בלי משחקים- פרק 13

פרק 13- טיסה

״זה בסך הכל לארבעה ימים אלכס, אל תהיה תינוק.״ אמרתי, בקושי יכולה לדבר מהחיבוק החונק שנתן לי.
״אני יודע, אני סתם נהנה להציק לך.״ הוא צחק בהודו ממשיך לחבק אותי.
גילגלתי את העיניים. ״בסוף בגלל אני אאחר לטיסה״ אמרתי, מעיפה אותו ממני אבל לא יכולה שלא לחייך.
גררתי את המזוודה לאיפה שעמדנו, בכניסה לבית. ראיתי את אליסה מגיעה מאחורינו.
״אמילי, כמעט שחכת את הטלפון שלך. הוא לא מפסיק לצלצל.״ היא אמרה והושיטה לי אותו.
״תודה.״ אמרתי לה.
על הצג היה רשום על ארבע שיחות שלא נענו מטום.
בימים האחרונים כמעט ולא דיברנו, או יותר נכון שאני לא איתו. כל פעם שרצה להפגש איתי התחמקתי, מהסיבה הפשוטה- לא ידעתי מה לעשות.
עם מאט לא דיברתי מאז מה שקרה בינינו באותו הערב בבית שלו. מאז הוא היה עסוק בלהיות צמוד למייגן כמובן, לא בטוחה אם כדי לעצבן אותי או כי הוא באמת מרגיש אליה משהו. אבל מייגן היא לא זאת שהפריעה לי, אלא ג׳ורדן שלא עזב אותי רגע למנוחה- כל פעם מזכיר לי דברים שלא רציתי לשמוע, מתאר לי דברים שלא רציתי שיקרו.

״טוב, אז נתראה עוד ארבעה ימים. כן?״ אלכס שאל, ומאחוריו אליסה מחייכת.
״כן.״ חייכתי אל שניהם.
גררתי את המזוודות, מסתכלת אחורה. ״ביי״ נופפתי אליהם, והם בחזרה אליי.

–

״אמילי!״ טום בא לקראתי כשהגעתי לשדה התעופה, לשם כולנו היינו אמורים להגיע ומשם לטוס. ״חיפשתי אותך. איפה היית?״ הוא שאל.
״הייתי קצת עסוקה בבוקר.״ תירצתי.
״אוקיי, זה לא משנה עכשיו. העיקר שאת כאן.״ אמר לי בחיוך, אך מה שיכולתי להעניק לו היה רק מבט מודאג.
אני כל כך מצטערת בשביל טום, מצטערת בשבילי. אני אוהבת אותו כל כך, אבל מבולבלת ומתוסכלת מעצמי באותה המידה בדיוק. לא רציתי לפגוע בו בכך שיידע עליי ועל מאט. אני לא יכולה להרשות את זה.

הסתכלתי סביבי, רואה את כל התלמידים הנמצאים בשדה המחכים שיקראו לנו לעלות על הטיסה.
״אני חושבת שאני אלך להגיד לזואי שלום״ אמרתי לו, מנסה להתחמק מעוד שיחה מביכה. הוא הנהן ונתן לי נשיקה קלה על השפתיים. התחלתי ללכת בכיוונה של זואי, אבל לפתע נתקלתי במישהו.

״מצטער-״ אמר אך השתתק מיד שהרים את ראשו אליי.
הסתכלנו אחד על השני. הייתי צריכה להגיד לו משהו. כל כך הרבה זמן שלא דיברנו.
פתחתי את פי כדי לדבר. ״אנחנו צריכי-״
״מאט!״ שנינו שמענו מרחוק את מייגן, מה שגרם לנו אוטומטית לסובב את הראש אליה. מאט עוד לא הספיק להגיב וכבר שפתיה של מייגן היו על שלו.
עמדתי שם שניה ארוכה, משותקת ולבסוף רק הבנתי מה קורה.
״אני חושבת שאשאיר אתכם לבד.״ אמרתי וחייכתי חיוך מזויף, הולכת ומתיישבת על אחד הכיסאות.
הסתכלתי עליהם מרחוק. צמודים אחד לשני כל כך. לא ידעתי בדיוק מה הרגשתי. הנחתי את ראשי בין הידיים, מנסה להרגע.
״אני רואה שהעניינים הולכים ומשתפרים כמו שסיכמנו.״ שמעתי לחישה באוזני.
הרמתי את הראש וראיתי את ג׳ורדן יושב בכיסא שלידי.
״אתה לא תעזוב אותי, נכון?״ שאלתי.
״לא עד שתשכחי משניהם.״ הוא אמר, על פניו חיוך.
״גם אם אני אשכח משניהם, לא אומר שאהיה איתך.״
״נחכה ונראה״ הוא אמר בטון שכבר לא יכולתי לשמוע יותר.

״טיסה 119 לאיטליה. הנוסעים מוזמנים לעלות לטיסה.״ הכרזה בשדה התעופה נשמעה.

עלינו כולנו למטוס, כל אחד לפי מספר המקום שלו. הסתכלתי על הכרטיס שלי. מושב מספר 82.
התיישבתי. מושב ליד החלון, כמו שאני אוהבת. הבטתי במושב הריק שלידי, בו אמור לשבת תלמיד אחר. הסתכלתי בחלון, בהיתי בעננים היפים בשמיים, שהיו בתכלת. הכל עיניין של זמן עד שהמטוס ימריא, ובאמריקה כבר לא אהיה.

״אוי נו באמת.״ שמעתי אנחת אכזבה. הרמתי את ראשי וראיתי את מאט עומד ליד המושב הפנוי עם הכרטיס בידו, מתיישב בלית ברירה במושב שלידי.

מהרגע הזה ידעתי שמצפה לי טיסה ארוכה.