוח. אולי באמת הגיע הזמן שיספר לגיא משהו, פיסת מידע, גם אם לא את כל הסיפור. הם הכירו דיי זמן כדי שידע שגיא לא יעשה דבר מכוון לפגוע בו. במיוחד אחרי התקרית במסעדה. הוא ידע שלגיא לא היו כוונות רעות.

על הפגיעה מוּנָה חוסר ההבנה הכללי שלו.

"פריקת עצבים על מה?" עכשיו הוא אפילו נשמע כמו הפסיכולוג שהוריו סירבו לשלוח אותו אליו.

משום מה, דווקא ההידמות הזאת טרקה את הדלת שמיכאל שקל לפתוח בפני גיא. ומה אם הוא באמת יבין?

לא. אין שום סיכוי בעולם שזה יקרה. זה היה גיא. לגיא לא היו בעיות מהסוג הזה. לגיא היו בעיות מהסוג של לא להתעורר בזמן לשיעור הראשון או להיכשל במבחן – והוא היה בספק לגבי האחת הזו – או ריבים עם אחותו החיילת. הוא חי את חייו בשקט ובשלווה יחסיים, עד כמה שאפשר כשאתה בתיכון, ולא היה צריך להתמודד עם הורים מנוכרים או עם אחים שחשופים לניכור הזה או עם חוסר היכולת לראות את מי שבאמת רצה לראות רוב הזמן.

זה לא היה חלק מהחיים שלו, ומיכאל לא תכנן להכניס אותו לצד הזה בחיים שלו.

היה לו טוב בבועה הקטנה שיצרו לעצמם, בה הכל בסדר ומה שלא אפשר לטאטא מתחת לשטיח. היה לו טוב כשעשו את מה שעשו הכי טוב – לנגן ולשיר יחד. מיכאל סירב בכל תוקף לשנות את המציאות הזו.

חוץ מזה, מספיק היה שנועה ידעה, לפחות חלקית.

הוא הניד בראשו, מרים מבט אל גיא וכופה חיוך קטן בתקווה שנראה מספיק אמין ובידיעה שבהחלט לא. "סתם, אתה יודע, ההורים שלי חזרו הביתה אחרי כמה זמן אז זה היה סוג של חג משפחתי כזה. הייתי צריך להתרגל אליהם בהתחלה, לרוב הם לא נשארים יותר מדי, אבל נראה שהפעם דווקא כן." משך בכתפיו. גיא כבר ידע על תרבות הנסיעות של הוריו. "פשוט נהיה קצת עמוס פתאום, אז הייתי צריך קצת שקט משאר הדברים."

הוא צפה בגיא, בחן את תגובתו. זה לא היה שקר מוחלט. ההורים שלו באמת חזרו, ונראה שלא תכננו לטוס שוב בשבועיים הקרובים לפחות. זו פשוט לא הייתי בדיוק האמת לאמיתה, אבל בסך הכל בסדר.

גיא הביט בו עוד כמה שניות, כנראה מעבד את התשובה, ואז חזר לרביצה מלאה על הפוף, עיניו תקועות על התקרה. אח, מה מיכאל היה נותן כדי לדעת על מה חשב באותו רגע. נראה שאפילו לא נשם. הוא שכב שם, גב עקום בצורה שכנראה הייתה מאוד כואבת לולא הבלימה הרכה של הקלקר הצפוף, ובהה בתקרה בריכוז עמוק.

"אוקי." ליבו עשה סלטה קטנה כשדיבר סוף סוף. "מתקבל." מבטו עדיין היה על התקרה.

מיכאל נשען לאחור על ידיו והרגיש את שריריו נרפים בהקלה. ידיו שחררו את האגרופים הקפוצים והוא מתח את אצבעותיו על שולי הכיסא בניסיון להקל מעט את הקיפאון ששרר בהן.

"אבל." הוא כמעט איבד שיווי משקל למשמע הנימה ההחלטית במיוחד. זו שהבהירה שבשאלה הבאה, גיא לא עומד להבליג על תשובה חלקית. "אני רוצה לדעת מאיפה אתה וההורים שלך חזרתם בראשון בערב ולמה הרגשת כל כך רע." מיכאל בהה בו בחוסר ריכוז שלא הבין את מקורו. הוא עדיין הסתכל על התקרה, כאילו הכילה את התשובות לכל השאלות בעולם, אבל ידיו שולבו על חזהו ופניו היו ריקות מכל הבעה.

בפעם השנייה בשתי דקות, מיכאל ייחל לדעת על מה חשב ותהה האם חוסר ההבעה היה סימן טוב או רע.

הוא חשב על הדרישה. היא לא הייתה נוראה כל כך. מיכאל יכל למצוא תשובה שתספק אותו וגם תכלול אמת מירבית. גיא לא הגזים. הוא גם לא ביקש את הבלתי אפשרי.

