בלי משחקים – פרק 6

פרק 6- מה קורה ביניכם?

״אמילי! אמילי!״ שמעתי את קולה של אליסה. פתחתי את העיניים לאט וקמתי מהמיטה. ״אני קמה!״ צעקתי לה.
עבר סוף השבוע, שללא ספק היה ארוך במיוחד. נזכרתי באתמול, בדרמה הגדולה. אחרי הפסטיבל לא הייתה לי ברירה אלה לחזור הביתה עם ג׳ורדן, בדיוק כמו שהגעתי. הנסיעה הייתה שקטה- אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה כל הדרך. רק כשיצאתי, ג׳ורדן נזכר איך לדבר.
״רגע, אמילי. חכי.״ ג׳ורדן אמר לי כששיחררתי את חגורת הבטיחות. הסתכלתי עליו, חסרת הבעה. ללא תגובה פתחתי את הדלת של המכונית, בדרכי לצאת. ״אמילי! אני מצטער, לא התכוונתי לעשות את זה!״ הוא קרא. ״שקרן.״ יצאתי מהמכונית וטרקתי את הדלת מאחוריי.
דפיקה על הדלת קטעה את מחשבותיי. ״אמילי, מהר. את מאחרת ויש כאן מישהו שמחכה לך!״ שמעתי את אליסה. מישהו שמחכה לי? ג׳ורדן.
זה היה ברור שהוא לא יעזוב אותי עד שהוא יקבל את ההתנצלות שלי.
״אוקיי״ אמרתי באי חשק ושיחררתי אנחה תוך כדי שאני שמה עליי חולצה אדומה בלי שרוולים שקניתי השנה בחנות מעצבים. הוצאתי ג׳ינס מהארון ונעליים שחורות גבוהות.
סידרתי את השיער והתאפרתי מעט. לפני שפתחתי את הדלת, הסתכלתי במראה ולקחתי נשימה עמוקה, מתכוננת לנאום ההתנצלות של ג׳ורדן אותו אצטרך לשמוע בעוד מספר רגעים.

ירדתי במדרגות, רואה את אליסה עובדת במטבח כמו בכל בוקר. ״נו, אז איפה הוא?״ הייתי חסרת סבלנות. ״הוא מחכה לך בסלון.״

בדרכי לסלון, ניסיתי לשמור על סבלנות ולא להתפרץ, וכמובן שזה לא עבד. עוד לפני שראיתי אותו, פתחתי את פי. ״ג׳ורדן! מה אתה לא מבין! אני לא רוצה-״ עצרתי ברגע שהגעתי לסלון והבחנתי באדם שישב על הספה.
זה לא היה ג׳ורדן שישב שם- זה היה מאט.

״את יודעת, אהבתי יותר את הבית הקודם שלך.״ הוא אמר כאילו זה בסדר שהוא נמצא כאן.
״מה אתה עושה פה מאט?״ שאלתי בחדות. הוא קם מהספה והתקדם אליי.
״מה זאת אומרת מה אני עושה כאן? באתי לקחת אותך לבית ספר.״ הוא אמר כברור מאליו בזמן ששיחק לי בשיער, ואני מנסה להוריד את הידיים שלו ממני.

״אין שום מצב שאני נכנסת איתך ל-״ מגע של ידיים שתפסו את המותניים שלי עצר אותי באמצע המשפט ותוך שניות הייתי באוויר.
״תוריד אותי!״ חבטתתי בגבו בעצבנות. הייתי על הכתף שלו, הפוכה, שהראש שלי פונה לגב שלו.
הוא לקח את התיק שלי מהשולחן ויצא החוצה. ״אני לא נכנסת למכונית שלך! אין מצב!״ צרחתי. ״תרגעי״ הוא אמר ושמעתי אותו צוחק.
מאט פתח את הדלת של המכונית הגדולה שלו והוריד אותי על הכיסא הקרוב לנהג. לפני שיכולתי עוד לצאת, הוא סגר את הדלת והתיישב לצידי, מתניע את המכונית.
הסתכלתי עליו, וראיתי שהוא צוחק לעצמו.
״זה ממש לא מצחיק! אתה בכלל לא אמור לקחת אותי!״ אמרתי כשהוא התחיל לנסוע.
״אה כן? מי החליט?״
״אני!״ רגזתי, וזה רק גרם לו לצחוק יותר.

