במה מאולתרת – פרק 23

פרק 23 – 'מה ההבדל?~'

גיא הודה, הוא בהחלט לא ציפה שמיכאל יסכים. למעשה, הוא כמעט קיווה שיסרב, אבל כן שמח שזה לא קרה. עד כה, חופשת פורים עברה עליו בנעימים. רוני חזרה הביתה באמצע הלילה אחרי שיצאה לאיזו מסיבת פורים בתל אביב, מחוקה לגמרי עם אזני ארנב שגיא היה דיי בטוח שלא יצאה איתן. גיא הקדים תרופה למכה ומיקם כוס ענק של מים וחפיסת אדוויל שמצא בארון במטבח ליד מיטתה. בתור אדם שמעולם לא התנסה באדוויל, גיא העדיף לתת לה לבחור את הכמות.

לפני שיצא מהדירה, ראה אותה משתרכת אל הסלון. היא מלמלה 'תודה', ואז קרסה על הספה ונרדמה שוב. ואז הוא ראה את מיכאל מחכה למעלית.

גיא מוכן היה להישבע שעמד לברוח, עם עיניו הפעורות ומבטו שהוסט בחדות אל המסדרון שהוביל לביתו. אי אפשר להאשים אותו שהופתע מההסכמה, נכון?

"אמא שלך לא בבית?" מיכאל שאל כשהתחילו לצעוד במעלה הרחוב.

גיא פנה אליו, שוב מופתע. "כן. איך אתה יודע?"

מיכאל משך בכתפיו ואמר, "תיארתי לעצמי שלא היינו הולכים ברגל אם היא הייתה." כאילו זה היה מובן מאליו, מה שהיה נכון. אמא שלו באמת הסיעה אותו לכל מקום כל עוד הייתה לה האפשרות, אבל באותו יום הייתה לה עבודה.

או שהיא נפגשה עם חברות? שישי היה היום הקבוע שלהן, למיטב זכרונו. או שבת? לא, זה היה שישי. היא תמיד יצאה מוקדם כדי לא להיתקע בפקקים לתל אביב, כאילו מי ישמע איזה הבדל גדול זה עשרים דקות או חצי שעה.

"מה יש לך?" שמע את קולו המשועשע של מיכאל מצידו וקלט שהוא מהנהן לעצמו כמו מטומטם.

"כלום. כלום."

הם עברו את שאר הדרך בשתיקה. רק כשנכנסו לבית הקפה ותפסו מקום, מיכאל שאל אותו אם הוא מתכנן לדבר עם דוד שלו, אם הוא כבר שם? "אני מתכוון," מיהר להסביר, כאילו פחד שגיא יחשוב שהוא מנסה להיפטר ממנו. "הוא הזמין אותך, אז אולי הוא קיווה שגם תדברו קצת על הדרך. לא יודע, אתם קרובים?" זה בהחלט לא היה סוג השיחות שהתמחה בהן.

היה בכלל סוג שיחה שהתמחה בו? מיכאל לא בדיוק היה איש שיחה אידיאלי. "כן, אני מניח. אחר כך," השיב בחיוך שלא טרח להסתיר. זה לא היה דחוף במיוחד. "אני רוצה לשמוע כמה שירים לפני."

מיכאל שוב משך בכתפיו. כנראה זו הייתה תנועת היום שלו – משיכת כתפיים. אולי באמת לא היה לו שום דבר אחר להוסיף או לעשות. הוא חושב על זה יותר מדי? גיא הניח שבאמת חשב יותר מדי על המחוות של מיכאל, ביום האחרון לפחות. מה שקרה במסעדה לא יצא לו מהראש, למרות שניסה לא לחשוב על זה באופן פעיל. מן הסתם, זה רק העלה את התדירות בה השיחה קפצה לראשו.

אז מיכאל היה הומו.

גיי?

הומוסקסואל?