מיכאל חש דקירת אשמה. הוא באמת הקשה עליו וזה לא הגיע לו. לאף אחד מהם, למען האמת, אבל משהו חסם אותו. הוא לא רצה לספר. הוא לא רצה להנכיח את זה. כל פעם שרק חשב לנסות, כל האורות האדומים בראשו התחילו להבהב ולזעוק. אולי זה באמת היה קשור אליהם, לקשר הלא מחייב שנוצר ביניהם. מיכאל לא ידע למה יהפוך ברגע שהאמת תעלה אל פני השטח.

"היינו בקונצרט," פלט למרות הכל. הפה שלו החליט לפעול מעצמו, ואולי טוב שכך, אחרת לא היה מדבר לעולם. "פעם בשנה, סוף פברואר לרוב, הקונסרבטוריון עורך קונצרט. משום מה התאריך תמיד נתקע להורים שלי בראש, כמו רוסים טובים, והם מתזמנים את הנסיעות שלהם על פיו." כמו ברז. ברגע שנפתח, המילים פשוט זרמו ממנו בשטף.

"זה דווקא ממש נחמד מצידם. חוץ מזה היי – לא ידעתי שאתה ממש מנגן. מגניב ברמות. אבל למה חזרת כל כך נסער? או לא נסער. אני לא יודע. לא הייתי שם."

מיכאל חייך, אבל הניד בראשו ונתן לשיערו ליפול על עיניו. הוא לא רצה שגיא יקלוט את הברק שלהן. הוא ידע ששם לב לזה, גם אם לרוב התעלם. הוא מצמץ בניסיון להקל מעט על החום מהזיכרון שרק רצה לשכוח. "זה נחמד רוב הזמן. אני על הבמה מנגן. הם בקהל, מוחאים כפיים במקומות הנכונים." הוא כחכח בגרונו. הקול שלו חרק. "אבל הפעם זו הייתה פשוט קטסטרופה." ממש קטסטרופה. הוא היה בספק אם בכלל יכניסו אותם להבא.

מיכאל קיווה שזה לא ישפיע עליו. מצידו, הקונסרבטוריון היה יותר ממוזמן להכניס את ההורים שלו לרשימה השחורה, כל עוד לא יזרקו אותו גם כן. רק המחשבה על איבוד מקום המפלט היחיד שלו הייתה קשה מנשוא.

הוא ניער את ראשו, מצטמרר. לא לחשוב על זה. הוא יגיע שבוע הבא בעצמו ויתנצל כמו שצריך.

"מה קרה?" גיא שאל בקול ריק. "סליחה. זה יצא רע. לא הספקתי לחשוב על הטונציה. טעות שלי." טוב זה היה מפתיע. מיכאל רשם לעצמו לדבר על זה איתו אחר כך, בנסיבות אחרות.

"לא משהו שאני מעוניין לדבר עליו," הודה. "אני בעיקר שמח שזה נגמר."

הצלצול נשמע בחוץ, מעומעם על ידי הדלת המבודדת, אבל לא הוא ולא גיא פנו ללכת. מיכאל הרים בשנית את מכסה הפסנתר והסתדר על הכיסא. גיא נטל את הגיטרה האקוסטית היחידה מהמעמד וניגש לנעול את הדלת.

הם פספסו את שני השיעורים הבאים, אבל זה היה שווה כל רגע.

בסוף יום הלימודים, מיכאל החליט ששבוע זה יותר מדי זמן. במקום לחזור לביתו, עלה על הקו שהגיע למתנ"ס, בתקווה שהמקום פתוח. לרוב רק ההנהלה נמצאה בשעות הללו, כי החוגים התחילו רק אחר הצהריים. המחשבה הקלה מעט על הלחץ ברקותיו. לפחות יצטרך להתמודד מול המורים שלו בלבד ולא שאר התלמידים.

הוא דפק על הדלת הצדדית כשהגיע ולא הופתע כשמריה פתחה. לעומתו, האישה המבוגרת נראתה מופתעת בהחלט. היא מלמלה אליו שיכנס ומיהרה לסגור אחריו את הדלת. כשהתקדמו לאורך המסדרון ראה אותה מחליקה שוב ושוב את שיערה המאפיר, לא שהיה בזה צורך, והחליט שזה כנראה היה רעיון טוב.

הם נכנסו למשרד שבסוף המסדרון, היכן שישב לפני שנתיים, כשהגיע לבקש להצטרף. מריה התיישבה על כורסת העור מאחורי השולחן ומיכאל תפס את מקומו על אחד הכיסאות המקבילים, בדיוק כמו אז. "מיכאל." המילה נשמעה כמו הכרזה יותר משאלה. מריה הרכיבה את משקפיה הדקיקים ורכנה להביט בו. "במה זכיתי?" היא נשמעה מתוחה, כאילו ידעה מה עמד לומר.

מיכאל נשם עמוקות, כחכח בגרונו והכין את עצמו לרע מכל. "באתי להתנצל," פתח ונחרד לגלו שקולו עדיין רעד. "על מה שקרה בקונצרט." הצליח להמשיך ביתר יציבות.

