בלי משחקים- פרק 20, אחרון

פרק 20- הכל מסתיים בלילה

הרגשתי איך הלב שלי פעם בקצב מסחרר. איך כל האולם היה בשקט. כולם הקשיבו למילים המוקלטות ברקע.
״אז כן, בגדתי עם טום אבל הייתי מבולבלת! אני לא יודעת עם מי אני רוצה באמת להיות! גם אם הלכתי מאחורי הגב של טום וישנתי עם מאט באיטליה זה לא אומר שתוכלו לאיים עליי ככה! אז צודקים. לכו, תגלו לטום על מה שעשיתי לו. אבל לכם לא ייצא מזה כלום״
המילים שלי. המחשבות שלי. הם הקליטו אותי.
לחישות ורעשים התחילו להתעורר באולם הגדול. כולם הסתכלו עליי, הילדה שרק הרגע הייתה אמורה לקבל את התואר של המלכה, אבל נחשפה כמכשפה.
הסכלתי על הקהל, תפסתי את פרצופו ההמום של מאט. הוא היה נראה קצת כועס. מרחוק, ראיתי את טום בדרכו ליציאה.
אוי לא. מה עשיתי?
מאט הסתובב אחורה והחל ללכת אחרי טום.
הייתי על סף להקיא מלחץ. לא ידעתי מה לעשות.
״אמילי!״ הסתובבתי וראיתי את זואי עולה לבמה. ״תרדי! רוצי אחריהם!״ היא אמרה לי.
״ומה עם ההקלטה?״ שאלתי אותה בזמן שהלכתי לכיוון מדרגות הבמה.
״תני לי לטפל בזה.״

נקודת המבט של זואי:

מייגן הזאת. כלבה. לא רק שהיא פגעה בי, היא גם פגעה באמילי, החברה הכי טובה שלי.
הבטחתי לעצמי, ואני אקיים. אני אחזיר לה, וזה יקרה ברגע זה.
״זואי, מה את עושה כאן? את צריכה לרדת מהבמה!״ שמעתי את לינה הקריינית צורחת לי.
התעלמתי וחטפתי לה את המקרופון מהיד. לא בזבזתי שנייה, וישר התחלתי.
״טוב, אתם בטח בשוק ממה שקרה כאן עכשיו,״ חיכיתי לתגובה, אבל כולם המשיכו לבהות בי. ״אבל תנו לי לספר לכם את מה שקרה פה כל הזמן הזה.״ לקחתי נשימה עמוקה, מחפשת את מייגן מהבמה. כמובן, היא נשענה על הקיר על יד ג׳ורדן, שניהם מסתכלים על הבמה כמו כל השאר.
״הילדה הזאת, מייגן, זאת שנהגה לפגוע כל כך בבנות, היא לא אחרת מסתם אחת.״ כשאמרתי זאת, נעצתי בה את המבט.
״אני שונאת להגיד דברים כאלה, אפילו עליה. אבל זאת האמת. אני לא יכולה לדמיין כמה בנות נפגעו כאן ממנה.״ עכשיו הסתכלתי על הקהל, במיוחד על הבנות עם המבט העצוב בעיניים.
״מייגן, בעצמה פגעה אפילו בבנים. אפילו בחבר שלה. נחשו מי זה?״ אמרתי והצבעתי לכיוונם של מייגן וג׳ורדן.
״לא אחד אחר מאשר ג׳ורדן, שמרוב טיפשותו הוא האדם היחיד שנשאר למייגן, ואפילו זייף את עצמו יחד איתי.״ עצרתי שנייה, מסתכלת על הפרצופים האומללים. הם יודעים שזה נכון. שכל מילה שלי הייתה אמת. חרטה קטנה צבטה לי בלב. לא ידעתי מה לעשות, מה קורה לי. כל כך רציתי נקמה ועכשיו אני פתאום מוותרת?
״מצטערת, אבל מכאן אני לא יכולה להמשיך. גם אחרי שמייגן פגעה בי וגם אחרי שפגעה בחברה שלי, אני לא יכולה לעשות את זה. כואב לי מידי.״ לקחתי נשימה עמוקה והחזרתי ללינה את המיקרופון.
ירדתי לאט מבמה, שקועה במחשבות. האם מה שעשיתי היה רע מידי? הרגשתי כל כך אשמה. אף פעם לא עשיתי את זה בעבר. גם אם מייגן פגעה בי, היא לי קשה לעשות את זה חזרה. הרגשתי שזאת לא אני.

