במה מאולתרת – סילבסטר/נובי גוד
ספיישל – כריסמס/נוביגוד
"אתה בא היום בלילה?" גיא כרגיל צץ מול שולחנו חמש דקות לפני הצלצול.
מיכאל הרים אליו מבט מהספר שקרא. "מה יש היום בלילה?"
"סילבסטר, כאילו, דא?"
זה מה שהיה. נכון, הוא שכח לרגע שבישראל חוגגים את ראש השנה החדשה פעמיים. "אההה, לא. האחים שלי מכינים ארוחה חגיגית ואני על תקן המארח." כלומר, שוטף את כל הכלים בסוף כי המדיח שלהם התקלקל.
גיא הביט בו בעיניים פעורות. נדהם. "אתם ברצינות חוגגים את זה?"
"כן, רק נובי גוד ולא סילבסטר."
"עם השירים הרוסיים המפחידים שלכם והכל?" העיניים שלו נפערו לגודל שעד אותו רגע מיכאל היה בטוח לא אפשרי. הוא כמעט הצליח להבדיל בין האישונים לשאר השחור. "רציני? פשוט ארוחת ערב? חשבתי שלהשתכר זה חלק מהעניין, כמו פורים ודתיים וזה."
מיכאל נשען לאחור בכסאו, מגלגל את ראשו לאחור כך שפניו פנו לתקרה. הוא זקף אצבע וציין שני פרטים חשובים, שגיא כנראה לא זכר. "קודם כל, אני לא שותה. חוץ מזה, אביב ומאיה בני שלוש עשרה, להזכירך."
"הא. אוקי. כן, הגיוני." גיא משך בכתפיו. "אבל אתה באמת לא בא?"
מיכאל הנהן. "באמת, אבל שלחו תמונות אם תרצו."
היום עבר לאט. מיכאל בילה את רובו בעריכת רשימת קניות – פיזית או מנטלית תלוי אם היה בשיעור או בין לבין – על פי התפריט שאחיו שלחו לו בבוקר. בשבוע האחרון הם עבדו קשה על קישוט הדירה לקראת החג. ראשי דד מרוז (סנטה, אבל הם רצו להאמין שזה סבא כפור בדמותו המערבית) נתלו על קירות וגרביים מעל הכיריים (זה הכי קרוב לאח, על פי אביב.), מיכאל עזר להם לסדר צעיף לבן על המשקוף החיצוני וכמובן, דאג להוציא את עץ הפלסטיק מהמחסן יחד עם כל הקישוטים.
הוא לא זכר יום אחד בשבוע שהיה שקט, בלי מוסיקה פועלת ברקע. או שהם בחרו ב VH1 או, כמו ביומיים האחרונים, החליטו להיכנס לאווירת החג ושמו שירים שהיו שומעים אצל סבא וסבתא שלהם, אי אז כשעוד חגגו איתם.
ההורים שלו לא היה בבית. הם טסו לקייב, לפגוש אותם. הם תכננו לקחת את אביב ומאיה איתם. מיכאל שמע את השיחה מחדרו. הוריו הציעו להם שיטוסו איתם ויראו איך חוגגים נובי גוד במולדת. מאיה, בנימה מתונה להפליא, שאלה מה עם מיכאל, והם ענו לה שהוא עסוק בלימודים ולא יוכל להצטרף.
זה היה שקר. הם אפילו לא הציעו לו לבוא איתם.
מיכאל לא האשים אותם. אולי זה גם היה לטובתו. אם התגובה של הוריו להיותו נמשך לבנים הייתה כמו שהייתה, מי יודע איך סבא וסבתא שלו יגיבו… הוא רצה לבוא, אבל באותה מידה כמעט גם חשש.
בסופו של דבר שמע את קולו של אביב, שקט אך עדיין נשמע מבעד לדלתו שהייתה פתוחה מעט. מיכאל ידע מה שמע, אך ניחש שאולי טעה בגלל המרחק והעובדה שדיבר כל כך בשקט. נראה שגם הוריו חשבו כך, כי אביב חזר על עצמו, חזק יותר, והפעם אי אפשר היה לטעות. "אם מיכאל נשאר אני נשאר גם," הכריז. לא בדרמטיות יוצאת דופן, באגביות, כאילו זה היה מובן מאליו.
