במה מאולתרת – פרק 16

פרק 16 – 'אל תתגרה במזל~'

חבר לכיתה? זה כל מה שהוא בשביל מיכאל, הא?

הוא בטח חשב שלא שמע אותו. הוא בוודאות חשב שלא שמע אותו. גיא רטן לעצמו. הוא גם לא היה שומע, אם הרוח לא הייתה נושבת לכיוונו ונושאת יחד איתה גם את קולו של מיכאל. "אוקי. בסדר."

יש לו סבלנות. חוץ מזה, מי זה שהיה שם איתו בכלל? הוא לא האמין לתירוץ החבר מהבית הזה שלו. מה, הוא פשוט הגיע? זה היה מאוד מוזר. כאילו, גם מיכאל עשה את זה, אבל באמצע שבוע, כשיש רכבות והכל.

גיא טלטל את ראשו. הוא חייב להפסיק לחשוב על זה, זה הורס לו את השבת. במקום, עלתה ברוחו תמונה של מיכאל על הנדנדה, נראה כאילו מישהו נתן לו אגרוף חזק מאוד בבטן.

הוא לא הבין, אז הוא לא ניסה. מחר הם ידבר על מה שנועה הראתה לו. ויראליים. הם פאקינג ויראליים. גיא השתדל לא ללכת בדילוגים. הם יהיו מפורסמים!

והם חייבים להיות גם בבמה הפתוחה הבאה, אחרת מה בכלל הם עושים?

הוא הידק את מעילו לגופו כשמשב רוח פתאומי הכה בו והביט בשמיים, בהירים וכחולים וצלולים כמו האגם שאהב. לא היה אפילו ענן אחד, וציפורים חלפו מעליו מדי פעם. הוא יצא החוצה לטייל קצת, ברגל, הלך כמה קילומטרים טובים עד יער בן שמן לפני שהתיישב במקום הקבוע שלו. העצים רשרשו ברוח הקלה וגיא חיפש אבן לקבע איתה את דפי המחברת שלו בזמן שעבד על מה שחשב עליו מהבוקר לאחר ההופעה ההיא.

המנגינה הייתה בראשו, אבל הוא מעולם לא כתב אותה. תווים לא היו הצד החזק שלו, הוא נהנה לנגן משמיעה, אבל חשב שכדאי לו לכתוב את זה. לפחות את השדרה, שיהיה מקום לאלתורים, אבל שיהיה לו לאן לפנות במקרה שישכח לחלוטין מה עושים. גיא צחק מהמחשבה. הוא לא ישכח את זה. אף פעם. זה כל מה שעבר לו בראש בשבועיים האחרונים.

ועדיין, גיא הוציא עט מתוך הקלמר בעל התא היחיד שלו, אחד שחור. הוא הביט בדפי המחברת ודיפדף עד שמצא אחד ריק לכתוב עליו. מזל שזכר איך זה עובד עם גיטרה, כי הוא שכח את הטלפון בבית.

כשהחליט שהגיע הזמן לחזור כבר הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת. גיא הביט בשמיים, שהחלו להאפיר, ונאנח על מר מזלו. עמד לרדת גשם. כמובן שעמד לרדת גשם.

הוא אסף את הציוד חזרה לתיק הצד שלו והתחיל בהליכה מהירה חזרה לביתו. היו לו גם שיעורי בית. מתמטיקה. יש לו מתמטיקה בראשון. ובגרות חורף בחודש הבא. לעזאזל. זה כאילו היקום צחק עליו.

ואיכשהו, איכשהו הוא היה צריך לשכנע את מיכאל להסכים להשתתף בבמה הפתוחה ההיא. גיא כבר צפה את השיחה כולה.

