במה מאולתרת – פרק 15

פרק 15 – 'חברים לכיתה'

מיכאל תהה אם הוא קצת הגזים, אבל זה לא הרגיש ככה. כל פעם שנזכר בשיחה לא שיחה האחרונה שלהם, גל חום עלה בו. הקול של גיא כששאל אותו כל פעם מחדש על הנושא, תמים וחסר כל מודעות לעניין, הביא אותו אל הקו הדק שבין מיאוס לעצבים. מיכאל לא חשב שיוכל לסבול את זה לעוד הרבה זמן.

הוא נעץ מבט בתקרה. הם לא דיברו כבר… יום? התעלמות זו מילה גדולה, אבל מיכאל השתדל להימנע ממנו כמה שאפשר. טוב, אולי הוא קצת ברח. אבל הוא לא התעלם ממנו במכוון, רק השתדל לא להימצא בקרבתו מספיק זמן כדי שיתחיל שיחה. שזזו סוג של התעלמות מכוונת.

זה היה רע מצידו?

"אחמ!" מישהו כחכח בגרונו מאחוריו, מקפיץ את ליבו לרגע. מיכאל זינק ממושבו על הספה וסב על עקביו במהירות כזו, שכמעט התנגש באותו אדם. הוא הזעיף פנים לנוכח עיניו המשועשעות של רון. "סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך," אמר בחיוך. "דפקתי בדלת."

מיכאל שמט את ראשו וכמעט השליך את עצמו לתוך ידיו הפשוטות של רון. הוא לא ידע למה, אבל פתאום עלה בו הצורך לבכות. "טוב לראות אותך," מלמל כשפניו קבורים בחזהו. "אפילו נפלא."

הם נשארו כך, כל שריריו הרפויים של מיכאל אחוזים בין ידיו של רון, עד שזה הרחיק אותו ממנו. "מה קרה?" עיניו המודאגות חיממו את ליבו של מיכאל כמעט עד כאב. יותר מדי אמוציות נקברו שם.

הוא הניד בראשו. "זה שום דבר." כל מה שרצה באותו רגע היה לחזור לאותו מצב ששרו בו עד לפני כמה שניות. בלי לדבר. רק חיבוק.

אבל רון לא הרפה. הוא לכד את עיניו של מיכאל ולא אפשר לו להסיט מבט. "אז למה זה נראה כאילו אתה עומד לבכות?"

צחוק חנוק בקע מגרונו. באמת למה? "אני לא יודע-" קולו נשבר בסוף המילה, נהפך למשהו בין שיעול ליפחה. מיכאל באמת לא ידע מה עובר עליו.

הוא הרים יד אל פניו ומישש את איזור עיניו, רק למקרה שבאמת בכה, אבל הן היו יבשות. הוא ניסה שוב, "זה באמת שום דבר. שבועיים עמוסים, זה הכל." אבל רון הביט בו בהבעה ספקנית משהו שהבהירה לו שמשהו כנראה באמת לא בסדר.

רון לא היה מסוג האנשים שידאגו מכל דבר קטן, וברוב הפעמים שמיכאל לא הסכים לדבר על עצמו הוא גם לא לחץ. מיכאל באמת לא ידע למה הוא מרגיש כמו שהוא מרגיש, אבל אם רון לא הניח לזה… אולי זה באמת חשוב. "אתה בטוח?" אצבעותיו של חום השיער ליטפו את פניו ברוך. "אם אתה לא רוצה לדבר על זה, רק תאמר."

מיכאל הניד בראשו. "לא… לא. אני רוצה." הוא רוצה? "זה פשוט… אני לא יודע."

"לא יודע…?"

"למה אני מרגיש ככה. או בכללי איך אני מרגיש. אני בעיקר רוצה לבכות ולא יודע למה וממתי," פלט במהירות, שלא יחסם שוב. "אני לא יודע." הקול שלו רעד עכשיו.

מיכאל מיקד את מבטו בחלון המרפסת, אבל הרגיש בעיניו של רון נעוצות בו. רק לאחר פרק זמן ארוך הוא דיבר, "אז למה שלא פשוט תבכה?" הציע, כאילו התשובה ברורה מאליה. מבטו של מיכאל עבר מהחלון לנעליים של רון, האולסטארס המרופטות שלו. תמידיות ומוכרות, זה הרגיע אותו משום מה. בכלל, הוא היה רגוע ורצה לבכות בעונה אחת.

