במה מאולתרת – פרק 12

פרק 12 – 'נהיה גימיק~'

"מה את עושה פה?" מיכאל נעץ בנועה מבט והיא בתגובה המשיכה לחייך, מסלסלת את שיערה סביב האצבע כפי שעשתה תמיד כשמשהו הלך כמתוכנן.

"באתי לשכנע אותו לשכנע אותך," השיבה. "כי לי אתה לא מקשיב אפילו לא קצת."

"אני כן מקשיב לך, לפעמים." מיכאל התיישב על כיסא הפסנתר ונלחם בדחף להרים את המכסה ולהתחיל לנגן. "כשאת באמת קשורה לנושא."

נועה פערה עיניים למילותיו. "אתה אומר שאני לא קשורה לזה?"

"אהא."

"גיא, תגיד משהו."

"כמו מה בדיוק? כבר אמרתי לך, זה שלו עכשיו. אני לא מתערב." גיא התהלך לאורך החדר, לובש ופושט את המעיל מדי כמה שניות. מיכאל חשב להעיר שהצעדים שלו עושים לו חור בראש, אבל זה כנראה היה לא במקום.

"על מה אתם מדברים, בעצם?" שאל. הוא לא היה בטוח שהצליח לעקוב אחרי השיחה. חוץ מזה, גיא אמר שזה שלו. והוא צודק, אבל מיכאל עדיין הופתע שהוא ממש אמר את זה. אם לומר את האמת, הוא היה בטוח שביום שני גיא כבר יופיע מולו ויתחיל לחפור שוב על כל הנושא.

לא, הוא לא עשה את זה. הם לא החליפו אפילו מילה מאז השיחה בבית שלו. "על הבמה הפתוחה בסוף השבוע." גיא הפטיר ונעצר במקומו, תוקע במיכאל מבט שהיה סקרן ומעיק ודוחק ומשעשע בעת ובעונה אחת. "לדברי נועה. ידעת על זה?"

אצבעותיו של מיכאל הברישו על פני הפסנתר החלקים. הוא ניסה להעלים את העקצוץ במחשבה על קלידים מזייפים ורגליות שלא עובדות. "אה… כן."

"אתה רוצה להשתתף?"

"אני אלך, ברשותכם." מיכאל בקושי שמע את נועה מדברת. גיא הרגע שאל אותו אם הוא רוצה לעשות משהו? מעניין.

משב רוח קפוא הסתנן דרך הדלת כשנועה עברה בה ומיכאל הצטמרר, מהדק את המעיל לגופו. הוא ווידא שכובע הגרב לראשו אכן מכסה את האוזניים וחזר להתרכז בגיא, שעבר לשבת על הפוף הפנוי פתאום. עיניו הביטו בו בשאלה, ומיכאל נזכר שבאמת שאל משהו. "סליחה, איבדתי ריכוז לרגע," מלמל בחיוך מתנצל, למרות ששמע אותו בבירור.

ראשו של גיא הבזיק בכחול בהיר כשרכן לסדר את מכנסיו וכששב להביט בו, מיכאל קלט ניצוץ חדש בעיניו. "שאלתי, אם אתה רוצה להשתתף."

מיכאל שתק. למה זה הרגיש כאילו הוא לוחץ עליו למרות שכל מה שעשה זה לשאול? "אני. אה… לא יודע?" הוא לא אהב את התחושה הזאת, כאילו הוא חייב לו משהו. וזה לא שגיא התכוון לגרום לו להרגיש ככה, מיכאל היה בטוח בזה, ככה הוא פשוט הרגיש. כאילו הוא חייב לספק לו תשובה כלשהי.

אבל, זו המטרה לשמה בא מלכתחילה, לא? להחזיר לו תשובה. עדיין, אם הייתה לו אפשרות להחזיר את הזמן עשר דקות לאחור, מיכאל היה עושה את זה. הוא, כמובן, לא יכול, אז אם אפשר לחזור לתכנית המקורית, פקד על מוחו, זה הזמן. "אם אתה לא יודע, למה אתה כאן?" קולו החד של גיא חתך את רצף המחשבות שלו ומיכאל קלט שהוא בהה בו כל הזמן הזה. הוא קילל חרישית.

