במה מאולתרת – פרק 14

פרק 14 – 'שיחה טובה~'

"אתה יודע, אני חושב שאמא שלך ממש אוהבת אותי," ציין מיכאל באחת ההפסקות. גיא והוא ישבו אחד מול השני ושיחקו איקס עיגול על השולחן. גיא הציץ בשעונו קצת יותר מדי פעמים ומיכאל התחיל לחשוד שאולי, ממש אולי, הוא לא מעוניין לדבר איתו. נראה שגיא מתלבט אם להגיב להערה שלו.

מיכאל הביט בשעונו גם כן. שתי דקות לסיום ההפסקה וגיא עדיין לא הגיב. מיכאל חשב שלא יאמר דבר, אבל הוא לא הצליח להתאפק. "זה רק כי היא לא מספיק מכירה אותך." גיא סימן את האלכסון שלו בחיוך ניצחון ומחק את הלוח כדי לצייר מחדש. "גם אני חיבבתי אותך בהתחלה, להזכירך."

מיכאל החליט שזה רעיון טוב להתעלם ממנו. הוא צייר איקס בפינה השמאלית למטה וחיכה. הצלצול הקדים אותם.

"שיחה טובה…" שמע את גיא ממלמל כשחזר למקומו.

"היי! מיכאל, מה שלומך היום?" נועה נכנסה לכיתה בשנייה האחרונה והתרסקה על הכיסא לידו, גורמת לליבו להסתחרר רגע באוויר. "יש לי משהו מדהים להראות לך." היא לא חיכתה לתשובה – בטח כי ידעה שתהיה שלילית – והניחה את הנייד שלה על השולחן ביניהם, מפעילה סרטון.

מיכאל ניסה להתעלם מהצלילים המעומעמים אך המוכרים שבקעו מהרמקול הקטן, ללא הצלחה. בהחלט לא עזר שנועה ממש דחפה לו את הנייד לתוך הפרצוף. "אתם ויראליים לגמרי. זה התפרסם אתמול באיזה ארבע לפנות בוקר ויש לו כמעט שלוש מאות אלף צפיות," היא לחשה-צעקה בפנים קורנות. בהחלט הייתה הרבה יותר נלהבת ממיכאל. "ותקרא את התגובות!" גללה מטה לאיזור התגובות והאטה כדי שמיכאל יעמוד בקצב.

הוא הביט לראש הכיתה. המורה הייתה אמורה להיכנס בכל רגע. "נועה… אני לא חושב שזה זמן טוב עכשיו." הסתייג ונמנע מלהביט במסך, אבל עדיין ראה בזווית העין ריצודי אורות ובהחלט שמע את עצמו שר ברקע.

היא תקעה בו מבט שלא היה מבייש את אנג'לה מרקל. "כל זמן הוא זמן טוב לתהילה, מיכאל."

"את ואני מאוד שונים בעניין הזה." אבל הוא עדיין הציץ בתגובות. הן נעו בין 'מי הזמר???????' לבין 'אני צריך עוד קאברים לשיר הזה.' לבין 'מה עובר על השניים האלה? נראים מסוממים.' ועוד. "אתה קולט את זה? אתם סנסציוניים."

"את יודעת איך נהיה אפילו יותר סנסציוניים? אם יגלו שהרגנו מישהי. ממש במקרה, חברת כיתה. ממש במקרה, יש לכן את אותו שם."

היא נחרה בבוז ודחפה את הטלפון לתיקה. "בסדר. הבנתי. אני אלך לגיא. הוא יודע להעריך דברים, שלא כמוך."

מיכאל נשף בהתרסה והפנה את מבטו. המורה בדיוק נכנסה.

הוא יודע להעריך דברים, חשב לעצמו. הוא פשוט מעדיף לעשות את זה לא על זמן השיעור. נועה ילדה גדולה, היא יכולה לחכות שעה וחצי עד סוף היום. או אפילו יותר טוב, עשרים שעות – עד מחר.

"אה, חוץ מזה." הוא מאוד השתדל לא ליצור אטמי אוזניים מנייר. הוא באמת השתדל. מיכאל הביט בה ובמורה לסירוגין, ממתין שתמשיך. "יש עוד במה פתוחה בחודש הבא," לחשה ופניה קרנו.

כמובן. כמובן שזה מה שזה. "חודש הבא יש לנו שלוש בגרויות, אז עם כל הכבוד – לא."

היא לא נסוגה. היא אפילו חייכה. "אני אדבר עם גיא, הוא בטח ישמח."

"זה לא משנה מה גיא. זה פשוט לא עומד לקרות."