מיכאל כחכח בגרונו, עד כמה שהגוש אפשר לו. "איך אני יכול פשוט להחליט לבכות?" שאל וניסה למנוע את הצחוק המשונה שבעבע בו.

רון רק חייך. "אתה לא יכול להחליט לבכות, אבל אתה יכול להחליט לא למנוע מעצמך." הוא הניח את ידיו על כתפיו של מיכאל וקרב אותו אליו. "מתי שזה יקרה, זה בסדר."

הצחוק עדיין איים לפרוץ, אז מיכאל לקח את עצתו של רון והפסיק לנסות לעצור אותו. רק כשחש גם שעיניו מתחילות להתחמם ועד מהרה דמעות החלו לזלוג מעיניו בשטף, הבין שזה היה הבכי. הוא מעולם לא חשב שלצורך לצחוק ולצורך לבכות יש תסמינים כה דומים.

"אני מבטער…" מלמל לתוך רון, שרק חייך אליו. "אלה היו שבועיים בבש בוזרים." הוא רצה שיאמר משהו. אחת מאותן עובדות אקראיות שאהב לזרוק לחלל האוויר, בטח הייתה לו אחת על בכי.

ורון לא אכזב, כשהוביל את שניהם אל הספה והשעין את מיכאל עליו. "אתה יודע, לבכות זה לא רע. זו הדרך של הגוף שלנו להוציא רעלים." מיכאל יבב-צחק לדבריו. "אני מבטיח שתרגיש טוב יותר אחר כך."

הוא באמת הרגיש הרבה יותר טוב, קליל שכזה, כאילו נטל כל השבוע יחד עם העצבים על גיא נשטפו מעליו יחד עם הדמעות. הוא אמנם היה קצת מעורער מעצם העובדה שבכה ועם עיניים מעט נפוחות, אבל במשך הזמן מיכאל חש יותר את השמחה על ביקורו של רון ופחות את החרדה מפני מה שגיא יאמר לו בראשון.

"למה לא הודעת שאת בא?" שאל כשישבו על מיטתו לאחר שרון תהה אם הסלון לא חשוף מדי. הוא לא זכר שקבעו להיפגש בכלל. "הייתי מארגן קצת."

רון החליט שזו החלטה נבונה לזרוק עליו כרית. "רציתי להפתיע אותך," השיב. "חוץ מזה, לפני שבועיים אמרנו שנפגשים פעם בשבועיים. חשבתי שהפעם זה תורי לבקר אותך." משך בכתפיו בחיוך קטן, גרסה מתונה לזה שבקושי ירד מפניו בשעתיים האחרונות.

מיכאל הזדקף. "אבל-" "חברה של ההורים הקפיצה אותי. הם גרים במודיעין."

אה. יפה. אבל הוא יצטרך להתחיל להשתמש בתחבורה ציבורית בקרוב. או לעשות רישיון. אחד מהשניים. מיכאל החליט לא להעלות את המחשבה בקול נכון לכרגע.

הם דיברו. הרבה. על הלימודים ואיך שניהם מרגישים לקראת הבגרויות הקרבות – בעיקר רון ניסה להרגיע את מיכאל. הוא וחרדת המבחנים הארורה שלו. מיכאל היה סקרן לדעת אם רון מצא לעצמו אנשי שיחה חדשים. הוא לא הופתע מהתשובה השלילית. "כולם מטומטמים ומדברים חזק מדי."

מיכאל נאנח בחיוך בלתי נמנע. "אתה לא יכול פשוט לשבת לבד בהפסקות כל הזמן."

"אני בסדר," הפטיר רון. "הרבה זמן לקרוא."

מיכאל שתק. אם רון לא רוצה למצוא חברים חדשים, הוא לא האחד שיכריח אותו. חוץ מזה, הוא ידע שיאמר לו אם יקרה משהו יוצא דופן. הוא נענע בראשו בחוסר אונים משועשע וחזר להישען על כתפו, חש בזיפים הקטנים שעל סנטרו מתחככים במצחו.

לפני ששמו לב כבר ירד הערב, ויחד איתו הגיחו אביב ומאיה מחדרם והתחילו להכין ארוחת ערב. הם התעלמו לחלוטין מאחיהם הגדול ובן זוגו, שחזרו לסלון כדי לצפות בפרק אקראי של 'הפלאש', כמו תמיד. "רוצה לצאת לטיול?" הציע רון לפני שמיכאל הספיק לנשום. כל מה שרצה באותו רגע היה להצטמק לגודל אטום. פרוטון. אלקטרון, אפילו.