נשימה עמוקה. "למען האמת, הגעתי כדי לומר שאני בעד, אבל לא חשבתי שנועה תהיה כאן." נשף, לפני שיספיק להתחרט. "היא פשוט לא הפסיקה לדבר על האירוע הזה מהשנייה שהתחילו הפרסומים. זה נראה ממש מגניב, אם לומר את האמת, אבל לא היא האחת שרציתי לדבר איתה על זה." הוא ידע שהוא מברבר, אבל לא הצליח להפסיק. אם יפסיק, מיכאל לא סמך על עצמו שיוכל להתחיל מחדש. "אבל גם לא הייתי בטוח במאה אחוז שאני רוצה להשתתף, אז חשבתי על זה ובאתי עכשיו כדי לומר שנראה לי שזה רעיון טוב." הוא בלם את עצמו מלומר כל דבר אחרי זה, רק הביט בגיא בציפייה לתגובה כלשהי. לא משנה. מיכאל לא הצליח לפרש את ההבעה הסתומה על הפנים שלו, שלא השתנתה גם כשסיים לדבר.

עד שהיא כן השתנתה, וחיוך – רחב, ענק, פראי, מאושר נפרש על פניו. מיכאל כמעט התפקע מצחוק, זה נראה כאילו הוא עוד שנייה מתפוצץ מאושר. "רציני?" הוא ניסה להישמע רגוע, אבל החיוך בקושי איפשר לו לבטא מילים כמו שצריך.

מיכאל הנהן.

"אתה לא צוחק עלי, כן? אני אהרוג אותך אם כן. אין כאן אף אחד בשעות האלה." האיום, שיצא מבין הפנים המחויכות של נער כחול שיער, היה אפילו מפחיד יותר משהיה אם הבעת פניו של גיא הייתה רצינית עד מוות.

מיכאל הניד בראשו, עדיין מתאפק. "רציני לגמרי."

הכל קרה כל כך מהר אחר כך. גיא התנועע מעט על הפוף, ולפני שמיכאל הספיק אפילו לנשום הוא כבר נמחץ בחיבוק דב מרסק עצמות תוצרת גיא מאושר עד הגג. "אנחנו עומדים לשרוף את הבמה," אמר כשסוף סוף שיחרר אותו, התרגשות בקולו, ומיכאל לא יכל לעצור את החיוך שאיים לעלות על פניו גם כן. ההתרגשות של גיא הייתה מידבקת.

"אתה חושב?" הוא סידר את הכובע על ראש, תוהה אם הוא הגורם לחשמל הסטטי בידיו או שזה משהו אחר.

גיא שילב את ידיו מאחורי ראשו והשעין אותו עליהן, עדיין מחייך. "אני בטוח." עקביו נקשו על הפרקט כשהתהלך לו, כולו רגוע ושלו ומיכאל תהה לעצמו איך הוא יכול להיות כל כך בטוח. מה הם כבר עשו, ניגנו שיר אחד, פעם אחת?

"אני עדיין לא רוצה שידעו מי אני," הוסיף, חצי מצפה לראות את התגובה שלו.

הצעדים נפסקו באחת, אבל גיא לא דיבר עדיין. מיכאל הכין את עצמו לשיחת השכנוע הקרבה ובאה, אך במקום לנסות לשכנע אותו למה לא, גיא רק נאנח. "אוקי, שיהיה." נכנע ומיכאל, ממקומו העומד פתאום, נשען על קצה הפסנתר כדי לא ליפול מההלם. "אבל," אהא – הנה זה בא. "אתה לא עומד לעלות עם הברדס המגוחך הזה שוב פעם," הודיע ומיכאל הרים גבה. גיא הצביע עליו בהבעה רצינית עד מוות, ואז חזר לחייך, כאילו יודע משהו שהוא לא. "אנחנו עומדים להפוך את זה לגימיק. זה יכול להיות מגניב בטירוף, או כישלון מוחלט. אבל אני חושב שזה יהיה אדיר, רק צריך למצוא דרך טובה לעשות את זה." הוא שוב הפתיע את מיכאל, מסב מבט בסיום דבריו, כאילו חיכה לאישור שלו.

מיכאל המהם לעצמו, חושב. זה היה… יותר חכם משהיה מוכן להודות. "לא רע. אני בעד."

***

בימים שלקראת המופע הם התאמנו. גיא ניסה לשכנע את מיכאל להלחין עוד שירים שכתב, אבל הטמבל התעקש שיעשו קאברים. בסופו של דבר גיא נכנע, הוא החליט לתת למיכאל חופש יחסי נכון לכרגע, עד שירגיש שהם בקשר יציב מספיק כדי לדחוף אותו קצת יותר. ממש קצת. אפילו שני שירים מקוריים היו מספיקים בהחלט מבחינתו.