"נועה ומיכאל." המורה הייתה הרבה יותר מדי קרובה אליו פתאום. "משהו שאתם רוצים לשתף אותנו?" אצבעותיה נקשו על השולחן שלו בזמן שחיכתה, למרות שזו הייתה שאלה רטורית.

"לא, אירה. שום דבר מיוחד."

"נהדר! אז בטח תוכלו לחזור לזה אחרי השיעור." אירה חייכה בפה מלא שיניים צהובות והחלה לפסוע חזרה למקומה בראש השולחן. "עמוד 187, איפה שעצרנו ביום חמישי."

"מיכאל. מיכאל. מיכאל." גיא המשיך לנעוץ את אצבעו בכתפו עד שהיה מוכן להקשיב לו. פתאום יש לו כוח לדבר? מיכאל נאנח בקול רם משהתכוון. איך, לכל השדים והרוחות, הגיע למצב הזה?

"מה?" נהם עליו מיכאל וסובב את ידו כאומר לו להפסיק ללא מילים. מנסה, לפחות. גיא לא הבין, מן הסתם.

"מה היה הקטע הזה אתמול?" גיא התיישר. הם היו באוטובוס בדרך חזרה מבית הספר. גיא משום מה התעקש לנסוע איתו, למרות שאמא שלו התקשרה לשאול אם הוא צריך טרמפ. מיכאל לגמרי היה קופץ על ההזדמנות במקומו. לחלוטין.

"איזה קטע היה אתמול?" היתמם והפנה את ראשו אל החלון, צופה בשמיים בעת שעננים החלו לכסות אותם כמו שמיכת פרווה אפורה.

"נו אל תיתמם לי עכשיו. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר." גיא לא הרפה. "הייתי בסדר עם זה בהתחלה כי לא ממש הכרנו ונראה שזה מציק לך והכל, אבל זה מתחיל להציק גם לי," המשיך. "כאילו, אתה לא יכול להתחמק לנצח…"

אה. הקטע הזה. "בטח שאני יכול. אני עושה את זה ממש עכשיו." והוא ימשיך, עד שגיא יבין שזה לא ממקומו להמשיך לשאול על זה אם כל פעם מחדש הוא לא עונה לו. יש חוסר מודעות ויש חוסר מודעות מודע, ומיכאל חשב שגיא חי על התפר ביניהם.

"אתה בן אדם מגעיל. אמרו לך את זה פעם?"

"כן. אתה. ממש ברגע זה. עכשיו אתה מוכן לשתוק?" הוא צפה בכל תווי הפנים של גיא נפערים. עיניים, שפתיים, נחיריים, כולם.

לפחות הוא הניח לו לנפשו אחרי זה.

***

היום יכול היה להיות מושלם, לולא היו בחוץ משהו כמו שבע מעלות במקרה הטוב, תחזית שבישרה על סיכוי גבוה לגשם והעובדה שמיכאל התעלם ממנו. "הילד הזה לא בסדר." גיא התיישב על הספסל ליד רועי. מיקה לא נראתה בקרבת מקום, אז הוא הניח שהם רבו או שהיא באחד מפרצי הלמידה האלה שלה.

רועי הביט בו כאילו נפל מהירח. "מה?"

"מיכאל, הוא לא בסדר."

"ואת זה אומר האחד שלובש עניבות לבית ספר." הוא חזר לספר שלו. גיא לא היה צריך לקרוא את הכותרת כדי לדעת שזו איזו קלאסיקה משנת תרפפו.

"סתום."

"סתום אתה. אתה מפריע לי לקרוא."

"אבל אני צריך עזרה!" גיא הזדעק וחטף מרועי את הספר, גורם לו להיאנח, כאילו בהשלמה עם גורלו.

יופי, שישלים.

רועי הביט בו במה שנראה כמו מיאוס הולך וגובר וגיא התלבט אם לטפוח לעצמו מנטלית על השכם על הזיהוי או להתעצבן כי נראה כאילו לרועי נמאס ממנו. "כן, גיא, מה לא בסדר עם מיכאל הפעם? הוא נורמלי מדי בשבילך?"

גיא חרץ לשון לעברו ושינה תנוחה, הניח את רגליו על משענת היד ואת ידו על משענת הגב. "לא. הוא פשוט לא מדבר איתי," רטן. השעה הייתה אחת עשרה בצהריים. הפסקה. ומיכאל החליט שהוא מתעלם ממנו. "מה אני עושה לא נכון?" הוא הביט בשמיים ולא התעודד אפילו קצת מכמות העננים האפורים כהים שכיסו אותם.

רועי לקח חזרה את הספר שלו ותחב אותו לכיס החיצוני של הילקוט. "לא הבנתי."