לפני שיצאתי מהאולם , הבחנתי במייגן מתקדמת אליי, מאחוריה ג׳ורדן.
״זואי,״ מייגן התחילה. לא יכולתי לתת לה לדבר. לא מגיע לה לדבר.
״אל תגידי כלום מייגן, אין צורך. כל הכבוד לך. ואתה,״ פניתי לג׳ורדן. ״אתה פשוט צריך להתבייש.״ אמרתי לשניהם והשארתי אותם חסרי מילים.
כל כך קיוויתי שהלב שלהם מלא בחרטה ובסליחה. מגיע להם.

יצאתי מהאולם, השמיים היו שחורים והרוח הייתה חזקה. מרחוק ראיתי מישהו נשען על קיר הלבנים מחוץ לאולם.
״מאט?״ חשבתי שאני הוזה.
הוא הפנה אליי את המבט, בלי להגיד דבר.
״מה קרה? איפה אמילי וטום?״ שאלתי, אבל הוא לא ענה.
״הם בסביבה, אני חושב שהם מדברים או משהו כזה.״ הוא ענה לי בקול עייף. ״אין מצב שהוא יסלח לי. אין מצב. אני כזה דפוק!״ הוא צעק ובעט באחת האבנים שהיו על המידרכה.
״מאט! תירגע! הכל יהיה טוב! זה בסדר.״ ניסיתי להרגיע, למרות שבעצמי לא ידעתי מה יקרה.
הוא התיישב על הרצפה, נשען על הקיר ולאחר כמה שניות הצטרפתי אליו.
בהינו באוויר, בשמיים הכהים בשתיקה.
צלצול טלפון נשמע, ומאט מיהר להכניס את ידו לכיס ולהוציא את הנייד שלו.
״הלו?״ הוא ענה.
״מה זאת אומרת איפה היא? היא לא הייתה איתך?״ מאט הרים את הקול ואני הסתכלתי עליו באי הבנה. ׳מה קורה?׳ סימנתי לו עם השפתיים, אבל הוא היה עסוק בלהקשיב לקו השני.
״בסדר, אנחנו נמצאים ליד האולם. תבוא ונתחיל לנחפש.״ מאט אמר בהסכמה וסיים את השיחה.
לפני שהספקתי להגיד משהו, הוא קם.
״אמילי נעלמה. היא לא עם טום והטלפון שלה סגור. אנחנו צריכים לחפש אחריה. טום תכף מגיע.״ מאט אמר בחדות והושיט לי יד כדי לעזור לי לקום.
״למה אתה מתכוון? חשבתי שהיא איתו.״ שאלתי מבולבלת.
״גם אני חשבתי ככה.״ הוא אמר.
״תן לי לצלצל אליה.״ אמרתי וחייגתי.

–

טום הגיע אלינו אחרי חמש דקות, והתחלנו בחיפושים.
כעבור עשרות צלצולים לאמילי ללא מענה, רחובות שעברנו בחיפושים ווויכוחים מעייפים, התחלנו להתייאש.
״בטוח שאין לנו עוד דרך להשיג אותה? לפחות רמז קטן לאיפה היא נמצאת?״ מאט שאל בתקווה.
ניסיתי לחשוב טוב. מה עוד אפשר לעשות?
״אני יודעת!״ אמרתי ומיד הרמתי את הטלפון.

״אלכס! איפה אתה עכשיו? אתה עם אמילי? אנחנו לא מוצאים אותה וכבר שעה שאנחנו מחפשים אותה בכל מקו-״
״זואי, זאת אני, אמילי.״ שמעתי את אמילי בקו השני של הטלפון.
״אמילי? איפה את? למה לא ענית לנו? את מודעת לזה שחיפשנו אותך בכל מקום אפשרי?!״ שאלתי בכעס והתרחקתי קצת ממאט וטום, כדי להתרכז בשיחה.
״מצטערת, הסוללה שלי מתה.״
״אז, את עומדת לגלות לי איפה את ?״
״אני בשדה תעופה עם אלכס. אני טסה לאבא שלי, ליפן.״ היא אמרה.
הייתי בשוק. איך היא יכולה לעשות את זה בלי להודיע אפילו? בלי להודיע לי.
״את צוחקת נכון?״ שאלתי.
״לא זואי, אני לא צוחקת. החלטתי לטוס אחרי מה שקרה. הבנתי שזה לא המקום בשבילי.
״על מה את מדברת אמילי?! ברור שזה המקום השבילך! אנחנו המקום בשבילך.״ אמרתי לה. והסתכלתי אחורה, על מאט וטום. ״בכל מקרה, מתי הטיסה שלך?״ שאלתי.
״עוד חצי שעה, למה?״
״חצי שעה?!״ אמרתי בהפתעה. היא מטורפת? ״אוקיי אמילי, אני צריכה לנתק. טיסה נעימה!״ אמרתי במהירות וניתקתי.