מריה הנהנה לעברו, מסמנת לו להמשיך. "אני לא באמת יודע מה לומר, רק שאני באמת באמת מצטער על ההתנהגות של ההורים שלי. מה שקרה היה לא בסדר והייתי צריך לעצור את זה לפני שהעניינים התדרדרו." גרונו התהדק והוא הרגיש את עיניו מתחממות. מיכאל בלע את רוקו והתחמק מעיניה של מורתו. "אני רק רוצה שתדעי שכל מילה ממה שהם אמרו עליכם היא שקר. המקום הזה מדהים ומגדל מוסיקאים מצוינים ואני שמח שקיבלתם אותי, אבל גם אבין אם אחרי מה שקרה לא אוכל להגיע יותר לשיעורים." זה היה המקרה הגרוע ביותר, שמיכאל בקושי העז לחשוב עליו. הוא לא רצה שככה זה יגמר. בכנות, הוא היה מעדיף שיעברו שוב דירה ויאלצו אותו לעזוב מאשר לקבל את המצב כמו שהוא.

מריה המשיכה להביט בו במשך דקות אחדות, עיניה הכחולות חוקרות את פניו, את יציבתו הזקופה, את ידיו, שלא ידע היכן לשים ועל כן שיחק איתן בתזזיתיות בחיקו. לבסוף, היא חייכה. חיוך קטן, עצוב מעט, מנחם בעיקר. "מיכאל," אמרה שוב והפעם לא היה ניתן לטעות בנימה שלה. היא הייתה אימהית, כאילו במילה האחת הזו ניסתה להחדיר את כל שרצתה לומר.

חום התפשט בבטנו. זה יכול היה ללכת רק בכיוון אחד. "אני יודע," פלט לפני שהספיק לבלום את עצמו. "אני לא יכול להישאר, אני יודע. רק רציתי להביע את התנצלותי הכנה ולהבטיח שזה לא יק – "

"מיכאל." הוא השתתק. מריה הביטה בו ישירות, החיוך ששלחה אליו נעלם והוחלף בארשת הפנים הרצינית שתפסה את פניה תשעים אחוז מהזמן. "אני חושבת שזה תורי לדבר עכשיו."

הוא הנהן.

"אני חייבת לך התנצלות, גם, מכל הלב, על מה שקרה." התחילה והפתיעה אותו יותר ממה שחשב שאפשרי. "מה שקרה בקונצרט לא היה באשמך, אפילו לא קצת, ואין סיבה שתיקח את כל האשמה עליך." פניה קדרו והיא שלפה עט מקופסא מעוטרת ופתק קטן. "זה המספר שלי, למקרה שאין לך אותו." היא שרבטה במהירות והושיטה למיכאל את הפתקית. "הדבר האחרון שחשבתי לעשות זה למנוע ממך לעשות מה שאתה אוהב ואני חושבת שמגיעה לי התנצלות על עצם המחשבה. אתה מבין התלמידים היקרים ביותר שלי ואני רוצה שתדע שאתה יכול לדבר איתי על הכל. לא כל הרוסים קרים ומנוכרים, תאמין לי." קרצה אליו והוא חש את המתח עוזב את שריריו בהדרגה.

"ת-תודה," גמגם והכניס את הנייר לכיס מעילו.

"לא סיימתי." היא קרבה אליה יומן שמיכאל לא הבחין בו. "רק שאלה אחת: מה אתה רוצה שנעשה?"

"באיזה הקשר?"

"ההורים שלך. אתה רוצה שלא נאשר להם להגיע לשאר הקונצרטים שלנו? אני ושאר הנהלת המקום מאוד דואגים לך אחרי ההתבטאות הזו שלהם. אם אתה לא מרגיש בנוח או בטוח בקשר להגעה עתידית שלהם, רק תגיד." היא פתחה את היומן, שהתברר שהיה בכלל מחברת והקליקה את העט לפתיחה.

ההפתעה בטח נראתה על כל מילימטר מפניו והוא לא בטח במוחו שעיבד נכון את המילים. "אני…" הוא לא ידע. כן? לא? הקונצרטים האלה היו החלק היחיד בחייו שהוריו הצליחו להגיע לאיזו הבנה איתם. אם יבקש ממריה למחוק אותם מהרשימות, זה יהיה עוד גשר שישרוף. כמה עוד נשארו לו? מיכאל לא ידע. "אני אחשוב על זה," השיב בקול כה שקט, שלא היה בטוח אם באמת דיבר. "אני אחשוב על זה," חזר על עצמו, כדי שמנהלת המקום תשמע גם.

מנהלת המקום.

זו שהיה כה חרד מפניה כשהגיע והתבררה כאחת שתמכה בו יותר מכל.

הוא נפרד ממנה וחזר לביתו ברגל, אוזניות תחובות באוזניו ומוסיקה אינסטרומנטלית מתנגנת מתוכן. בלי מילים, רק המנגינה. באמצע הדרך התחיל לרדת גשם ומיכאל קיבל אותו בברכה.