במה מאולתרת – פרק 1

פרק – שלג בירושלים~

מיכאל מצא לעצמו זמן טוב לטיול ערב בירושלים. הרחובות היו ריקים מאדם והוא ניחש שהאנשים כרגע בבתיהם אוכלים ארוחת שישי או מסתגרים באיזו מסעדה נדירה שעוד פתוחה בניסיון להפשיר מעט מהקור שבחוץ. זה היה שיא החורף ובפעם הראשונה בחייו הוא ראה שלג. כנראה שלתפוס את האוטובוס האחרון לירושלים לא היה רעיון רע כל כך אחרי הכל.

הוא שאל את עצמו, למה הוא בחוץ בשמונה בערב, עטוף במעיל פרוותי ושיערו מוסתר תחת כובע צמר בהיר? הוא ענה לעצמו, שאולי זה בגלל שלא כיף בבית. ההורים שלו טסו כדי לברוח מהקור ונטשו אותו ואת שני אחיו להסתדר עם עצמם במשך שבועיים, אז הוא השתדל לבלות את רוב זמנו מחוץ לבית. עד כדי כך הרבה זמן, שילדים מכיתתו התחילו לתהות למה כשהם מגיעים לבית הספר – בפעמים הנדירות שהם מקדימים – בשבע וחצי, הוא כבר שם. מיכאל הניח שעדיף לא לומר שהוא שם כבר משש וחצי. הוא החליט שעד שהוריו יחזרו הביתה, בתקווה שיישאר בית, הבניין האפור הזה ישמש לו מקום לינה בלבד.

התיק הקטן נתלה על צד גופו, ובתוכו נחו רק מחברת וספר מתמטיקה, כמה עפרונות ומחק. אה, ומחשבון, איך שכח את המכשיר שהיה בערך כל עולמו במקצוע הנ"ל? הוא כלל לא היה אמור ללמוד בשישי, אבל היו תגבורים לקראת הבגרות, ולמרות שמיכאל ידע שהוא שולט בחומר 'בצורה מושלמת' – לדברי המורה שלו – הוא עדיין הגיע, רק כדי לשרוף עוד קצת זמן מחוץ לבית. משם כבר עלה על האוטובוס, לא טורח אפילו להודיע לאחיו שיחזור מאוחר. הם בכל מקרה שקועים עד מעל הראש בפלייסטיישן הזה, שאימו קנתה להם בנסיעה האחרונה שלה. ממש חלומו של כל ילד.

הוא הלך והלך והלך ובאיזו דרך מוזרה והזויה כלשהי הגיע למקום שהתחיל לחבב יותר בזמן האחרון. הפסנתר האפור המבריק ניצב בדיוק מול מיכאל, מכוסה שכבת כפור דקיקה, והמושב הקטן ממש קרא לו לשבת עליו ולהתחיל לנגן. מיכאל התמהמה קצת, הוא תהה לגבי האפשרות הסבירה שחום גופו לעומת קור הקלידים ידביק את אצבעותיו לפסנתר, אך לבסוף התרצה והתמקם על הכיסא.

***

לגיא נמאס. פשוט נמאס לו. הוא איבד כל אהדה שהייתה לו כלפי מתמטיקה – לא שהיה יותר מדי ממנה – והשלוש שעות תגבור שהיו להם באותו יום היו הקש האחרון. בתחילת השנה עוד שמח, הוא הבין בערך מה עובר על המחברת שלו, ואז הם התחילו משהו שנקרא 'פונקציה רציונלית' ומאז ראשו כאילו דחה כל מידע שניסה להיכנס אליו. התגבורים היו אמורים להיות שעות מבורכות, אבל לא. זה לא עזר. גיא עדיין בהה בדפדפת שלו כאילו היא חייזר מאיזו פלנטה רחוקה אלף שנות אור מכדור הארץ.

הוא יצא משערי בית הספר בשעה שש בערב, שעתיים אחרי שנגמרו התגבורים הסדירים ולמה? כי המורה שלו החליט להשאיר אותו עוד שעתיים לשיעור פרטי. יום לפני אמרו בחדשות שקיים סיכוי לשלג בירושלים והוא רצה להספיק לאוטובוס האחד והיחיד שיוצא לשם מהתחנה שלו.