"כאילו, חשבתי שכבר הגענו לשלב הזה בחברות שאנחנו מספרים אחד לשני דברים."

"גיא, אתם מכירים בקושי חודש."

"אז?" מה הקשר?

הוא הביט בחברו, שנראה כאילו מאוד ישמח לתת לו נבוט בראש, ובאמת ניסה להבין מה לא בסדר. "אז, יש אנשים שלוקח להם יותר זמן להיפתח. אתה לא יכול להכריח אותו לדבר על דברים אם הוא לא רוצה," אמר. "אני לא יודע מה העניין אחי, אבל אם הוא לא מוכן לדבר איתך על זה אולי יש לו סיבה."

"אההה אז אתה אומר שלוקח לו זמן."

"כן."

"ושאני צריך לתת לו זמן?"

"כן."

"אז לא לנסות לדבר איתו היום יותר?"

"אני לא אומר לך מה לעשות בפועל."

שילך לעזאזל, גם כן זה. "דרך אגב, איפה מיקה?"

"חולה בבית. אני מוכן להתערב ששפעת." כאילו כדי להמחיש את דבריו, משב רוח חזק הרעיד אותם ומים אחריו התחיל הגשם. רועי רכס את כיס הילקוט במהירות והתעסק גם עם כפתורי מעילו. "טוב, אני נכנס. 'תה בא?" הוא כבר הכתיף את תיקו ויצא מתחת לסככה הרעועה, שלא בדיוק חסמה את טיפות המים מלהרטיב את מי שתחתיה.

משגיא לא ענה, הוא משך בכתפיו ורץ לתפוס מחסה בתוך הבניין. גיא צפה בו כשנעלם מעבר לפינה, רוכס בהיסח הדעת את הסווטשירט שלו ומצטער שלא הביא מעיל למרות כל הנדנודים של אימו. הוא תהה אם זה היה רעיון טוב לדבר עם רועי. כאילו, הם חברים כבר כמה שנים, אז הוא חשב שזה הגיוני. מצד שני, בחודש האחרון יצא לו לדבר איתו הרבה פחות, אז אולי זה לא היה במקום?

בכל מקרה, גיא נאנק כשהעביר את רגליו מעל משענת היד והניח אותן על האדמה הרטובה כבר. הוא לא ממש רצה לחזור ללמוד באותו רגע. גם אם זה אמר שהוא ייספג מים ויחלה או כל דבר אחר. הוא לא הצליח לדמיין את עצמו פנים אל פנים עם מיכאל.

ובאמת, הוא באמת לא הבין. מה הבעיה בלשאול מה עם ההורים שלו? הוא תמיד מתחמק איכשהו. עכשיו, לגיא לא היה אכפת בפעם הראשונה. בסדר, זה היה מפתיע, באמצע הלילה. שניהם היו עייפים באותו רגע, אבל זה קורה כל פעם מחדש כשהוא שואל אותו על המשפחה שלו. נכון שהם מכירים בקושי חודש, בסדר, הוא ייקח את זה לתשומת ליבו, אבל עדיין. לנפנף אותו כל פעם מחדש? גס רוח. פשוט גס רוח. מיכאל יכול לומר שהוא לא רוצה לדבר על זה. הוא לא חייב להתייחס אליו ככה כל פעם מחדש. הוא יכול פשוט לומר לגיא: 'תקשיב, אני לא רוצה לדבר על זה, אז תפסיק להעלות את זה כל פעם מחדש.' או משהו כזה. ברור, גיא יעלב, אבל זה עדיף על פני התגובה הנוכחית. חוסר התגובה הנוכחי, ליתר דיוק.

אבל הוא לא עומד להיות האחד שיעלה את זה. לא. אם מיכאל לא רוצה לדבר איתו, שלא ידבר. לגיא נשבר.

הוא תהה אם יכול להיות שהוא לוקח את זה קשה מדי. אחרי הכל, הם באמת לא מכירים הרבה זמן. חוץ מזה, נראה שמיכאל מדבר בעיקר עם נועה, וגם זה לא יותר מדי. בכלל, מיכאל לא דיבר יותר מדי וגיא היה האחד שהחיה את השיחות שלהם רוב הזמן. גיא תהה אם יכול לקרות הדבר שמיכאל יפתח בעצמו בשיחה, אבל אחת אמתית, לא על שיעורי בית או משהו.

הוא ירק מים כשהגשם התחיל להתחזק וניסה להתעלם מריח הדשא הרטוב שהתווסף לאוויר. זה לא הצליח. גיא מצא את עצמו רץ כשהתיק מעל ראשו, למרות שכבר היה ספוג לגמרי, בתקווה שלא נעלו את הדלת הראשית.