זה לא היה. מיכאל כמעט נשבר ויצא לחבק אותו, אבל הם לא ידעו שהוא בבית. אף אחד מהם. הם חשבו שכבר יצא, אבל הוא התעכב באותו יום.
רק אחרי ששמע את הדלת נסגרת וידע ששני הוריו יצאו, העז להגיח מחדרו למטבח. התאומים ישבו ליד השולחן, כל אחד עם קערת קורנפלקס מלאה לחלוטין מולו, והפנו אליו מבט בתיאום מושלם. "היית כאן כל הזמן?" מאיה הייתה האחת שדיברה. היא נשמעה פחות מופתעת משציפה.
מיכאל הנהן, ואז הלך וחיבק כל אחד מהם בתורו. אביב התקפל והתעוות בניסיון להימלט ממנו, אבל מאיה כרכה סביבו את ידיה ומיכאל הרגיש אותה מחייכת כנגדו. "מה דעתכם," שאל כשהתיישב ביניהם עם קערת דגנים משלו. "שנעשה ארוחה חגיגית, שלושתנו? אני אהיה אחראי על המצרכים ואתם על האוכל, ונשים שירים ונקשט כאן." הוא חייך. הוא לא היה בטוח אם אי פעם יצליח להפסיק לחייך.
הם ויתרו על ביקור של סבא וסבתא שלא ראו כמעט חמש שנים בשבילו. איך בכלל יכל לחשוב על לא לחייך?
אביב בהה בו כמה רגעים, לפני שהנהן והתחיל לאכול במרץ.
מאיה העבירה את מבטה ממנו אל הדלת ושוב אליו, חיוך מפציע על פניה. "אתה יודע שזה עומד לעלות המון כסף," ציינה והרוגע בקולה נשבר. הוא חזר לנימה הצווחנית הרגילה וגל הקלה שטף את מיכאל בתגובה.
"אני בטוח שאבא ואמא ישאירו מספיק כסף במגירה בשבילכם. הם תמיד משאירים." קרץ.
"באמת?!" ראשו של אביב זינק כאילו מישהו צפר מאחוריו בזמבורה.
הצחוק הגיע לפני שבכלל חשב. "כמובן. עם איזה כסף בדיוק חשבת שאני קונה מצרכים?"
"חשבתי- כאילו, אתה- עובד? הם לא אמרו!"
"אוקי, אז הנה אני אומר. אל תדאג, יהיה מספיק כדי לקנות גם מתנות." הוא ידע שלא תהיה תגובה. אביב נראה כמו כל פעם שגילה דבר חדש – המום. אביב המום היה אביב שקט.
כך עבר הבוקר של חמישי שעבר, ומאז שלושתם היו עסוקים בהכנות לסוף השבוע, שהגיע מהר מתמיד.
"אז אני מבינה שאתה לא מגיע." נועה תפסה אותו רגע לפני שיצא מהכיתה. מיכאל ידע שהיא וגיא תכננו לצאת לאיזו מסיבה בתל אביב.
"לא היום. אמרתי לך, אנחנו חוגגים בבית."
היא הנהנה בחיוך, כנראה כי ידעה שזו תהיה התשובה. "אולי גיא ואני נצטרף אליכם?" השאלה באה משום מקום.
מיכאל חשב ששמע לא נכון. "תצטרפו ל…?"
"היום בערב. לארוחה. כאילו, אני ממש אבין אם לא, זו סתם הצעה." הנימה שלה הייתה אגבית, אבל מיכאל שמע את החרטה וראה את האילוץ הקל בחיוך שלה. בגלל התגובה שלו, אולי.
הוא עדיין לא הבין. "אבל אתם יוצאים למסיבה."
"כן, אבל מסיבות יש כל הזמן. לא תמיד יוצא לחגוג ממש, כמו שצריך."
היא רצינית? "גיא יודע שאת מתכננת לנטוש אותו?" שאל, כל העניין נראה לו סוריאליסטי למדי.
משהו השתנה בחיוך שלה, פתאום כן ועדין. "ברור שהוא יודע, זה היה רעיון שלו."
מיכאל פשוט בהה בה.
כנראה נמאס לה, כי היא ספקה כפיים והכתיפה את התיק. כתף אחת בלבד, כתמיד. "טוב, שוקיסט, תחזיר לי תשובה כשיחזור לך הקול."