כמובן שזה לא קרה. האוטובוס יצא בחמש, והוא הגיע רק בשש, אז גיא עשה דבר שלא חשב שאי פעם יעשה. הוא התקשר לרוני. למה, לכל הרוחות, הוא התקשר לרוני?

לא לקח לה יותר מדי זמן לענות, רק שני צלצולים והוא כבר שמע את קולה מעבר לקו. "מה אתה רוצה?" היא נשמעה עייפה. גיא התחרט על המעשה בשנייה ששמע את קולה.

"אה, הסעה?" שאל בתקווה שלא תנתק לו בפרצוף.

הוא שמע אותה נושפת בקוצר רוח. "הסעה… לאן?"

"ירושלים."

"ירושלים?!" היא צווחה בפליאה. "מה יש לך לעשות בירושלים? ולמה אני צריכה להיות זאת שמביאה אותך לשם? אתה יודע כמה זמן נסיעה זה?" התרגזה ותקפה אותו בשאלות. גיא ציפה לזה, אחותו לא הייתה ידועה באדיבותה.

"לא… לא ממש."

"כמעט שעה, גיא. זה משהו כמו שלושים דקות נסיעה," עידכנה אותו בקול חזק וברור.

"שלושים דקות זה חצי שעה בזמן בני האדם, אם אני לא טועה. לא 'כמעט שעה'," ציין, ואז הבין את הטעות. "אבל עדיין, אני יודע שזו טרחה ושאת בבית רק חמשוש ואת רוצה לנוח ואני מפריע סתם, אבל אני ממש צריך להגיע לשם," תיקן את עצמו בניסיון נואש להיות אח קטן ומסכן שצריך עזרה. "תוכלי להסיע אותי?" ניסה לדובב אותה, כי למרות שהתפרצה עליו, היא לא ממש ענתה על שאלתו המקורית.

"לא! מה נראה לך שאני? חברת הסעות? יש לך חברים עם אוטו, שהם יסיעו אותך," ענתה בקרירות וניתקה לו בפרצוף, כפי שחשש שיקרה.

"חברת הסעות עלאק," מלמל לעצמו בלעג. "בפעם היחידה שאני מבקש ממנה משהו…"

אז הוא החליט לנסות את מזלו עוד פעם ואחרי התלבטות קצרה בחר באפשרות שנראתה לו הכי טובה. רולטה רוסית לאנשי קשר. הוא גלל את הרשימה בהחלקה מהירה של אצבעו, חיכה שתי שניות ועצר את הגלילה בנקודה אקראית, מתפלל שזה מישהו נחמד שלא יהיה לו אכפת לנסוע חצי שעה לירושלים. פניו אורו בשמחה כשראה שעצר את הרשימה על מאיר והוא לא התמהמה ולחץ על חיוג.

למאיר לקח אפילו פחות זמן מרוני, הבן אדם היה על הפלאפון עשרים וארבע שבע. "אה, גיא? מה קורה?" שאל בבלבול.

"אני צריך הסעה."

"מה הסעה? הסעה לאן?"

"ירושלים. אמרו אתמול שאולי ירד שלג ואני רוצה לראות."

"שלג?" מאיר נשמע נלהב לפתע.

"כן. שלג, ואם תסכים תוכל לראות גם." גיא חייך לעצמו וקיווה שהצליח לשכנע אותו.

היו כמה שניות של שתיקה בזמן שמאיר חשב, ואז הוא המהם לעצמו. "אה, כן. בטח. למה לא? איפה אתה כרגע?" שאל וגיא התאפק לא לצווח בהתרגשות מהתשובה החיובית.

"בבית ספר, ממש ליד השער."

"מה אתה עושה בבית ספר בשעה הזאת? התגבורים הסתיימו לפני שעתיים." מאיר תהה, זורה לגיא מלח על הפצעים.

"תגיד את זה לשלמה שהחליט להשאיר אותי שעתיים אחרי…" מלמל אל המכשיר בעצב.

"אז אתה כנראה ממש גרוע, שלמה לא משאיר תלמידים סתם," גיחך לו מעבר לקו וגיא הזכיר לעצמו לתת לו כאפה ברגע שיכנס למכונית. "טוב, אני בדרך אליך. חמש דקות שם," הודיע וניתק.

