במה מאולתרת – פרק 10

פרק 10 – סליחה~

גיא." נועה תפסה אותו במסדרון כמה דקות לפני הצלצול. הוא כמעט איחר, שוב, והיה בדרכו ללוקרים כדי לאסוף את הספרים לכל היום כששמע את קולה מאחוריו.

"מה?" הוא לא טרח להסתובב, אבל האט את צעדיו כדי שתוכל להדביק אותו. הוא לא היה בטוח למה האווירה סביבו הרגישה מתוחה, אבל לא היה לו כוח לדבר איתה. לא עכשיו. לא כשמתמטיקה מתחיל עוד חמש דקות. לא אחרי- הוא ניער את ראשו, מגרש את הזיכרון. לא כשבחוץ יורד מבול והוא בקושי מצליח לשמוע את עצמו.

נועה הלכה לצידו, בבירור מבחינה בחוסר החשק הנוכחי שלו להתקיים. "איך הייתה ההופעה?"

"לא עניינך."

"גשם זלעפות, הא? אני בטוחה שזו הסיבה שמיכאל לא הגיע היום. בטח לא היה לו כוח לקום מהמיטה." נועה המשיכה, מתעלמת ממנו. "או שהוא סתם עצבני עליך, לא יודעת."

גיא הסתובב אליה. "הוא עצבני עליי?"

היא חייכה. כמובן שהיא חייכה. "מן הסתם. אז יש צרות גם בגן עדן?" שאלה וגיא קלט שהוא נפל בפח. הוא נאנח, פתח את הלוקר שלו והוציא את הספרים שהיה צריך יחד עם זוג גרביים נוסף, רק ליתר ביטחון.

כשסיים, פנה חזרה אליה. "יש לי מתמטיקה. המשך יום נעים שיהיה לך."

אבל אחרי שלושה צעדים הוא נעצר, בפנייה חדה למקרה שתיעלם. "הוא באמת לא הגיע היום?" הסקרנות אכלה אותו.

נועה רק חייכה אליו, הסתובבה והתחילה את דרכה לכיתת החמש יחידות.

שתלך לעזאזל הילדה הזאת. מי צריך אותה בכלל? לא הוא, זה בטוח. הוא יבין בעצמו אם מיכאל לא הגיע. אחרי הכל, יש להם היסטוריה אחר כך וזה שיעור מחנך.

שילך לעזאזל גם מיכאל והשטויות שלו. מי ישמע מה כבר קרה. אז אהבו אותם, אז מה? זה רע? גיא לא הבין את זה. הוא באמת ניסה. הוא ניסה להיכנס לראש של מיכאל ולהבין מה עובר על הילד. הוא נענה לדרישה שלו להישאר בעילום שם. הוא נענה אפילו לקטע המוזר עם הברדס. למען השם, ראו עליו שהוא נהנה אחרי השניות הראשונות. אז מה. עובר. עליו.

ואהבו אותם! אפילו מאוד. גיא ראה אותם. גם אם זה היה מקום קטן וסך הנוכחים לא עלה על עשרים, הוא ראה אותם. הם לא היו סתם מופע שולי כמו האחרים. ממש הקשיבו להם. ומיכאל היה חייב להרוס הכל. אפילו תודה הוא לא אמר לו ועכשיו נועה אומר שהוא כועס עליו?

גיא גיחך בחוסר אמון וכמעט נתקע בדלת הכיתה כשפנה לעברה. הוא הדף אותה בכוח ומיהר למקומו, מתעלם לחלוטין מהנזיפה שזכה בה. "גיא. צא מהכיתה, עכשיו. מאחרים לא נכנסים." האיש השמן חזר על עצמו וגיא הרים אליו מבט מזועזע.

"אתה צוחק עלי? בסך הכל הבאתי ספרים!"

"לא משנה את העובדה שאיחרת."

"לך להזדיין." משהו באוויר באמת היה לא בסדר. גיא זרק את הילקוט על כתפו ושעט החוצה. הוא ראה את ההבעה ההמומה על פניו של המורה שלו וחייך לעצמו בסיפוק. מגיע לו. גיא ירד את שלוש הקומות בריצה והמשיך עד הפינה שלו, של רועי ושל מיקה.