רק אחרי שיצאה קלט שגיא עמד ממש מאחוריהם כל זמן השיחה וכנראה שמע כל מילה. הוא הסתובב אליו. "אתה ברצינות מעדיף לאכול איתי ועם אחים שלי מאשר לצאת למסיבה?"
גיא הביט בו כאילו נפל מהירח. "אה. כן? ושכחת את נועה. למה זה כל כך מפתיע אותך?"
למה שזה לא יפתיע אותו? "אתה יודע שיהיו מאכלים מסורתיים ושירים ברוסית ומלא סנטה קלאוסים בכל מקום, ושצריך להביא מתנות." זו הייתה אמורה להיות שאלה, אבל מיכאל לא הצליח להטעים את המילים כמו שצריך. "ותירוש."
גיא משך בכתפיו. "נשמע נחמד."
"אתה ברצינות לא צוחק עליי?"
"למה שאצחק עליך? אני באמת שואל. כאילו, דרך נועה אבל אנחנו מדברים על זה כרגע ואתה מתנהג ממש מוזר. אם אתה מעדיף שלא נבוא פשוט תגיד."
"לא. לא… אני פשוט לא מבין מאיפה זה הגיע פתאום."
גיא משך בכתפיו בחיוך קטן והעביר בשיערו, שכמעט נגע בכתפיו. "נראה לי נחמד יותר מלהידחק בין גופים מזיעים בתוך חלל עם מוסיקה מחרישת אוזניים ואוויר מסריח מאלכוהול." מיכאל בהה בו. זה היה מוזר. הוא השמיע את המחשבות שלו בקול. "ואני אוהב תרבויות. ואמרת שאחים שלך מבשלים מצוין. אני סומך עליהם עם האוכל."
"אתה…" הוא בכנות לא ידע מה לחשוב על כל המצב. "באמת?"
גיא הנהן.
"או…קי. בסדר. אמממ תבואו אז בתשע?" היא הניח שזו שעה סבירה.
"אוקי!" גיא ממש צהל בתגובה. העיניים שלו, למרות היותן זוג חורים שחורים, אורו יחד עם שאר פניו והחיוך חזר בכל הכוח.
מיכאל כמעט התחרט שהסכים. רק כמעט, כי משהו בו התחמם לנוכח התגובה הכה ברורה הזו. הוא ידע שאביב ומאיה, למרות חשדנותם הטבעית, ישמחו לחברה נוספת גם כן.
בשעה תשע בדיוק נשמעה דפיקה על דלת ביתם. "אני פותחת!" קראה מאיה מהמטבח. "מיכאל, תערבב את זה שהביצה לא תתבשל בפנים," ציוותה עליו ורצה לדלת.
מיכאל נעץ מבט מודאג בקערה לפניו, אבל נטל את המטרף והמשיך מהמקום בו הפסיקה. הבית היה אפוף ניחוחות, של מרק ושל צלי ושל העוגה בתנור ושל תמצית הוניל בבלילה שערבב ושל הנרות שמצא במחסן יחד עם קישוטי העץ.
"זה הם!" נשמעה צעקתה מהכניסה ואחריה קולות צחוק חלשים. כמה שניות לאחר מכן נועה וגיא צצו בפתח המטבח.
נועה שלחה מבט מודאג אל הקערה שעמד מולה. "את בטוחה שחכם לתת לו לעשות את זה?" הפנתה את השאלה למאיה.
אחותו הקטנה הביטה בה לרגע קטע, ואז הנהנה ותפסה את מקומה שוב, ממש דוחפת את מיכאל הצידה במעשה. "את צודקת. אתם יכולים לערוך את השולחן. צלחות וקערות במגירה השנייה משמאל. סכו"ם במגירה הראשונה מימין."
גיא ונועה עמדו דוממים למשמע הפקודות. "כן?" מאיה ירתה בהם עיניים כחולות אדישות משהו.
"הא? אה. כן, בטח," מלמל גיא וניגש להוציא צלחות. נועה מיהרה להוציא סכו"ם ויחד שניהם התחילו לסדר את השולחן, שכוסה במפה לבנה חגיגית ובקבוק תירוש עם ראש סנטה כפקק.