״טוב חברים, תקומו. יש לנו מישהי לבקר בשדה תעופה.״

נקודת המבט של אמילי :

״הנוסעים של טיסה 462 מתבקשים לעלות למטוס.״ קריינית נשמעה בכל רחבי שדה התעופה.

זה היה ערב עם יותר מידי דברים בשבילי, יותר מידי סיבות למה כדאי לי לעזוב.
השמיים היו שחורים וריקים, ואני עדיין ישבתי בשדה התעופה עם השמלה שלי לנשף, לצידי אלכס.
״אלכס, אנחנו צריכים לעלות.״ אמרתי לו.
״את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה? אני לא חושב שאבא שלך ייתן לך אפשרות נוספת.״ אלכס שאל אותי לפני שקמנו.
״אני בטוחה. איזה עוד סיבות יש לי להישאר כאן?״
״מאז שאת כאן השתנית אמילי, לטובה.״
״לטובה?!״ הייתי מופתעת. ״מתי בדיוק בגדתי בחבר שלי לפני שעברתי לכאן? זה ממש לא לטובה.״
״אוקיי, אוקיי. מה שתגידי. עכשיו בואי נעלה לטיסה לפני שנאחר.״ אלכס אמר לי ועזר לי לקום.

–

היו לנו מקומות למחלקה הראשונה, זה לפחות מה שאבא שלי סידר לנו באותה השניה שהודעתי לו שאני מתכוונת לעזוב.
כבר שעה שאנחנו מחכים להמריא, אבל לא קורה כלום. התחלתי להתרגז.

״סליחה? אנחנו עומדים להמריא בקרוב?״ שאלתי את אחת הדיילות שעברה לידי.
״כן, תכף. יש לנו התעכבות. איזה שלושה מטורפים מנסים להכנס למטוס, אבל הכל בשליטה.״ היא אמרה בחיוך והמשיכה במעבר.
״שמעת מה היא אמרה? נו באמת. מי כבר ינסה להיכנס למטוס?״ פניתי אל אלכס בחוסר סבלנות.
״אמילי, זה לא נשמע לך מוכר? ׳שלושה מטורפים׳ ?״ אלכס שאל.
״למה שאכיר מטורפים?״ שאלתי באי הבנה.

״תנו לנו להכנס! אנחנו חייבים!״ שמענו מכיוון הכניסה למחלקה הראשונה. כל האנשים הפנו את מבטם לעבר הצעקות.

״אמילי! את לא מבינה מה עשינו בשביל להכנס לכאן״ זואי רצה אליי ודוחפת את הדייל לאחור ומאחוריה טום ומאט.
״מה אתם עושים פה?!״ שאלתי בשוק.
״מחזירים אותך. את לא יכולה לעזוב.״ מאט אמר.
הסתכלתי על הרצפה, משחזרת לעצמי את הערב.
״ומה איתך טום? אני כל כך מצטערת.״ הרמתי את הראש לכיוונו. המבט שלו אליי היה עצוב ומצטער. יכולתי להבין אותו.
״מאוכזב. אמילי איך יכולת? שיחקת אותה כל הזמן הזה כאילו את איתי! אני לא מבין אותך. הרי את בעצמך נפגעת פעם.״ הוא אמר והסתכל על מאט.
״אני מבינה אותך, אני מצטערת!״ אמרתי.
הייתה בנינו שתיקה. בכל המטוס. כל האנשים הסתכלו עלינו, כאילו היינו חלק מהצגה.
טום לא הרים את מבטו מהרצפה, מה שהעצים לי את רגשות האשמה.
״טום-״ התחלתי.
״אמילי, אני לא יכול להיות איתך. זה הרי ברור שיש לך עדיין משהו למאט, לא משנה עד כמה תנסי, בחיים לא תוכלי להסתיר את זה.״ טום אמר בכנות.
ידעתי שזה נכון. ידעתי כל הזמן. באמת היו לי רגשות למאט, אבל אף פעם לא הייתי מוכנה להודות בזה.
הסתכלתי על מאט. רציתי לדעת הכל. מה הוא חושב, מה הוא מרגיש. אף פעם לא יצא לי לראות אותו פותח את הרגשות שלו כלפיי וכלפיי אחרים.
״למה אתה כאן? למה עזבת את הבית ספר הקודם?״ שאלתי את מאט את השאלה שהייתה לי כל הזמן הזה בראש, אף פעם לא נעלמה מאז שראיתי אותו בבית ספר החדש עוד בתחילת השנה.
הוא שתק לרגע, אבל אז החליט לדבר.
״לא יכולתי לדעת שעשיתי לך את זה. ניסיתי לברוח מהמעשים שלי. חשבתי שזאת תהיה הדרך הטובה ביותר, אבל טעיתי.״ הוא אמר והמשיך. ״באמת חשבת שהפסקתי לחשוב עלייך? כן, הייתי מטומטם ועשיתי את זה לעוד הרבה אחרות לפנייך, וכשהגעתי אלייך עשיתי את אותו הדבר כדי להוכיח לעצמי שלא הרגשתי אלייך משהו. רק המחשבה מזה שהתאהבתי במישהי הרגיזה אותי.״ הוא עצר, אבל לפני שיכולתי להגיד משהו המשיך. ״התבגרתי מאז, הבנתי את הטעויות שלי, אבל עדיין לא רציתי להראות לך שאני כבר לא אני. כשראיתי אותך בתחילת השנה בבית ספר, הרגשתי שלא משנה לאן אני אלך או אברח את תמיד תהיי שם. אני אבין אותך אם ברגע זה תקללי אותי או שלא תרצי לדבר איתי לעולם, אבל רצית לדעת את האמת, לא?״ הוא סיים והוציא אנחת רווחה.
עמדתי מולו, לא ידעתי מה להגיד, שוכחת איך לדבר. ניסיתי לפתוח את הפה, אבל לא יצאו מילים.
הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו הרגע זה לנשק אותו, וזה מה שעשיתי.

