בלי משחקים- פרק 2

פרק 2- שיעור ראשון

״סליחה, את יודעת אולי איפה זה חדר המזכירות?״ שאלתי מישהי שנראית תלמידה בבית הספר. היא הייתה נמוכה ממני, עם שיער כהה ועיניים חומות גדולות. ״כן, אני אוכל ללוות אותך.״ היא אמרה בחיוך וקול צפצפני. החזרתי לה חיוך קטן והלכתי לצידה.
״אז, את חדשה כאן?״ היא שאלה בהתעניינות בזמן שעלינו במדרגות. הנהנתי לה בחיוב. ״טוב, אז אולי הבית ספר הזה נראה נורא בהתחלה אבל תסמכי עליי- את תתרגלי אליו הרבה יותר מהר משאת חושבת.״ היא צחקקה, וחייכתי.
עצרנו ליד דלת עליה היה שלט. ׳מזכירות והנהלה׳ קראתי בראשי. הסתובבתי אליה חזרה.
״תודה לך אממ-״ עצרתי באמצע, נזכרת שאני לא יודעת בכלל את השם שלה. ״זואי״ היא השלימה אותי. ״תודה זואי. אגב, אני אמילי.״ חייכתי אליה. זואי לא נראית לי אחת מהבנות שיגרמו לי לבלוט כאן יותר מידי.
״על לא דבר אמילי. נפגש אחר כך.״ היא הסתובבה והלכה להמשך המסדרון.
פתחתי את דלת המזכירות ונכנסתי לחדר. הסתכלתי סביבי, ועיניי נעצרו על אישה מבוגרת שישבה בשולחן משרד בפינת החדר. סגרתי את הדלת מאחורי וניגשתי אליה.
״שלום״ אמרתי, מנסה לתפוס את תשומת ליבה. היא הורידה את משקפיי הראייה שלה והניחה אותם על השולחן, מרימה את מבטה אליי. ״שלום״, היא הסתכלה עליי. ״במה אוכל לעזור לך?״
״אממ, אני חדשה כאן, אמילי וודסון?״ שאלתי לא בטוחה. היא הפנתה את ראשה למחשב, קראה משהו על המסך. ״כן, אני רואה.״ היא הוציאה שני דפים מהמדפסת והושיטה לי אותם. ״אז אמילי, הנה המערכת שעות שלך, וזה דף הפרטים על המורים ועל הבית ספר.״
״אוקיי, תודה רבה.״ אמרתי, בחנתי את הדפים, הסתובבתי לדלת ויצאתי מהחדר.

נשמע צלצול, ותוך כדקה המסדרונות התרוקנו לגמרי.
בחנתי את מערכת השעות החדשה שלי. השיעור הראשון שלי היה במעבדה, שיעור ביולוגיה בחדר 137.
נאנחתי, והתחלתי ללכת בלי לדעת לאן. ניסיתי לעקוב לפי המספרי חדרים ליד כל כיתה, אבל הם היו מבולגנים- כל אחד במקום אחר, לא מבינה מה ההיגיון.
עשיתי כמה סיבוב בקומה, מיואשת ואבודה.
לבסוף הגעתי לאותה נקודת ההתחלה. נשענתי על הקיר, ליד דלת של אחת הכיתות, מביטה לתקרה.

״מחפשת את המעבדה?״ שמעתי קול קרוב. סובבתי את הראש וקמתי מהקיר.
זה היה אחד מהנערים בשער היום, זה עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, זה שהשארתי מאחוריי, בלי לענות לשאלה שלו אליי. בחנתי אותו. העיניים שלו היו יפות כל כך והשיער שלו היה מבולגן. הוא לבש חולצה לבנה פשוטה וג׳ינס כהה. גם כשזה היה פשוט הוא היה נר-
״סיימת לרייר?״ הוא שאל וגיחח בשחצנות, קוטע את המחשבות שלי. ״לא רייריתי, אדיוט.״ זרקתי לעברו, מנסה להכחיש. ״מה שתגידי, אז את רוצה למצוא את המעבדה, או לא?״ הוא שאל בזלזול. איך הוא ידע שאני אמורה להיות במעבדה?
הוא התקדם לעברי. מה הוא רוצה ממני?
פתאום הוא פתח את הדלת שלידי, מסמן לי להכנס.
אז זאת המעבדה? היא הייתה לידי כל הזמן הזה? זה היה מביך.
הוא הסתכל עליי במבט מתנשא. היה נראה שהוא מתאפק לא לצחוק.
בלי להגיד לו דבר, נכנסתי לכיתה, עדיין עומדת ליד הדלת הפתוחה, והוא מאחורי. הסתכלתי על התלמידים שישבו, ראיתי את זואי יושבת וכותבת במחברת שלה, כמו שאר התלמידים.
לפתע יד חמה נגעה לי בשיער, מזיזה אותו למאחורי האוזן. הרגשתי את הנשימות החמות שלו על האוזן שלי, מעבירות בי רעד וצמרמורת. ״ומה עם תודה?״ הוא לחש לי והתקדם לאחד השולחנות שהיה בסוף הכיתה, ריק לגמרי.
נשארתי משותקת, מנסה להבין מה קרה הרגע. הפעם הוא זה שהשאיר אותי מאחוריו חסרת מילים.

איש מבוגר ושמנמן עמד מול הלוח, עסוק בכתיבה מול התלמידים שהיו ישובים בשולחנות. הנחתי שהוא המורה. הוא הסתובב והפנה אליי את הראש. ״את אמילי, התלמידה החדשה? אני מר שולמן, המורה לביולוגיה. את יכולה להכנס,״ אמר. ״את תהיי השותפה במשך השנה עם מאט. מאט, תרים את היד כדי שאמילי תוכל לראות איפה אתה.״
ונחשו מי הרים את היד.
אותו אחד שהרגע הנשימות שלו גרמו לי לצמרמורת.
אותו אחד שבדיוק התיישב בשולחן הריק.
אותו אחד שאצטרך במשך כל השנה לשבת לידו בשיעור.