בלי משחקים- פרק 16

פרק 16- לא רק באמריקה הכל יכול לקרות

גשם התחיל לרדת, כבר החשיך ואני רצה ברחובות רומא. המעיל של מאט היה עליי עוד כשנתן לי אותו ביציאה מהמסעדה. לפחות את זה היה לי.
איך כל זה קרה בכמה שעות בודדות? איך ביליתי עם מאט ושכחתי לגמרי מהחבר שלי,
טום, שעכשיו בטח יושב ומשתגע לגמרי בתהייה איפה אני וחבר שלו, בזמן שאנחנו ביחד מבלים. הרגשתי בוגדת. הרגשתי לא אמינה. הרגשתי שזה מגיע לי.

כשראיתי אוטובוס בצמוד למדרכה רצתי אליו ישר וניסיתי לראות מבעד לחלון המכוסה טיפות גשם אם מישהו נמצא בו.
״את נכנסת? יש לי יום ארוך.״ שאל אותי אדם מבוגר שהיה באוטובוס, הנהג.
הנהנתי לו בהסכמה ועליתי יחד עם שאר האנשים.
האוטובוס היה מלא לגמרי, והתיישבתי במקום הראשון שראיתי. הייתי חייבת לשבת, הרגשתי שמרוב התנשפויות מהריצה בקרוב אתעלף.
בעודי יושבת במושב, ליד אדם זר, חשבתי על מאט. מה הוא עושה ברגע זה, בגשם. מעניין אם הוא חושב עליי עכשיו באותו הרגע.

האוטובוס עצר באחת התחנות, והמון אנשים נכנסו. לא היה ניתן לתאר כמה האוטובוס היה מלא.
״אמילי?״ קטע את מחשבותיי קול מוכר.
הרמתי את ראשי וראיתי את טום.
״טום! מ- מה אתה עושה כאן?!״ שאלתי בבהלה ובלבול.
״אמילי, את משוגעת? חיפשנו אותך בכל העיר!״ הוא צעק, תופס את תשומת הלב של כל הנמצאים סביבנו.
חיפשנו? עם מי הוא עוד היה?
הסתכלתי מאחורי וראיתי את זואי עם מבט מודאג על פניה. לא ידעתי מה להגיד, איך להסביר.
טום הבין שאני לא עומדת לענות בקרוב והמשיך. ״ברגע שהבנו שלא נוכל למצוא אותך החלטנו לוותר ולחזור, והנה אנחנו רואים אותך כאן, ועוד בלי מאט.״ הוא אמר וכששני המושבים מולי התפנו הוא וזואי התיישבו.
״את מוכנה אולי להסביר לי מה קורה כאן?״ הוא שאל.

׳כן, הסתובבתי ברומא עם חבר שלך. אכלנו ביחד, נהנינו ביחד ונחש מה קרה בסוף?! עמדנו להתנשק!׳ לא.. אני לא חושבת שזה יתאים. מה אני אמורה להגיד לו?
הפניתי את הראש לזואי, שישבה ליד טום. שלחתי לה מבט לחוץ, והיא הבינה את הרמז.
״יודעים מה? מה זה משנה? העיקר שמצאנו אותך אמילי, לא?״ זואי אמרה בחיוך גדול כמה שהיא יכלה, מניחה את ידה על כתפו של טום עם המבט הרציני על פניו.
״כן..״ אמר ושחרר את מבטו. ״בכל זאת, איפה מאט?״
״לא יודעת״ שיקרתי.

האוטובוס עצר בתחנה אליה היינו צריכים להגיע, ושלושתינו ירדנו ממנו בשתיקה.

–

יש לי מזל שאבא שלי נדיב, אחרת הייתי ישנה בחדר קטן יחד עם עוד בנות מעצבנות. לכל בית ספר אליו הלכתי, אבא שלי תרם כסף, וגם הפעם. ובתמורה- לי יוצאים מזה דברים טובים, בדיוק כמו הפעם.

״וואו! אני מקנאה בך כל כך!״ זואי אמרה בזמן שצנחה על המיטה הענקית שהייתה בחדר שקיבלתי. אני היחידה בשכבה שקיבלה במלון חדר גדול יותר, לבד ולא כמו כולם שישנו כמה באותו החדר.
״מוזמנת תמיד״ קרצתי לה. ״מישהו מכם רוצה משהו לשתות?״ הצעתי.
״לא תודה, אני חושבת שאלך עכשיו. אני באמת צריכה לברר איזה חדר אני ועם מי.״ זואי אמרה וקמה מהמיטה.
״אמ, אוקיי. בהצלחה״ איחלתי לה וסגרתי אחריה את הדלת.

הסתכלתי על טום, שלא דיבר ובהה באוויר. ״ואתה, רוצה משהו?״ הצעתי לו גם מאחר ולא ענה, אבל גם עכשיו שתק.
ההבעה שלו הייתה רצינית וקרה.
״קרה משהו?״ שאלתי אותו בשקט.
״שום דבר.״ הוא ענה לי מיד והתנתק מהמחשבות. ״אני חושב שאני אלך להתקלח.״ הוא קם מהכיסא בו ישב.
מיהרתי לעצור אותו, כדי שלא יחשוד בי יותר מידי. ״אתה יכול כאן אם אתה רוצה! בטח אצלכם זה ייקח הרבה זמן עד שכל אחד ייתקלח״ אמרתי וניסיתי לזייף צחוק קצר.
״תודה.״ הוא אמר ונישק אותי במצח לפני שנכנס לשירותים.

החלפתי בגדים לשמלה פשוטה וצנחתי על המיטה בעייפות, מרגישה את השיער הרטוב מהגשם על העורף.
עצמתי את העיניים, מנסה להירגע, לעקל את כל היום הזה.
זרם המים מהמקלחת נשמע, מה שגרם לי להזכר בגשם ששטף אותי היום. היום הזה גרם לי להבין שגם במקום אחר כמו איטליה המתח נמשך, ולא רק באמריקה הכל יכול לקרות.
דפיקה בדלת גרמה לי לפתוח את העיניים במהירות. תהיתי מי יכול כבר לדפוק לי בדלת, ועוד מאוחר כל כך.
פתחתי את הדלת בזהירות.

״מאט?!״