כשהגענו לחניית הבית ספר לקחתי מהר את התיק שלי ויצאתי בהליכה מהירה.
שמעתי את הצליל של המכונית הנסגרת. מאט היה מאחוריי.
כעסתי עליו. אפילו גם על עצמי. על זה שאני נותנת לו כל פעם מחדש לשלוט בי, במקום שאני בו. ידעתי מה הוא מנסה לעשות.

מרחוק הבחנתי בטום שבדיוק יצא מהמכונית שלו. הגברתי את קצב ההליכה שלי לכיוונו.
״הי טום!״ קראתי לו. הוא חייך והתקדם אליי. התחלנו ללכת לכיוון השער. הסתובבתי אחורה. מאט עדיין היה שם.
״אז, מה קורה?״ טום שאל אותי, גורם לי להסתובב חזרה. ״אני בסדר.״
״את בטוחה? כי את נראית לי קצת לחוצה״ הוא אמר. רמז של דאגה עלה על פניו. ״בטוחה.״ עניתי לו. ״רק קצת דואגת משיעור ביולוגיה. שחכתי לעשות את המשימה, ואני די בטוחה שהמורה שלי לא יהיה מרוצה כל כך״ צחקתי.
״כן, אני מבין אותך. המורים בבית ספר שלנו יכולים להיות קצת מפחידים.״ הוא צחק יחד איתי.
שנינו צחקנו, מבינים אחד את השני.
״אז מה שלומכם?״ יד נגעה בכתף של כל אחד מאיתנו.
״אה, היי מאט.״ טום ענה, נותן למאט להצטרף ביני לבינו. הרגשתי אי נוחות ליד מאט והייתי עצבנית על זה שקטע את השיחה שלי ושל טום.
״טום, איזה שיעור יש לך עכשיו?״ מאט שאל בזמן שעלינו במדרגות.
״ספרות, למה?״
״לי יש מדעים, ואני מניח שגם לאמילי. לא?״ מאט פנה אליי והניח יד על הכתף שלי. ״כן..״ עניתי ונרתעתי מהמגע שלו.
״מעולה. אז נלך יחד.״
צלצול נשמע ברחבי הבית ספר.
״נראה שאתה צריך ללכת, טום.״ מאט אמר וכיוון אותי לכיוון המעבדה באחיזה שלא יכולתי להשתחרר ממנה בקלות.
״נתראה אחר כך.״ סובבתי את הראש כדי להגיד לטום. ניסיתי לשמוע את התגובה שלו אבל מאט סובב אותי חזרה לכיוון שלנו.
לא הספקתי למצמץ ומיד נחבטתי על הלוקרים, כשמאט מעליי מחזיק אותי. ״מה זה היה?!״ הוא שאל בכוח. ״מה- למה אתה מתכוון?״ שאלתי מופתעת.
״מה הולך ביניך לבין טום?״
״למה אתה רוצה לדעת, אתה מקנא?״ חצי חיוך יצא על פניי.
״תעני לי. עכשיו.״ הוא הרים את קולו, הופך את זה ליותר רציני.
העיניים שלי שוטטתו מסביב. הסתכלתי על המסדרון הריק. השיעור כבר התחיל וכל התלמידים היו כבר בכיתות. העיניים שלי חזרו אל העיניים הכחולות של מאט, נתקלו בהן.
הסתכלנו אחד על השני במשך דקה ארוכה, במרחק שיכולתי להרגיש את הנשימות שלו מתערבבות בשלי. העיניים שלו היו כחולות ועמוקות, מזכירות לי כמה אהבתי אותו.
הוא התקרב עוד יותר, קרוב יותר. שפתיו נגעו בשלי ברכות.
נזכרתי במה שעשה, איך שחשבתי שהוא האחד, אבל גם הייתי תמימה כי הוא היה החבר הראשון שלי. נזכרתי איך הרגשתי כשראיתי אותו במסיבה עם מישהי אחרת. הרגשתי רע. כל הזכרונות עלו, ורק הכעיסו אותי יותר. רציתי להכאיב לו, כמו שהוא הכאיב לי.
הנשיקה זרמה ללהיות חזקה יותר, אגרסיבית יותר. את כל הכעס, השנאה, האהבה שהרגשתי. הכל. הכל היה בנשיקה הזאת.