תפסתי את פניו בכל הכוח וקירבתי אותן אליי. השפתיים שלנו זזו ונגעו אחת בשנייה בלי הפסקה.
לרגע נזכרתי שיש מסביבנו עוד אנשים, ובמיוחד את טום. לא רציתי לאכזב אותו עוד יותר, אז החלטתי להרגיע.
ריחקתי מאט את פניו של מאט ממני והשפתיים שלנו התנתקו.
״אל תלכי.״ הוא לחש והרגשתי איך הנשימות שלנו התערבבו.
הסתכלתי מסביב, וראיתי את כל האנשים שעדיין בוהים בנו. היו כאלו שאפילו קמו ממקומם כדי לראות את המחזה. לא יכולתי שלא לצחוק לעצמי.

הסתכלתי על זואי ולצידה טום ואלכס. היא חייכה אליי, וככה גם הם.
״אני חושב שאתם אלו שאמורים להיות ביחד.״ טום אמר וחייך, אבל יכולתי לשמוע טיפת כאב בדבריו. שלחתי לו מבט מצטער, אבל הוא הנהן בהבנה.
״טוב, אז אני חושבת שאנחנו נלך עכשיו,״ זואי הודיעה ותפסה בידו של טום.
״רגע, אני גם בא איתכם.״ אלכס אמר לשניהם וקם ממקומו.
״אלכס, אבל חשבתי שאתה טס איתי!״ אמרתי לו.
״ואני חשבתי אולי שמאט יחליף אותי.״ אלכס אמר. ״אולי כדאי שתסעו שניכם ביחד.״ הוא חייך. הסתובבתי למאט וחיכיתי לדעתו.
״מה אתה אומר?״ שאלתי.
״אין פה מה לומר. התשובה היא ברורה״ הוא אמר ואני כבר הבנתי.
״תודה אלכס!״ התקדמתי לעברו וחיבקתי אותו, ולאחר מכן גם את טום וזואי.
״אבל אתם חוזרים אחר כך, כן?״ זואי שאלה.
״ברור״ הבטחתי.

הדיילים ביקשו משלושתם לעזוב כדי שנוכל להמריא, ואני ומאט ישבנו אחד ליד השני, מוכנים לימים הקרובים.

״אני לא מאמינה שכל זה קרה בלילה אחד.״
״גם אני לא.״ מאט הסכים. ״אבל אני שמח שזה קרה.״

לא יכולתי להאמין. כל מה שעברתי, שעברנו. הכל הסתכם בלילה אחד, ואי אפשר לדעת עד לאן הוא ימשיך. הכל נפתח היום, וקיוויתי שלא ייסגר.
ככה אהבתי את המצב. הכל אמיתי, בלי חששות, דאגות ובמיוחד-
בלי משחקים.