הוא ידע שמיכאל יסרב. הוא ידע את זה בוודאות מוחלטת, שמיכאל יאמר לו לא. הוא יקשיב לכל הטענות המדהימות שלו, שהיו משכנעות כל אחד אחר, ויגיד לא. כי הוא צריך להתרכז בלימודים כי הם ביא. כי יש לו שתי בגרויות חורף. כי עוד אלף ואחת סיבות אחרות שיצליח למצוא רק כדי להתחמק. שהוא לא יכול להרשות לעצמו הסחות דעת מהלימודים כי הוא רוצה עתודה רפואית או משהו הזוי כזה, וזה כנראה נכון. השאלה הייתה, איך גיא משכנע אותו שהוא אמנם צודק, אבל שמה שהם עושים חשוב מספיק כדי שיסכים?

הוא נרעד כשעוד משב רוח הצליף בו וניסה להעריך את המרחק שעוד נותר לביתו. משהו כמו עשר דקות הליכה אם יגביר קצב.

אז הוא הגביר קצב, כמעט רץ, והמשיך לחשוב. כן, אכן נדרשה לכך מעט מחשבה, אבל יהיה בסדר. גיא היה בטוח בזה.

בתשעים וחמישה אחוזים. בערך.

"לא." מיכאל פנה להוציא דברים מתיק הצד שלו.

"לא דיברתי עדיין, מה אתה כבר פוסל?" גיא נאנח. כמובן, מה הוא חשב לעצמו בכלל. מיכאל נראה במצב רוח רע מבדרך כלל, מה שחשב לבלתי אפשרי עד אותו רגע, עיניו שקועות ועור פניו חיוור להחריד. "אכלת משהו היום?" פלט לפני שהספיק לחשוב. מה. לעזאזל?

מיכאל הרים אליו מבט, יד עדיין בתוך התיק. "הא? כן. אכלתי בבוקר." הוא נראה מופתע מהשאלה כמעט כמו גיא עצמו. "מה אתה רוצה?"

גיא שילב את ידיו על חזהו. אולי זה יגרום לו להיראות רציני יותר, מי יודע. מיכאל עשה את זה כל הזמן וזה בהחלט גרם לו להיראות רציני. ואנטיפת. אבל בעיקר רציני. "אה, הרבה דברים, אבל את השאר אפשר להשאיר לפעם אחרת." חייך. "נועה בטח כבר אמרה לך על הבמה הפתוחה שיש בחודש הבא."

"ואני אחזור על עצמי – לא."

"לפחות תקשיב למה שיש לי לומר!" גיא נאבק בדחף לרקוע ברגלו מעצבים. איזה ראש בקיר. גיא לא היה מבזבז עליו אפילו שנייה מחייו אם לא היה יודע לשיר ככה, באמת. איש בלתי נסבל.

מיכאל סיים לסדר את ספריו על השולחן. הוא הניח רגל על רגל וסובב חצי גוף להביט בו. "כן, גיא, מה יש לך לומר?" שאל והסרקזם נטף מכל הברה. לעזאזל איתו, איך רגע אחד הוא יכול להתרגש כל כך ויומיים לאחר מכן לחזור להיות אותו… מיכאל, שהוא. גיא פשוט לא הבין את זה. הוא נהנה בהופעה שלהם, לא היה על זה ויכוח, אז מה יש לו?

"למען האמת, הייתי רוצה לשמוע אותך קודם. למה אתה כל כך נגד?" הזדקף, לפחות כשהם יושבים הוא יכול להיות גבוה ממנו.

"להתחיל לפרט?"

גיא הנהן.

"אוקי, חודש הבא יש לנו בגרות חורף במתמטיקה, מתכונת באנגלית ובגרות פנימית בתנ"ך. חוץ מזה יש גם את פסטיבל פורים ואני מתחיל קורס פסיכומטרי לעתודה." הוא הזדקף גם כן וגיא חזר לעמדה הנמוכה. הוא שלף את בקבוק המים מהכיס הצדדי ולגם בנחישות כדי שמיכאל לא ישים לב שהוא רוצה לכסח לו את הצורה. "אה, ואני לא אוהב את המקום הזה. זה בדרום תל אביב, מעדיף לא להתקרב לשם בלילה."