איך הם מעדיפים שקוראים להם בכלל? הוא בעצמו שמע עיוות לעגני של לפחות ארבע אפשרויות.

"תגיד רגע, מיכאל." החליט שהכי בטוח פשוט לשאול. הוא חיכה שמבטו של מיכאל יפנה אליו לפני שנעץ את עיניו בשלו. "איך אתה מעדיף שיקראו לך?"

"מה?" זה הטה את ראשו בחצי חיוך. "לא 'מוכה', זה בטוח." הוא לא ישכח לו את זה בחיים, הא?

אבל גיא לא התעכב על הנושא. "לא זה. כאילו, בקטע שאתה לא סטרייט, איך נוח לך שקוראים לך?" היה כמעט משעשע מדי לראות איך הבעת פניו משתנה בהדרגה, ממגחכת למבולבלת ל… אה.

"מיכאל," השיב בשטחיות. הוא סובב את ראשו לבמה והרחיק מעט את הכיסא עליו ישב מהשולחן שניצב ביניהם. גיא לא היה בטוח אם פירש נכון את ההבעה שפניו התקבעו עליה, אבל תהה אם השאלה פגעה בו.

"נו בסדר הבנתי, אבל-" "קוראים לי מיכאל." הוא אפילו לא נתן לו הזדמנות. גיא נרתע מעט כשהפרצוף שלו הופיע מולו בפתאומיות, עיניים כמו שתי מערבולות ירוקות נעוצות בשלו. מיכאל בהחלט לא מצמץ. "לא 'הומו'. לא 'גיי'. לא 'קוקסינל' או מה שזה לא יהיה שעוד אומרים. מיכאל." כמה שערות צנחו על פניו והוא העיף אותן בנשיפה קלה.

"אוקי, אבל-" "מה לא היה ברור?" גיא העז לקרב את פרצופו לשלו. הקטיעות האלה התחילו להימאס עליו. "ברור כשמש, מיכאל. ברור כשמש." קרא, אולי מעט חזק מדי, כי כמה זוגות עיניים סקרניים נפנו אליהם. גיא נשם עמוק לפני שהמשיך, בטון נמוך יותר, "אתה יכול להקשיב לי רגע?"

"לא." המילים היו חדות כמו המבט שנזרק לעברו.

גיא נאנח. "אז לפחות לא לחתוך אותי באמצע מילה?"

מיכאל משך בכתפיו. הוא החזיר את מבטו אל הבמה המאולתרת שניצבה ליד הבר, עם מעמד גיטרה אחד, מיקרופון, תופים, וגיא שמח לראות שהתחדשו גם באורגן.

"בכל מקרה." החליט לקחת את משיכת הכתפיים בתור הסכמה. זו לגמרי הייתה תנועת היום שלו. "סליחה אם מה ששאלתי עצבן אותך. לא בכוונה, באמת. אבל אתה לא יכול להאשים אותי שאני מופתע. אני רק רוצה לדעת, אם מישהו היה קורא לך בשמות כאלה ואחרים, מה הכי פוגע?" אלוהים, זה יצא רע. גיא רצה להחזיר לאחור את הזמן ללפני שהשאלה יצאה מפיו. הוא ראה את כתפיו של מיכאל נשמטות מעט. "לא. אוקי. זה נשמע רע." ממש לא התחשק לו להתחיל לגמגם. "אבל, כאילו, אתה בחוץ? או שנועה פשוט הרגישה מאוד בנוח לידי או שהיא שכחה שהייתי שם?"

"אני בחוץ. אתה פשוט עיוור." נימתו הייתה שיטחית, אבל גיא בקושי הבחין בזה.

הא, הוא הגיב לו. גיא חייך. "נו בסדר. את זה אנחנו כבר יודעים." האנחה של מיכאל בתגובה לדבריו הייתה כל כך חזקה שגיא לא היה מופתע אם רוקן לעצמו את האוויר לחלוטין.