הוא הנהן בהכרת תודה. "זה יהיה נפלא. רק שים על עצמך משהו, קר בחוץ."

הם לא הודיעו שהם יוצאים, מיכאל הניח שלאחיו בכל מקרה לא יהיה אכפת. שניהם נראו מאוד שקועים בהכנת… מה שזה לא יהיה שהם החליטו הפעם. הוא ורון הסתלקו בשקט וירדו לגינה של הבניין.

הם שוטטו בדממה בשביל הולכי הרגל, עד שרון נטש אותו לטובת הנדנדות. הוא נופף בידו, מסמן לו להצטרף אליו, ומיכאל נכנע בצחוק משוחרר. כל פעם שיצא מביתו בערב שבת הייתה ככה, משוחררת. בלי המחנק התמידי ששרר בין כותלי הדירה. הוא הרגיש כמעט כאילו לא צעד על הקרקע, אלא ריחף סנטימטר או שניים באוויר.

הוא עקב אחרי דמותו הצרה של רון, שהלך לאיטו אל המתקן, מחניק גיחוך. "אתה בטוח שהכול בסדר?" שמע את השאלה מימינו. "אני יודע שאתה לא אוהב לדבר על זה, אבל נראית היום יותר מעורער מבדרך כלל." רון נזהר. מיכאל שמע זאת בנימה המהוסה של קולו ובאופן שהשאלה יצאה מפיו. זו כנראה אשמתו. גם אחרי שנתיים כמעט שהם מכירים הוא בקושי מדבר על המשפחה שלו. אבל רון ידע, הוא ראה אותו במצבים גרועים מזה.

מיכאל נשם עמוקות, מזכיר לעצמו שלא על רון הוא כועס, ונשף. "ההורים שלי חזרו שבוע שעבר," אמר ללא הטעמה. לפני שרון הספיק להגיב הוסיף, "הם יצאו שוב בחמישי."

ה – 'אה' היה נסוך על פניו כמו כתוב שחור על גבי לבן ומיכאל התאפק לא לצחוק בסרקזם. רון היה צריך להתרגל לזה עד עכשיו, שההורים שלו לא נשארים יותר ממה שצריך. לא כל עוד הוא שם, כך נראה לפחות. רון ידע, אבל הוא עדיין שאל, "ואביב ומאיה?"

מיכאל הדף את עצמו גבוה יותר לאוויר הלילה והתעלם מהקור שהצליף בפניו. הוא ניסה לחייך. "מתעלמים ממני, כמו תמיד." הוא הפנה את מבטו וניסה להתחקות אחרי תווי פניו של רון, שהיו מטושטשים בחסות החשיכה. הוא ראה אותם מתעוותים באשמה. נו כמובן, הוא לא היה צריך להזכיר את זה. לעזאזל, הוא לא היה צריך להזכיר את זה.

אבל רון שאל. הוא ידע מה עומדת להיות התשובה עוד לפני, ועדיין שאל. הוא גם ראה. מה הוא היה אמור לעשות, לשקר לו? אם יש דבר אחד ששניהם הסכימו עליו במערכת היחסים הזאת, זה ששקרים הם מחוץ לתחום. ועדיין, מיכאל החזיר את מבטו לשמיים מעליו וניסה לנשום. מבטו ניסה לשרטט את הדובה הגדולה, אבל הכוכבים בקושי נראו בגלל תאורת הרחוב. מיכאל המשיך לנסות. הוא לא היה מסוגל להסתכל עליו. פשוט לא. "רון, אתה יודע שזו לא אשמתך, נכון? זו לא אשמתך." הוא העז להפנות אליו מבט, רק לרגע, וקלט שרון לא מסתכל עליו גם כן.

"אני יודע," השיב חלושות. "זה לא גורם לי להרגיש פחות אשם." קולו נשמע חנוק. מיכאל ניסה לבלוע את הגוש שהצטבר בגרונו לנוכח האבחנה הזו.

"אבל זו לא אשמתך." התעקש. הוא חייב להפסיק עם זה. "אם כבר, זו אשמתי שהם מתייחסים ככה גם אליך."