עד מהרה התיישבו חמישתם לאכול, לא לפני חלוקת המתנות, שאביב התעקש להתחיל בה. מיכאל קנה לו שני זוגות גרביים מעוצבים ופסלון מברזל יצוק, ולמאיה נעלי בית פרוותיות עם כובע צמר תואם. הוא קיבל מהם אורגנית קטנטנה עם אפשרות הקלטה והשמעה חוזרת, וניגן להם שיר עם שזכר מילדותו.
גיא ונועה קיבלו כל אחד תליון עם ראש סנטה מתנדנד והעניקו – גיא בחיוך מובך ונועה בגיחוך על המבוכה של גיא – מחברת קטנה מעוצבת לכל אחד. מיכאל קיבל גם עט.
כשסוף סוף התחילו בסעודה, מיכאל הקשיב לאחיו מסבירים בפרוטרוט על כל מנה, גם אם הקשר שלה לנוביגוד היה מקרי בהחלט, וצפה בחבריו מקשיבים להם בריכוז משועשע. הרגשה חמימה התפשטה בבטנו כשראה אותם ככה, מדברים ומקשיבים וצוחקים, ואת התאומים מנהלים שיחה בגובה העיניים.
זה נראה כל כך רגיל. כל כך מתאים. פתאום לא הצליח לדמיין את הערב הזה כשרק הוא ואחיו נמצאים. אחרי כל הזמן הזה, איכשהו, הימצאותם של גיא ונועה בביתו הרגישה טוב יותר משציפה, אולי כי לא ציפה. אולי כי חשש מעט, גם אם סרב להכיר בכך. התאומים נטו לא לחבב אנשים חדשים, אז כשראה אותם ככה – עם פנים מוארות ומחייכים, הוא לא יכל שלא לשמוח.
תגובות (2)
קודם כל אני רוצה להתחיל בהתנצלות למיכאל- אני לא יודעת אם זה נאמר ואני זאת ששכחתי אבל משום מה, לא חשבתי שיש לו/למשפחה קשר לנוביגוד o..o
אבל זה נחמד לגלות את זה עכשיו! (או לגלות מחדש)
אני לא מכירה את ההיסטוריה של החג אז אין לא יותר מידי מה להגיד עליו (נראה לי שאמרו לי שכריסמס זה על שם מישהו שהיה רוצח או משהו כזה? מודה שלא חקרתי).
באלי לחבק את אביב! איזה גוזל! אני כבר רואה אותו גדל להיות ילד עם דעה ועמדה ותחושות בטן.
מאיה "חשבתי שאתה עובד?" הרגה אותי XD למרות שאני לגמרי מבינה אותה, איך הם יידעו? ההורים שלם בטח לא יודו בכך שהם משאירים כסף בעיקר בשביל הצרכים שלהם ולא ממש משנה להם לגבי מיכאל.
זה היה ספיישל ממש מקסים וחמוד. אני ממש שמחה שמיכאל הסכים לגיא ונועה לבוא לחג, ונראה שהחג עבר יותר מוצלח עם חברים לצידו מאשר עם משפחה.
לאט לאט מיכאל נפתח ומכניס אנשים לביתו, לחייו, להכיר את האחים (קצת כמו "להכיר את ההורים", רק טוב יותר).
אהבתי מאוד! נחמד ומרענן.
אני לא בטוחה כמה זה צוין בפירוש, אבל נראה לי שהזכרתי מתישהו שהמשפחה של מיכאל הגיעה מברית המועצות לשעבר.
נובי גוד זה החג המציין את תחילת השנה החדשה אצל ברית המועצות לשעבר (לא אלאה בפרטים כי הוא במקור נחגג במועד שונה ואז תרבות המערב כמובן השליכה עליו וכו וכו). בדיוק קלטתי שהתבלבלתי וכתבתי כריסמס במקום סילבסטר -_-
כל הכבוד לי, באמת…
האמת, שבקריאה מחודשת אני רואה את כל הבעיות בקטע הזה וחבל לי שלא ביקשתי מחברה (שגם חוגגת) לקרוא אותו לפני. זו הייתה טעות שלא אחזור עליה :/
אני באמת באמת אוהבת את אביב ומאיה. הם מצוינים. נפלאים. נהדרים. וצריכים יותר זמן קריאה.
שמחה שאהבת!
שוב, למרות כל הבעיות >.<
ורק מזכירה שוב שלקטע הזה אין שום קשר לעלילה של הסיפור. הוא מתרחש בקו עלילה שמחקתי לחלוטין~