"אתה מפריע לי להנות מההופעה. אולי תלך לדבר עם דוד שלך?" מלצרית בדיוק ניגשה אל שולחנם, מניחה כוס אייס קפה מול גיא ותה קר מול מיכאל. "הוא מחכה." מיכאל הטה את ראשו מעט בכיוון הבר, איפה שגיא קלט את דודו ממקד בהם את תשומת ליבו. הוא נופף לו בחיוך קטן וזה החזיר לו מחוות יד שלא לגמרי הבין. אולי באמת כדאי שילך אליו.

***

הם ישבו שם כמה זמן. מיכאל לא הסתכל בשעון או בטלפון אלא לבדוק אם מישהו התקשר ולא שם לב.

גיא חזר מהדלפק בשלב מסוים מהשיחה עם דוד שלו, אבל הם לא דיברו יותר מדי. מיכאל העדיף לצפות באנשים שהתחלפו על הבמה הקטנה, אפילו לא מוגבהת, ושרו או דיברו כל אחד בתורו. רובם נראו לחוצים, התנועעו בלי סוף או התהלכו הלוך ושוב במטר שהיה להם, הוא אפילו קלט אחד מהם מנגב זיעה מהפנים לפני שחזר להריץ בדיחות לא מוצלחות במיוחד. (אבל גיא צחק, אז אולי זה פשוט לא היה ההומור שלו.) הוא הרגיש מוזר, לשבת ולצפות באחרים עולים בלי להיות שם בעצמו. הרגליים שלו כמעט פעלו מעצמן בשלב מסוים והוא נזקק לכל שליטה עצמית כדי לא לקום ולשאול אם עוד יש מקום.

מיכאל ניער את ראשו בניסיון לסלק את הדחף הרגעי, מקבל מגיא מבט שואל בתגובה. הוא משך בכתפיו.

הוא משך כתפיים הרבה באותו יום.

"אני חושב שאחזור," אמר כשהאוויר התחיל להעיק עליו. הוא לא רצה לחשוב על זה יותר מדי, אבל מה שגיא אמר בהתחלה הצליח קצת לערער אותו.

זה לא שהוא כעס. הוא לא כעס. הוא לא יכול לכעוס על מישהו שאמנם אמר דברים סתומים בהחלט, אבל בבירור עשה זאת בתמימות. הוא כן היה קצת עצבני, כי גיא לא הקשיב לו בכלל, אבל ידע שההתנהגות שלו הייתה טעונת שיפור גם כן.

גיא הרים אליו מבט מהמפית שפתח וקיפל מחדש בצורת ברבור קטנטן. "כבר?"

מיכאל הרים גבה, בערך. "כמעט ארבע אחר הצהריים," ציין והצביע החוצה, שם השמש השוקעת לאיטה צבעה הכל בגוון זהוב. משב רוח קצר נכנס כשדלת בית הקפה נפתחה, מערבל חלקיקי אבק זעירים בקרני האור הנעלמות.

"הא…" מבטו של גיא עקב אחרי שלו. "לא שמתי לב בכלל. אני מניח שאולי באמת הגיע הזמן לחזור." המהם לעצמו.

מיכאל הדף את כיסאו לאחור והתרומם במהירות. משום מה, לא רצה שיחזרו יחד לבניין. הוא לא ידע למה, אבל בניגוד לצהריים המוקדמים, בהם דווקא שמח לחברתו של גיא, הוא נתקף רצון להיות לבד. "אתה יכול להישאר, פשוט יש לי כמה דברים לעשות." זה לא היה שקר. הייתה לו סימולציה ראשונה בשלישי והוא עבר בקושי על רבע מהתרגולים שהיו לו.

גיא הישיר אליו מבט תוהה, דוחק במידה מסוימת – אולי שיספר לו מה העניין – ומיכאל החזיר לו אחד. בסופו של דבר זכה לאנחה ולצמצום עיניים, שבחסות צורתן הארוכה והצרה הטבעית, נדמו כמעט עצומות. "שיהיה."