גיא התיישב על אחד הספסלים מחוץ לשער ולא יכל לעצור חיוך של גאווה שנמרח על פניו. אחרי הכל, הם שם בזכותו. הוא זה שבא והתלונן למנהל שזה לא הוגן כלפי אלה שצריכים לחכות מלא זמן להורים שיחזירו אותו ואין להם איפה לשבת כי הסנובים בתחנת אוטובוס תופסים את כל המקום, אז מן הראוי שיהיו מקומות ישיבה גם להם. כמובן שהוא לא באמת בא אליו והתלונן – למרות שרצה, אבל מיקה ורואי שכנעו אותו שלא יעזור לקלל את ההנהלה כדי להשיג ספסלים – אלא כתב מכתב יפה ומסודר (שכמעט בכה עליו מרוב אכזבה מעצמו שנכנע ככה ללחץ חברתי), שבסופו של דבר קיבל מענה חיובי. תוך שבוע כבר הוצבו מושבים נחמדים מחוץ לשער וכל ילדי בית הספר באו והשתחוו בפניו.

טוב… לא השתחוו כמו השתחוו, אבל הוא לא היה מגזים בתיאור שובל הט'טניקים שבאו ואמרו לו תודה במשך שבוע.

"היי, ארגמני! די לשבת ולחייך לעצמך כמו נרקיסיסט!" שמע את צעקתו של מאיר קרוב אליו והרים את מבטו מרגליו. הניסאן האפורה שלו עמדה בדיוק מולו והחלון הקרוב אליו היה פתוח לרווחה. הוא ראה את מאיר יושב מול ההגה ומבט חסר סבלנות מרוח על פניו.

"בא. אני בא. שתי שניות," קרא אליו גיא וקם מהספסל, תולה מחדש את תיקו הצבעוני על כתפיו. הוא נכנס לרכב, חוטף הלם קצר מהמוסיקה של מאיר, ונתן לו את הכאפה המתוכננת. לאחר שהאהבל הבין למה זה באמת הגיע לו, הם התחילו בנסיעה.

"אמרתי או לא אמרתי שיש שלג בירושלים?" גיא חייך והתייצב בחזה מנופח מול מאיר, שבהה בשמיים בהשתאות ופה ועיניים פעורים לרווחה.

"אמרת אמרת… עכשיו אתה יכול לסתום ולתת לי לבהות בשקט?" הכה קלות את כתפיו בעודו ממשיך לנעוץ מבטים בשמיים הכהים מעליהם. פתיתים לבנים קטנטנים ריחפו מטה באיטיות, מנקדים את האבנים המשתלבות כמו קונפטי לכבוד כריסמס.

"בוא נלך למקום עם פחות בנייני ענק מעצבנים," הציע גיא והתחיל להתקדם במעלה הרחוב, לאן שידע שאמורה להיות גבעה עם גן שעשועים קטן. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלו כאן, והוא העדיף בהרבה את הרחובות הפחות הומים על פני האתרים התיירותיים.

מאיר לא התלונן ועקב אחריו בשתיקה, אך לאחר כמה דקות פנה מרצונו החופשי ימינה והתחיל להתקדם במהירות למקום לא ידוע. גיא שם לב לכך דקה או שתיים אחרי והספיק לראות רק את שובל מעילו הבוהק לפני שנעלם מעבר לפינה. "ה- היי! חכה לי!" צעק והתחיל לרוץ אחריו.

הוא הגיע אליו מתנשף והניח את ידיו על ברכיו כדי להסדיר מעט את נשימתו. "מה. עובר. עליך?" שאל בין התנשפויות.

מאיר לא ענה לו, וכשגיא התרומם מהתנוחה השפופה הוא קלט שהצביע על עצם אפור וגדול לפניהם. "תגיד, זה לא ההוא מהכיתה שלך?" שאל באותו זמן שגיא פלט, "זה לא הפסנתר ההוא מהחדשות?"

אז הוא פנה להביט במה שמאיר התכוון אליו. נקודה חומה ישבה על המושב לפני הפסנתר ונראה כאילו ניגנה. "אה… מהכיתה שלי? מי זה?"