"א. אתה גזען ופרנואיד. יהיו שם מלא אנשים, לא יקרה לך שום דבר." לפחות לזה היה לו איך להגיב. עכשיו נשאר רק לחשוב על כל השאר. "חוץ מזה, התאריך יוצא בדיוק ביום של הפסטיבל, זה אומר שיום אחרי זה חופש פורים ולא באמת תפספס יום לימודים או משהו. זה גם לא כזה מאוחר, נצא משם מקסימום באחת בלילה, אז יהיה לך אפילו זמן לישון."

מיכאל נאנח. "אתה לא מוותר…"

"אתה הסכמת. הבחירה הייתה בידיך, ולגמרי יכולת ללכת." גיא היה נשבר לחלוטין, אבל הוא לא היה עוצר את מיכאל אם באמת היה מחליט ללכת. "אבל אמרת שאתה מסכים, אז הסכמת לכל החבילה." הוא ניסה לשמור על ארשת פנים רצינית, אבל בקושי הצליח להחזיק מבט.

מיכאל נאנח שוב, הפעם עמוק יותר, כל החזה שלו שקע מהפעולה. "אני באמת לא יודע מה עוד לומר כדי שתבין שזה באמת לא מתאים." הוא נשמע כמעט מובס. אבל רק כמעט.

הלב של גיא פרפר בהתרגשות. הוא בדרך הנכונה. "אני מבין שזה לא מתאים, אבל זה לא מתאים בתנאים הכי נוחים שנוכל – תוכל – למצוא," המשיך על אותו קו. "חוץ מזה, אתה לא רוצה לאכזב את המעריצים." דחף קלות את כתפו של מיכאל בחיוך צופן סוד.

שררה שתיקה. לגיא לא היה שום מושג מה הולך למיכאל בראש וגם שום דרך לגלות, אבל כל זמן שלא ניסה לתת טיעונים נגד היה דבר טוב. בסופו של דבר, משהו השתנה.

"הא! אתה מחייך." גיא הצהיר בזמן שמיכאל השפיל את ראשו. "אתה מחייך. ראיתי. אתה לא יכול לעמוד בזה, הא? חייב להיות באור הזרקורים כמה שרק אפשר." צחק ומיכאל ספק נגח בכתפו ספק נפל עליו.

"אל תתגרה במזל, אידיוט," סינן, אבל גיא היה מוכן להתגרות בכל מזל שאי פעם היה לו. והוא היה עושה את זה, אם הצלצול לא היה צווח באוזניו ממש באותו רגע.

***

מיכאל לא האמין על עצמו. הוא באמת נכנע לגיא והשטויות שלו. למרות המבחנים ולמרות הבגרויות ולמרות העובדה המצערת שהוא באמת עמד להתחיל קורס פסיכומטרי.

הוא האשים את חוסר היכולת שלו להמשיך להתווכח בעובדה שישן שעה וחצי בלילה האחרון. הוא גם קיווה שההפתעה שלו מהשאלה של גיא לא הייתה ברורה מדי. הוא לא שיקר, הוא אכל בבוקר… קרקר יבש שמצא בארון. לא אשמתו שהתעורר עשר דקות לפני האוטובוס ובקושי הספיק להגיע. וכמעט פספס את התחנה כי הצליח איכשהו להירדם בנסיעה.

במחסור בשעות השינה שלו הוא יכול היה להאשים את עצמו ועצמו בלבד. אולי קצת את רון, אבל בעיקר את עצמו. הוא וה… מה? בעיות הורים? אחים? ההתכחשות העצמית שהוא מנסה להיפטר ממנה? מיכאל כבר לא היה בטוח מה הדיר שינה מעיניו באותם ימים. אולי שילוב הרסני במיוחד של הכול.

הרסני בהחלט, הבין, כשחשב ברצינות להדביק את העפעפיים לגבות כדי לא להירדם באמצע שיעור.

הוא לא עשה את זה, מן הסתם. זה עבד רק בסדרות מצוירות. הוא כן שאל מנועה גומייה ונחרד לגלות צמיד אדמדם מקיף את פרק כף ידו בסוף יום הלימודים. נרדם הוא לא, אבל זה לא סתר את העובדה שדבר ממה שהמורים אמרו לא נכנס לו למוח. הוא כמעט שכח לשלם כשעלה לאוטובוס, כמעט פספס את התחנה שלו וכמעט נפל על הפרצוף כשפיספס את המדרגה האחרונה בירידה.