בשנייה שיצא מבית הקפה, הנייד רטט בכיסו. מיכאל שלף אותו בחוסר רצון ובהה בצג כמה שניות לפני שהאותיות התחברו בראשו למילים. "אופס," מלמל וענה. "כן, אמא?" שאל בניסיון להישמע אגבי וטפח לעצמו על השכם כשהבין שהצליח.

"היי מותק! אבא ואני בדיוק יצאנו מהמשרד ורצינו לדעת אם חסר משהו בבית. נקפוץ לסופר אם כן." היא נשמע רעננה להפליא.

מיכאל נשם עמוק לפני שהשיב, "אני לא בבית כרגע, אבל אתקשר אלייך כשאגיע. או שאת מעדיפה שאשלח לך רשימה?"

"רשימה זה רעיון מצוין," צהלה אימו מעברו השני של הקו ומיכאל שמע צופר מרחוק. "ותשאל את התאומים אם הם רוצים איזה צ'ופר." היא השתהתה רגע, כאילו הרגישה ששכחה משהו אבל לא ידעה מה, ואז המשיכה בצחקוק, "וגם אתה, כמובן, אם אתה רוצה משהו מיוחד לחופש." אז זה מה שזה היה.

האוויר כאילו נכלא בריאותיו, ומיכאל נאלץ לכחכח בגרונו לפני שהעז לדבר. "בטח. עשר דקות שולח לך."

"נהדר, ביי ביי." זה רק הוא, או שאימו נשמעה מותשת לחלוטין כשאמרה זאת? היא ניתקה רגע לאחר מכן.

אם שיחה איתו מתישה אותה עד כדי כך, למה לא התקשרה פשוט הביתה? אביב או מאיה היו עונים לה וכל… זה, היה נחסך.

הוא הגביר קצב, נחוש להגיע כמה שיותר מהר, לשלוח רשימה ולהתנדף מהמקום עד הלילה. כשנכנס סוף סוף ראה את שני אחיו שרועים על הספה מול הטלוויזיה. הם צפו באיזה סרט מצויר שלא זיהה, אבל לפי האנימציה ניחש שהיה פיקסאר.

לפחות זה. לא הצליח לעצור חיוך. לפחות את זה הוא הספיק להנחיל אצלם.

"אמא שואלת אם אתם רוצים משהו מיוחד לחופש!" קרא כשנכנס למטבח, פותח ארון אחר ארון ומחפש חוסרים. "אני שולח רשימה עוד שתי דקות, אז תחשבו מהר."

"אני רוצה טריקס!" צעקה מאיה ממקומה, ומיכאל ראה ששינתה תנוחה ועכשיו כל גופה הופנה אליו. היא חייכה אליו בפה מלא ומיכאל כמעט התאבן בתדהמה. מתי בפעם האחרונה מאיה חייכה אליו? הוא לא זכר את הפעם האחרונה שהביטה בו.

"מילקי עדשים!" צעק אביב מיד אחריה. "ארבעה. הם תמיד מביאים לי רק אחד!" הוא לא טרח להסתובב. עיניו היו מקובעות למסך.

"רשמתי לי," אמר בקול רם מספיק שישמעו אותו והמשיך למקרר. הוא שלח לאימו את הרשימה יחד עם התוספות של אחיו ושלו, אחרי שהצליח לחשוב על משהו, וכמעט מיד התקבלה תגובתה: חייזר שחור בתוך ריבוע שחור.

"מה אתם רואים?" אזר אומץ לשאול, כשחזר לסלון.

אביב לא ענה, נראה שהיה שקוע עמוק בסרט, אבל מאיה סובבה אליו את ראשה. "ספידי מקווין," אמרה ומיהרה לחזור אל המסך הגדול, בו נראה מירוץ מכוניות סוער.