מאיר הביט בו בהלם. "פסנתר שהייתה עליו כתבה של דקה וחצי בחדשות אתה זוכר אבל ילד שאיתך בכיתה כבר במשך שנה פלוס אתה לא?"

"אז זה כן הפסנתר ההוא מהכתבה…" גיא התייחס רק לחלק הראשון של המשפט ולא החזיר לו מבט. הוא היה עסוק בלבחון את העצם המבריק. "יותר מרשים משחשבתי." המהם לעצמו בעודו סורק את המוצג מרגליו המעוצבות ועד צורת הכנף הסגורה.

"אתה בכלל מקשיב לי?" התרגז מאיר ונקש באצבעותיו מול פניו.

גיא איבד ריכוז לרגע ומעד לאחור. "הא? מה אמרת?"

"אתה לא מכיר אותו?" שאל שוב.

גיא הביט בו בבלבול, על מי הוא מדבר? "לא מכיר את מי?" שאל והביט בו כאילו נחת ממאדים.

"את הילד הזה שם, שמנגן. הוא לא מהכיתה שלך?"

גיא הביט שוב בפסנתר, אך הפעם העביר את מבטו אל הדמות המנגנת. הוא בקושי ראה משהו, למרות המרחק הלא רב והעובדה שהשלג שירד היה קל ומועט מאוד. הוא הצליח לזהות את האדם בקושי. "אה, כן. הוא מוכר לי. מוכה… אני חושב שככה קוראים לו." אימץ את זכרונו וניסה להיזכר בשמו של הנער. "מוכה… אולי מיכה. לא זוכר בדיוק." וגם לא היה לו ממש כוח להיזכר. הוא הגיע לשם להתפעל מהשלג, לא להיזכר בחברי כיתה זוטרים.

"טוב," מאיר החליט לפתוח שוב את פיו. "אני מיציתי. שלג זה יפה והכל, אבל מחר שבת. בשבת אני נוהג להשלים שעות שינה, ועכשיו אחרי עשר. עד שאגיע הביתה יהיה בערך אחת עשרה? ואני רוצה גם לאכול. 'תה בא?" הוא כנראה ממש רצה לחזור. גיא ידע שמאיר לא מקצר מילים סתם ככה, אבל משום מה סקרנות מוזרה החלה לפעפע בו והוא לא רצה עדיין לחזור למודיעין.

"לא… אני אשאר פה עוד קצת אני חושב, תודה על הטרמפ." חייך אליו בתודה.

"אין בעד מה." מאיר החזיר לו חיוך. "יהיה לך איך לחזור?" שאל וגיא זיהה דאגה בקולו.

"אני אסתדר," השיב בקלילות, למרות שלא היה לו שמץ של מושג איך יחזור, ונופף לו כשהתחיל לחזור אל הרכב במלמולים לחוצים כי גילה ששכח לשים את מכשיר התשלום על החלון.

אחרי שעקב קצת אחרי מאיר ודאג שהגיע בבטחה לרכבו ולא איבד את עצמו כמו שקורה לו מדי פעם, הוא חזר ונעמד במרחק מה מפסנתר הבטון. המקום היה שקט לגמרי ורק צלילי הניגון של הנער מילאו את החלל. קודם לכן גיא לא שמע אותם כי מאיר לא הפסיק לדבר, אולם כשהיה פתאום לבדו ושלווה מוזרה מילאה אותו הוא החל לשמוע צלילים רכים עולים מהקלידים. הוא ניסה לזהות את המנגינה, אך כשהתרכז בה התחיל לשמוע עוד צלילים. הוא רצה להתקרב, אבל פחד שיפריע.

אלה לא היו קולות של קלידים. גיא זיהה שם מילים בודדות, אך לא הצליח לקלוט משפטים גם אם התאמץ. המנגינה הייתה יפה. גיא לא זיהה אותה, אבל הוא נהנה לשמוע את הזרם הקולח של הצלילים היוצאים מן הקלידים. הוא תהה לעצמו אם מי שמנגן הוא גם מי ששר. בסופו של דבר הסקרנות גברה על הרצון לא להפריע, וגיא ניגש אל הפסנתר.

"אמרו לך פעם שאתה מנגן ממש יפה?"