מיכאל, יאמר לזכותו, ממש נכנס לזה. הוא הגיע לחדר המוסיקה כל יום בשעה שקבעו ולא ניסה לברוח אפילו פעם אחת. ויום אחד, אחרי עשר דקות של צעקות ומחברת תווים מעופפת לכיוונו של גיא (הוא התחמק ברגע האחרון), הם אפילו הקליטו את עצמם. זאת אומרת, ההקלטה הייתה קיימת. פשוט גיא עשה את זה בסתר ומיכאל גילה ממש במקרה, ורק אז התחיל כל הבלגן.

"אתה יודע שאנחנו טובים, נכון?" גיא שאל אותו יום לפני הבמה הפתוחה.

"אתה יודע שאתה צריך לסתום לפעמים, נכון?" מיכאל שאל אותו חזרה וגיא נאנח. "ורק מציין שהצבע שלך מתחיל לדהות." הוסיף, מצביע על שיערו של גיא.

"לך לעזאזל." אבל גיא בכל זאת תפס קווצת שיער ופזל לעברה בניסיון לראות כמה ירוק הכחול שלו נראה. הוא בהחלט לא התכוון להודות שמיכאל צדק, גם אם כבר היו לו סנטימטר או שניים של שורשים שחורים וגוון יותר ירקרק מכחול בשיער.

הוא צבע אותו כשחזר הביתה באותו יום והתעלם מההקנטות של מיכאל למחרת. "אל תשכח, היום בשבע פתיחת דלתות. נועה השיגה לנו אישור מעבר מהכניסה האחורית, אז ניפגש שם ונמצא את זה יחד."

מיכאל המהמם משהו לא מובן בתגובה. זה הספיק לגיא. כל עוד הוא לא מקבל ספר לראש רק על עצם קיומו בעולם. "איפה נועה באמת?"

גיא הביט סביבו. היא אכן עדיין לא הגיעה, למרות שהצלצול הראשון כבר נשמע. זה היה חריג למדי בשבילה. "ישנה עד מאוחר?"

"לא חושב. אני אתקשר אליה." מיכאל הוציא את הטלפון בלטה שלו וריקד עם אצבעותיו על המקשים. גיא לא הבין מה הקטע, באמת. הם בעשור השני של המאה העשרים ואחת. שיתקדם. "הלו? נועה. כן, איפה את? … מה זאת אומרת? … אהא… אהא… טוב, אני אגיד לה. … כן. טוב, לכי לעזאזל. … ביי." הוא ניתק.

גיא זקר גבה לעברו. "מה קורה?"

מיכאל הכניס את הטלפון חזרה לכיסו ושלח יד אל הקלמר, מוציא ממנו עיפרון עם חוד באורך של חנית. "היא לא מרגישה טוב. אמרה לי להודיע לרבקה שתגיש את העבודה ביום אחר."

"אז בשביל מה ה 'לכי לעזאזל' היה?" הסתקרן.

אוזניו של מיכאל האדימו תוך רגע והוא כחכח בגרונו, מפנה את מבטו מגיא ונועץ אותו בלוח שבקדמת הכיתה. "לא עניינך."

גיא גיחך לעצמו, אבל החליט לא ללחוץ. הוא הלך למקומו והתיישב, התאמץ בכל כוחו לא לצחוק ללא הצלחה והחליט שזה רעיון טוב לזרוק למיכאל כדור נייר על הראש רגע לפני שהמורה נכנסה לכיתה.

בסוף יום הלימודים הם נפגשו לסשן אחרון בחדר המוסיקה. מיכאל כבר היה ישוב מול הפסנתר כשגיא נכנס, אז הוא מיהר להרים את הגיטרה ולחבר אותה למערכת. "אתה חושב שיהיה שם פסנתר?" שאל מיכאל רגע לפני שהתחילו. "הרגע חשבתי על זה וזה לא נראה לי סביר במיוחד."

גיא המהם לעצמו, חושב על שאלתו. זה באמת לא היה סביר. "אולי אורגן?" הציע. "מקסימום נופיע רק עם גיטרה, כמו שעשינו בבית קפה." הוא הבזיק לעברו את החיוך הכי בטוח שהצליח להפיק, שעדיין הרגיש מזויף לחלוטין, והעביר את אצבעותיו על המיתרים בפריטה הראשונה.