עיניו של מיכאל התרחבו. הוא לא צפה בסרט הזה שנים, בקושי זכר את העלילה, וחש מדקרת כאב כמעט פיזית מהרצון להתיישב על הספה ליד מאיה ולצפות איתם במה שככל הנראה היו עשר הדקות האחרונות. הוא שאף בחדות, מופתע שבכלל שקל את האפשרות, והתרחק מהספה הגדולה עד שנתקל בקיר.

"למיטב זכרוני, לסרט קוראים 'מכוניות'," הפטיר, יותר לעצמו מלהם.

"כן, אבל כולם קוראים לו 'ספידי מקווין' כי ספידי המכונית הכי טובה."

"את חושבת?" גיחך.

"תראה, מטור הכי חמוד, אבל ספידי זה ספידי."

"חשבתי שתהיי דווקא בעד סאלי." הוא לא ידע מאיפה מוחו שלף את פיסות המידע האלה, אבל היה עסוק מדי בלא להתחרפן כי אחותו הקטנה דיברה איתו. ממש דיברה איתו. אמנם שיחה סתמית על סרט ילדים, אבל עדיין. היא הייתה בכיתה ו', על מה בכלל היה להם לדבר אם לא שיחות סתמיות על סרטים מצוירים?

"נע, היא מעצבנת."

"אני דווקא אוהב אותה."

"נו שקט. הם בדיוק גוררים את המלך כדי שיסיים גם." קולו החורקני של אביב בקע מהיכנשהו על הספה שמיכאל לא היה בזווית מתאימה לראות. "אני שונא את הצ'יק הזה…"

"שונא זו מילה גדולה מדי בשביל רגש למכונית מצוירת, אתה לא חושב?" שאל מיכאל וניסה להתעלם מהרעד שתקף אותו לפתע ולא הפסיק.

"אבל הוא רשע. הוא התנגש בו בכוונה כדי שהוא ינצח ואז בכלל לא הבין למה אף אחד לא מריע לו. אני לא אוהב אותו. הוא חושב רק על עצמו." הוא נשמע עצבני במיוחד, לאור העובדה שזה היה על סרט, אבל מיכאל לא שפט אותו.

"'לא אוהב' זה שונה מאוד מ-'שונא', אתה יודע. שנאה זה רגש גדול מדי להתעסק איתו. סתם עושה בעיות. לא ממליץ בכלל." הוא לא ידע למה אמר את זה. מיכאל מאוד רצה להסתגר בחדרו פתאום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

אביב הסתובב עם כל גופו ונשען על קצה הספה, נועץ בו עיניים כחולות כהות שירש מאביהם. "אתה מדבר מניסיון?" שאל ועיניו, שהיו גדולות כבר לפני, התרחבו לשתי צלחות.

מיכאל נדחק עוד קצת אל הקיר, ואז הדף עצמו ממנו והתייצב בנינוחות מעושה. "לא בדיוק, אבל משהו דומה." לפחות כך הוא חשב. סלידה הייתה קרובה, לא? שני הדברים גרמו לרצון עז להתרחק ולנתק כל קשר עם אותו אדם, בסך הכל.

אביב הטה את ראשו, מחווה שירש ממיכאל, ככל הנראה. "אבל מה ההבדל בין לא לאהוב מישהו ללשנוא אותו?"

מיכאל נאנח, אבל חייך תוך מעשה. הוא העז לעמוד שוב ליד הספה ואפילו להרחיק לכת ולהישען על מסעד היד. "אתה עוד צעיר מדי לזה, אבל אני מבטיח לך שאם באמת תשנא משהו, ההרגשה תהיה שונה מרק לא לאהוב אותו. אתה תדע." חייך.

גבותיו של אביב התכווצו במחשבה מרוכזת, וכשאמר את שחשב עליו, כל שערה בגופו של מיכאל סמרה. "כמוך וכמו אבא ואמא?"