הם לא היו שם, כמובן. הוא בנה על זה. גיא התיישב על אחת הרפסודות שהם הסבו לספסלים ונתן לשיערו לספוג את הגשם, שלא נחלש אפילו מעט מרגע שהתחיל. לרגע שקל להתקשר למיכאל, ואז נזף בעצמו שבכלל חשב על זה. לא הוא האחד שחייב התנצלות. הוא לא עשה שום דבר לא בסדר.

או שכן?

הוא רוקן את ריאותיו בנשיפה ארוכה ואיטית, סופר עד עשר לפני ששאף שוב. הוא חזר על הפעולה ארבע פעמים, עד שהרגיש כאילו יכול לחשוב בראש צלול. ואז שוב כדי לעגל לחמש. הראש שלו הרגיש קל ואוורירי בפעם הראשונה מאז ההופעה, אם אפשר לקרוא לשיר אחד מסכן 'הופעה'.

גיא חשב, מה יכול היה לגרום למיכאל להגיב ככה? הוא לא היה אדם קיצוני בתגובות שלו ובאותו רגע גיא הרגיש שהוא מת לצעוק. למען האמת, הוא היה מעדיף שיצעק עליו, כי הנימה המרוסנת ההיא חירפנה אותו לחלוטין.

הוא חשב, אולי זה היה משהו שהוא עשה לפני? אחרי הכל, מיכאל ציין כמה פעמים שהוא לא רוצה לעשות את זה, אבל גיא המשיך לנסות לשכנע אותו. הוא היה בטוח שזה נובע מחוסר הביטחון שלו, אז היה הגיוני לחשוב שברגע שיקבע לו עובדה זה יעזור, לא? גיא נזכר בכל הפעמים שניסה לדבר עם מיכאל על ההופעה ואיך בסוף הוא התקשר רק כדי לוודא.

בזמנו זה נשמע לגיא כאילו הוא קיבל את העובדה, אבל מה אם מיכאל בסך הכל רצה שירד לו מהגב? הבטן שלו התכווצה מעט למחשבה. אם זה נכון, אז גיא ממש כפה את עצמו על מיכאל כל הזמן, שזה… שבוע, בערך. אולי הוא באמת האחד שצריך להתנצל. אבל על מה? לפי מה שהבין, הוא היה צריך להתנצל על כל שנייה בשבוע האחרון. כאילו, עצם העובדה שדיבר עם מיכאל הייתה ראויה להתנצלות בפני עצמה.

גיא החליט, הוא פשוט יתנצל על עצם קיומו.

השעון בטלפון שלו הראה שהשיעור הראשון מסתיים עוד עשר דקות והוא שקל ברצינות ללכת הביתה. הרעיון נשלל לאחר שהבין שזה יום ראשון וביום ראשון יש גם מתמטיקה, גם ספרות וגם תנ"ך והוא בכל מקרה מפגר בחומר. שעתיים מתמטיקה הוא כבר הפסיד, גיא לא יכל להרשות לעצמו לפספס את שני המקצועות הנוספים שהתקשה בהם, גם אם זה אומר להתבוסס במחשבות של עצמו עד הצהריים.

ולא, אמר לעצמו, לא מתייעצים עם נועה. מעבר לכך, הוא החליט שמוטב שיתרחק ממנה כמה שאפשר. הילדה נהנתה לשחק לו במוח מאז שהתחיל לדבר עם מיכאל. זה כאילו היא ידעה בדיוק מה לומר כדי להכניס אותו לתסביכים.

הוא נאנח, פותח את הבאבלס ונכנס לשלב הנוכחי שלו. זה ישרוף לו את הזמן עד סוף ההפסקה. לפחות זה מה שהוא קיווה. במקום, הוא התעסק במה בדיוק הוא עומד לומר כשיתייצב מול מיכאל סוף סוף. 'היי, מיכאל, הבנתי שהייתי אידיוט שהכרחתי אותך לעשות את זה ואני מצטער.' 'אה, מיכאל. סליחה שגררתי אותך להופיע בניגוד לרצונך ושלא הקשבתי למילה ממה שאמרת לי כל השבוע. פשוט ממש התלהבתי ולא שמתי לב לאיך אתה מרגיש.' 'היי! מיכאל – אה. אז אנחנו טורקים אחד לשני דלתות בפרצוף עכשיו, אוקי. דבר איתי כשתירגע קצת.' הוא נאנח בייאוש. זה לא עמד לעבור חלק.