גיא שמע את מיכאל נאנח רגע לפני שצליליי פסנתר נוספו לאקורדים שלו ובסופו של דבר הצטרף קולו של מיכאל למסיבה. מסיבה, כי ככה זה הרגיש תמיד. מסיבת טבע משונה עם שלושה משתתפים: מיכאל, הפסנתר והגיטרה של גיא. את עצמו הוא לא החשיב, כי כל מה שעשה היה לתפעל את המיתרים, מדי פעם אילתר קולות רקע, אבל זה היה מאוד נדיר.

"אתה יודע…" התחיל וקולו דעך בהדרגה כשהבין שאולי זה לא הזמן הכי מתאים לומר את זה. יהיה להם יותר ממספיק זמן אחרי היום בלילה, את זה גיא ידע, והעניין הזה יכול לחכות.

"לא." מיכאל הגניב תוך כדי שירה, חצי חיוך מסתמן על פניו, לפני שהחזיר את תשומת ליבו לקלידים. "לא. אני לא יודע."

שאר הסשן עבר בשתיקה הדדית, והפעם הבאה שהם נפגשו הייתה בערב, כשנכנסו לבר בו התרחש האירוע. כל השולחנות פונו מהחלל ורק הבר נותר כשמולו מצד ימין נבנתה במה זמנית מאובזרת בשלל כלים ומיקרופונים.

גיא הרגיש את הבסים רועמים בתוך הלב שלו ברגע שדרך רגל אחת בפנים. לקח לו רגע להתרגל, כשהחליט פשוט להתמסר להרגשה שכל הגוף רועד בהתאם לבס. הם נכנסו מהדלת האחורית והוא אפילו לא הסתכל לוודא שמיכאל אכן בא בעקבותיו. האוזניים שלו כמעט יצאו מהמקום, הוא בקושי ראה משהו מבעד לאורות הניאון המסנוורים והיו הרבה יותר מדי אנשים, בהתחשב בעובדה שהם היו במאחורי הקלעים.

מצד שני, זה לא באמת היה מאחורי הקלעים. סך הכל דלת אחורית כדי לחסוך את ההידחקות עד הבמה, כדי שיהיה להם יותר קל לעלות בהמשך.

"היי, מיכאל!" גיא החליט להסתובב. היה שם חושך מוחלט, אבל מדי פעם אחד הפנסים עבר והטיל רצועה מהירה של אור במקום. ככה הוא קלט את מיכאל, נאבק ומתפתל בניסיון לעבור בין כל הגופים המתנועעים. "לכאן!" גיא נופף בידיו כדי שיראה אותו.

כעבור זמן מה הוא היה לצידו, מתנשף. "אני לא אוהב את המקום הזה. בכלל בכלל לא אוהב את המקום הזה. תזכיר לי שוב למה אנחנו כאן?"

גיא נאנח, מודע לכך שמיכאל לא שומע אותו, ותפס בזרועו. הוא משך אותו אחריו, גם כדי שילכו מהר יותר וגם כדי שלא יעלם לו שוב. הוא בהחלט לא התכוון לחפש אותו כל הערב. לילה. ערב. מה השעה בכלל? לא היה לו שמץ של מושג כבר. "מתי תורנו?" צעק לתוך אוזנו של מיכאל כשנעצרו לבסוף.

"אני לא יודע! אחרי בלאק ג'ק או משהו כזה. מה שזה לא יהיה." מיכאל צעק לו בחזרה. גיא הביט בו, פניו נצצו מזיעה והגלים הזהובים שעל ראשו נדבקו למצחו. הוא רשם לעצמו לדאוג לסדר את זה כשהם עולים, איכשהו. "מה?" קולו של מיכאל קטע את מחשבותיו וגיא קלט שנעץ בו מבט.

שיט. "כלום. רק חשבתי כמה השיער שלך מזעזע." חצי מלמל חצי קרא.

"אתה מלעלע?!" מיכאל חזר אחריו וגיא גלגל את עיניו. הם לא יצליחו לנהל שיחה נורמלית. לא ככה. אולי זה עדיף.

"כן! אני מלעלע והשיער שלך נראה מזעזע!" צרח לו בפרצוף והסתובב, מפנה את מבטו לבמה, שהייתה קרובה מהמצופה. גיא חייך לעצמו, הם היו במקום המושלם.