בלתי נראית פרק 17 (משוכתב)

"יש לי שאלה, מוזר שעדיין לא שאלתי אותה לפני אבל אמ…התאהבת במישהי לפניי?"שאלתי בעודי מסרטטת את הריבועים שעל בטנו.
"כן."הוא ענה בטון לא כל כך מובן.
"מתי?"שאלתי.
"לפני שנתיים."הוא ענה שוב באותו הטון, הרגשתי שהוא לא רוצה לדבר על זה.
"אוקי.."אמרתי בתקווה שימשיך לדבר על זה אבל הוא לא הוציא מילה.
"אני אוהב אותך."הוא אמר לאחר שתיקה קצרה.
"גם אני אוהבת אותך."השבתי ונישקתי את בטנו.
"אל תעשי את זה."הוא אמר לאחר שנישקתי את האזור הרגיש שלו.
"נכון שכחתי, סליחה."אמרתי והתיישבתי מולו.
"את יודעת…אני מתגעגע למשקפיים שלך."הוא אמר וליטף את פניי בעדינות.
"כבר חודש אני בלי, התרגלתי, הגיע הזמן שגם אתה תתרגל קוונטין."אמרתי והוא קם מהמיטה.
"אני אוהב את טרנטינו עם משקפיים."הוא אמר ונעל את נעליו.
"לאן אתה הולך?"שאלתי כשראיתי שהוא מתארגן ללכת.
"הביתה, אני צריך לעזור לאמא שלי לארגן כמה דברים בקשר למעבר הדירה ואני אבוא בסדר?"הוא אמר והנהנתי לחיוב.
"בסדר", השבתי ונישקתי את שפתיו.

ג'ייק:
חזרתי הביתה, אני ממש מתרגש בשביל אמא שלי, היא מתחילה חיים חדשים, בדירה חדשה, ואולי תמצא אהבה, אני כל כך שמח בשבילה שהיא סוף סוף השתחררה מאבא שלי, מגיע לה הטוב ביותר.
"היי מתוק שלי"אמי אמרה ומזגה לי קולה.
"היי אמא יקרה שלי"אמרתי והתיישבתי על הכיסא במטבח.
לגמתי מהכוס קולה שאמי מזגה לכבודי והנחתי את הכוס בחזרה על השולחן.
"תודה על הקולה אמא, נו מה עוד נשאר לארוז?"שאלתי.
"האמת היא שלא נשאר כלום יותר, מחר אנחנו סוף סוף עוברים, נתחיל מחדש, והכל יהיה בסדר."היא אמרה וחייכה חיוך מזוייף.
"אמא, את לא צריכה לשקר לי, אני יודע מה את באמת מרגישה."אמרתי, רציתי שהיא תדבר איתי בכנות, בלי לשקר לי כי אני יודע שהיא עדיין אוהבת את אבא שלי, היא עדיין רוצה אותו בחזרה, אבל אני יודע שהיא תסבול איתו, לכן תמכתי בה עם המעבר.
"אני.."היא החלה להגיד בקול חנוק וראיתי את הדמעות שלה מתחילות לרדת בקצב מהיר, כל כך כאב לי, הכל בגלל הבן אלף הזה, קמתי מהכיסא וחיבקתי אותה, רציתי שתרגיש שהיא לא לבד.
"אל תדאגי אמא, הכל יהיה בסדר, אני פה איתך, אני לא אעזוב אותך בחיים…אני אוהב אותך."אמרתי והיא הידקה את חיבוקה ונתנה לבכי שלה להתפרץ החוצה, להוציא את כל הכאב.
"אני שמחה שאתה הבן שלי, אני אוהבת אותך כל כך ילד יקר שלי, בחיים אל תשתנה בשביל אף אחד", היא אמרה בבכי וחיבקתי אותה חזק יותר, נותן לה להרגיש את אהבתי אליה.
"טוב אמא, זהו, אנחנו סיימנו לבכות, אני ואת עכשיו, ניקח את עצמנו בידיים, ונראה לבן אלף הזה שאת יכולה גם בלעדיו, תראי לילדים שלך את החוזקה שלך, אני איתך אמא, אין לך מה לדאוג", אמרתי בעודי מוחה את דמעותייה מעיניה הכסופות והגדולות, ממנה ירשתי את העיניים, ואת כל התכונות הטובות שלי, ומאבא שלי לצערי ירשתי את בעיית העצבים שלי, בגללו אני נהפך למשוגע כשאני עצבני, אבל אני אלמד לשלוט על זה ולא להפוך למפלצת כמוהו, אני לעולם לא אהיה כמוהו.