ברטינה האלף שלו לאותו יום גיא התרומם מהספסל הרעוע, מכתיף את תיקו הוא החליט שזהו. הוא ישרוד את היום הזה, ואז הוא ילך להתנצל בפני מיכאל ויסדר את מה שזה לא יהיה שעובר עליו.

הוא ממש הקשיב בשיעורים באותו יום, אפילו טרח להעתיק כל מה שהמורים כתבו על הלוח ועוד צילם כדי לוודא שיהיה לו מה להעביר למיכאל. הוא היה צריך מנחת שלום קטנה, אחרי הכל. לא עזר שהמורה לספרות החליטה להאיץ דווקא היום ולימדה את התיק השחור בכזאת התלהבות שלכמה רגעים גיא תהה אם הוא פספס משהו ויש בסיפור הזה דבר שראוי להערכה.

לא היה. אבל מי מבין מורות לספרות? הן ימצאו מה להעריך גם בשירים של עדן בן זקן.

תנ"ך דווקא היה נחמד. האמת שגיא חיבב תנ"ך. הוא אהב את הסיפורים האלה ולחלוטין הסכים עם המורה שלו שאמרה שזה הספר הכי אכזרי שנכתב אי פעם. זה כמו לקרוא על ויקינגים יהודים. כולם מתים בסוף. הוא יצא מהשיעור בתחושה טובה הרבה יותר משציפה ומיהר לספרייה לצלם את מה שכתב. אחר כך קיווה להספיק לאוטובוס הקרוב.

כשהגיע לתחנה שלו גיא כמעט שכח את התיק על המושב מרוב שמיהר לרדת. הוא כמעט רץ למעלית וניסה להכריח את רגלו להפסיק לרטוט במשך כל העלייה. לא עבד, אבל לפחות הוא ניסה.

השעה הייתה כמעט שלוש כשהגיע לפתח ביתו של מיכאל. גיא דפק שלוש פעמים בלי לחשוב, כי ידע שאם יעשה זאת הוא פשוט ילך. "מי שם?" נשמע קריאתו של מיכאל מעברה השני של הדלת וגיא נשם עמוקות, מכין את עצמו לבאות. הספקות כבר החלו לקונן בו, כי לא היה שום סיכוי שמיכאל פשוט יקשיב לו. עד כמה שהוא ידע, הסבירות שבכלל יפתח לו את הדלת הייתה אפסית.

"גיא," ענה לבסוף וכמעט מיד שמע צעדים מתקרבים. הדלתות בבניין שלהם היו דקות להחריד. שום פרטיות. אפילו לא קצת. כעבור כמה שניות גיא שמע משהו מקליק והדלת נפתחה, מספיק כדי שיראה את מיכאל בשלמותו, אך לא כדי שיוכל להיכנס. הוא נעץ בו מבט, עיניים שקועות, פנים חיוורות יותר מהרגיל. גיא אמד את העמידה שלו ו… כן, מרושלת למדי. מיכאל נראה כאילו חיכה שידבר, אך גיא היה עסוק בלנסות להבין מה לא בסדר. משהו נראה לא בסדר.

הוא ניער מעט את ראשו. תתרכז. הוא פתח את פיו, עומד לומר מה שחזר עליו בערך עשרים פעם בראשו רק במהלך הנסיעה, וסגר אותו משלא הצליח להוציא הגה. "צהריים טובים," פלט בסופו של דבר, חנוק מעט, והלקה את עצמו מנטלית. צהריים טובים. צהריים טובים?! מה הוא, ראש העיר? "אה, רציתי לדעת אם הכל בסדר. 'תה יודע, כי לא הגעת היום." גיא היה בטוח למדי שהוא מבלבל למיכאל בשכל. הוא נתן בו מבט נוסף, עדיין לא מבין מה לא מסתדר לו, והחליט שבמקום לשאול – ובכלל להמשיך לדבר כי הוא סתם מביך את עצמו – הוא יחכה לתשובה.