"לעזאזל…" מלמל כשלא הצליח להיזכר בקוד הכניסה לבניין ונאלץ לחפש אותו בתזכורות שלו בטלפון. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתרשל עכשיו. עוד רגע מתחילה תקופת מבחנים. הוא פשוט לא יכול.

מיכאל רשם לעצמו לדבר שוב עם גיא ולומר לו שעד כמה שהוא משכנע, הוא פשוט לא יכול להרשות לעצמו להשתתף בבמה הפתוחה ההיא. לא עם כל העומס שעמד להיות לו. הוא אמר לעצמו שישן טוב בלילה, יסיים את שיעורי הבית כמה שיותר מהר, אפילו ידלג על ארוחת ערב אם זה מה שידרש, וילך לישון. בלי לבהות בתקרה במשך שעתיים. הוא עמד לעצום עיניים ולהכריח את עצמו להירדם.

זה לפחות מה שאמר לעצמו, רק חבל שהעולם ממש לא היה לצידו באותם ימים. מיכאל רצה לצרוח כשהביט בשעונו וראה שהשעה כמעט שתיים לפנות בוקר, והוא לא עצם עין. אולי אחת. לדקה. הוא רצה לצרוח. הוא עמד לצרוח.

הוא החליט לצאת לסיבוב. מה ההורים שלו כבר יכולים לעשות, להעניש אותו ממרחק עשרים אלף קילומטרים או כמה שזה לא יהיה שהם נמצאים בו? לא. הוא יצא לצרוח. השאלה רק הייתה לאן.

מיכאל חטף תפוח רך מדי מהקערה ויצא מהדלת, נועל אותה אחריו. בכל זאת, היו לו שני אחים קטנים בבית.

בשעה שהתהלך לאיטו סביב הפארק, התחיל מיכאל לפקפק בפעם הראשונה בחייו בנוקיה האהוב שלו, שלא תמך בכל אפליקציה מלבד ווטסאפ. מה לא היה נותן באותו רגע כדי להסיח את דעתו ממחשבותיו? הכל. הוא היה עושה הכל. בכנות? הוא היה אפילו מחליף טלפון, מוריד איזה משחק טיפשי ומתמכר בכוונה תחילה. הוא היה עושה את זה, אם השעה לא הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר.

"לעזאזל!" צווח ובעט בעיגולי הבטון הנמוכים שחסמו כניסת מכוניות אל שביל הגישה. המעשה ככל הנראה גרם יותר נזק לו מלגוש הבטון, בין היתר כי ירד עם נעלי בית. נוסף על הכל, הוא קפא בגופיית הטריקו הארוכה והדקיקה שלו ובמכנסי הבד המהוהים. למה בעצם יצא לבוש ככה?

מיכאל נאנח וטלטל את ראשו, צופה בנשימתו מתאבכת בקור הלילה. מה הוא עושה? הוא באמת ובתמים התחיל לאבד את זה.

בהחלטה של רגע שלף את הטלפון הנייד מכיסו ונכנס לווטסאפ, שם גלל מטה ברשימת השיחות עד שהגיע לאחת עם גיא ונכנס גם אליה. הוא בדק מתי היה מחובר לאחרונה, וכשראה שהיה זה לפני פחות מעשר דקות החליט לעשות מעשה. אחד מטומטם במיוחד ובהחלט לא מתאים לו, אבל מעשה. הוא באמת לא היה מסוגל לחשוב על אף אחד אחר שרצה לדבר איתו באותו רגע.

הוא גם היה בטוח למדי שגיא בכלל לא יענה. אין לו שום סיבה שבעולם לענות לשיחה בשעה שכזו, בטח ובטח לא ממנו.

אז מיכאל חייג. והמתין. הצלצול המונוטוני עצמו הרגיע אותו; תמידי, משעמם ולא משתנה.

ואז גיא ענה, "מה לכל הרוחות, מיכאל?"