רון טלטל את ראשו. חזק מדי. מהר מדי. כל שמיכאל רצה לעשות באותו רגע זה לאחוז בו, להרגיע אותו, אבל הוא בקושי הצליח להשתלט על עצמו. "אני לא מבין למה ההורים שלך לא עושים שום דב-" רון קילל חרישית ונאלם דום בהבנה שעשה טעות.

מיכאל לא היה בטוח אם הפסיק לנשום בכוונה או שהאוויר פשוט לא נכנס. אלוהים אדירים, הוא לא הצליח לנשום. זו הייתה טעות להסכים לדבר על זה. הוא לא הצליח לדבר. הוא רצה לומר לרון שזה בסדר, שהוא יודע שלא התכוון, אבל לא הצליח. שפתיו סרבו לנוע. הוא רצה גם להסב מבט, לחזור לבהות בשמיים, לנסות להחזיר לעצמו את השליטה, אבל לא הצליח. הוא רק בהה ברון וקיווה שיבין שמשהו לא בסדר, אך רון לא הסתכל עליו. הוא ניסה לעקוב אחר מבטו, אך כל מה שראה היה שמיים.

הרבה מאוד שמיים, והכוכבים פתאום נראו כה בוהקים.

הריאות שלו סרבו לפעול. הלסת שלו ננעלה. זה הרגיש כאילו מישהו מוחץ לו את הגרון. מיכאל חשק שיניים וניסה לפקוד על גופו לנשום, אבל זה לא עזר. במקום, העיניים שלו התחילו לעקצץ, כאילו לא בכה מספיק ליום אחד.

רון ידע שעשה טעות. מיכאל היה בטוח בזה, אז למה הוא לא הסתכל עליו? למה לא ניסה להבין מה הטעות? עלה בדעתו של מיכאל שאולי גם הוא נמצא באותו מצב, והוא ניסה לקרוא לו. בניסיון השני גרונו הצליח להפיק צליל, "רון-" "מיכאל?" הקול החדש כמעט הפיל את מיכאל מהנדנדה.

ראשו זינק אל מקורו, עוד רגע מתנתק מצווארו מחדות התנועה. זה נשמע קרוב כל כך וזה לא היה הגיוני. "גיא!" חצי צעק חצי השתנק. הוא הביט בו בעיניים פעורות ודם גועש והשתעל פעם, פעמיים, עד שחזר לנשום כמו שצריך. "מה אתה עושה פה?"

גיא הביט בו וברון לסירוגין, נשען על העמוד התומך במכנסי ג'ינס כהים ומעיל ארוך במיוחד. אחד שחור. זה אותו אחד שהשאיל לו לבמה הפתוחה? תהה ומיד נזף בעצמו. זה לא הזמן לזה. "יצאתי לסיבוב, אתה?" שאל וצמצם עיניים לעבר רון. "מי זה?"

מיכאל מצמץ, חושב. מה הוא אמור לענות על זה? "אנחנו… יצאנו גם לסיבוב," אמר בצרידות וכחכח בגרונו. הוא החווה בידו על רון. "זה רון. הוא, אמ…"

"חבר מהבית. הקודם, אני מתכוון." רון מיהר להשלים אותו כשלא מצא את המילים. הוא עדיין נמנע מלהביט בו.

מיכאל קפץ על ההזדמנות והנהן במרץ. כמה שפחות שאלות של גיא ככה יותר טוב. "כן, הוא בא לישון אצלי הסופ"ש."

מבטו של גיא קפא עליו. "אההה מגניב," המהם לעצמו ומשך את כובע הצמר שיכה את אוזניו. "אז, המ, שיהיה לכם המשך לילה נעים." הוא התחיל להתקדם בכיוון הבניין, נעצר אחרי כמה צעדים. "אני צריך לדבר איתך, אגב," הוסיף לפני שהמשיך בדרכו.

כשהיה מחוץ לטווח שמיעה, מיכאל שמע את רון שואל, "מי זה?" הוא נשמע סקרן להחריד, שלא כדרכו. הוא ניסה לא לחשוב על העובדה שרק בזכות ההלם מהמפגש עם גיא הוא מסוגל לדבר עכשיו.

מיכאל ניתק את עיניו מדמותו המתרחקת וחזר להביט ברון, שוקל את תשובתו. "חבר לכיתה," ענה לבסוף, כי זה מה שגיא והוא היו. חברים לכיתה.