כחול העיניים הביט בו מלמעלה לפני שהתחיל להשתעל, מקפיץ לגיא את הלב. "לא מר – שיעול – גיש טוב." הוא שלף ממחטה מכיס הטרנינג שלבש וקינח את אפו בקולניות כמעט קומית. "נראה לי שהצטננתי. הייתי יותר מדי זמן בחוץ-" הוא נתקף סדרת שיעולים שגרמה לגיא לסגת צעד אחורה "-שבוע שעבר. היה ממש קר וירד גשם פעמיים."

"הו…" גיא פתח את הילקוט והוציא צרור דפים, מושיט אותו למיכאל ממרחק בטוח. "צילמתי לך מה שעשינו בתנ"ך וספרות."

"אה." מיכאל נראה מופתע. הוא לקח את הערמה מגיא ותחב אותה תחת בית השחי. "תודה."

"אין בעד מ- לא." נמאס לו. נמאס לו לדבר כאילו הם זרים. הוא עדיין לא הבין מה לא הסתדר לו באיך שמיכאל נראה, חוץ מהצינון. הוא גם התחיל לקבל את הרושם שמיכאל רוצה שילך, גיא קלט אותו מחכך כפות רגליים יחפות אחת בשנייה והיד שלו שאחזה בדלת ממש נראתה כאילו תטרוק לו אותה בפרצוף גם בניגוד לקול ההיגיון של מיכאל. ככה זה נראה לפחות.

"בכל מקרה," הוציא בנשיפה לפני שישתפן שוב. "אני מצטער." הוא העז להרים אליו מבט, נדהם לגלות את הבעת ה – 'מצחיק מאוד, גיא, כמעט האמנתי לך לרגע.' פרושה על כל סנטימטר בפניו.

"אני רציני, מיכאל. סליחה." חזר על עצמו כעבור פרק זמן לא מבוטל שזה לא אמר דבר בתגובה. במחשבה שנייה, אולי המבט היה יותר המום מ – 'מצחיק מאוד, גיא…' "הלו? כדור הארץ למיכאל. אתה כאן?" הוא כבר חשב ללכת, כשהאידיוט החליט לפתוח בעוד מופע שיעולים דרמטי במיוחד.

"על מה בדיוק אתה מצטער?" שאל כשסיים, צרוד מעט מהשימוש המופרז במיתרי הקול.

גיא מולל את שולי מעילו במחשבה. הוא ניסה להיזכר במחשבותיו אי אז בשעתיים הראשונות, במה שהוא הבין. הוא היה דיי בטוח שהייתה לו שם איזו הארה רצינית. "שגררתי אותך לתוך זה ללא רצונך, שלא התחשבתי בכמות הפעמים שהתנגדת, שדיי כפיתי את עצמי עליך כי התלהבתי," אמר בסוף. הקול שלו רעד מעט ואצבעותיו הפסיקו למשוך במעיל כשהחליט להכניס את הידיים לכיסים ודי. "אני מניח שפשוט היה לי קל לחשוב עלינו כחברים, כשזה בבירור לא אותו המצב אצלך. סליחה על הכל ולא אפריע לך יותר."

אחרי הנאום הזה, גיא ציפה להנהון קל שיאשר לו שהוא יכול להתחפף וללכת להטביע את עצמו באבמטיה. טוב, זה לא קרה. במקום, מיכאל שתק. הוא הביט בגיא, כמו אריה על הפגר שאשתו הלביאה הביאה לו, ושתק. גיא צפה בו בפה פעור כשנבלע בתוך ביתו, עדיין שותק, וצץ לאחר כמה רגעים עם שתי כוסות מים. "אולי תיכנס ונדבר על זה כמו אנשים נורמליים ולא כאילו אני עומד לרצוח אותך." הוא ספק שאל ספק קבע ופתח את הדלת לרווחה, מושיט לגיא אחת מהכוסות על הדרך.

"אולי באמת…"