בלי משחקים – פרק 1

פרק 1- ושוב, מתחילה מחדש

טיק טיק טיק טיק-
לאט לאט, אני פותחת את העיניים, מכבה את השעון המעורר ועוברת למצב ישיבה על המיטה הרכה.
כמובן, היום הראשון ללימודים.
כל כך הרבה בתי ספר עברתי. כולם היו פרטיים, מאורגנים, תלבושות אחידות, עם ילדים מתנשאים. אבל מכולם גורשתי. והיום, שוב התחלה חדשה. אבל הפעם זה שונה. זאת ההזדמנות האחרונה שלי. אם לא אצליח כאן, אאלץ לעבור עם ההורים שלי ליפן, בגלל העבודה של אבא שלי.
אבל אני יודעת שההזדמנות הזאת היא השונה והקשה מכולן. הפעם זה לא עוד בית ספר פרטי- הפעם אגיע לבית ספר עירוני. כנראה שאבא שלי הבין שכל זה לא בשבילי ובבית ספר עירוני מטופש זה יהיה אחרת לגמרי. אבל החלטתי שהפעם אני אשקיע ואעשה כל מאמץ כדי לא לעבור אחת ולתמיד לארץ זרה כל כך כמו יפן, כל כך שונה מארצות הברית אליה אני רגילה.
קמתי מהמיטה, מסתכלת סביבי על החדר הגדול והמרווח. הארון הלבן, הטלוויזיה הענקית והמיטה שמתאימה לארבעה אנשים.
הסתכלתי במראה, בוהה בעצמי. ׳אוקיי אמילי. היום את מתחילה את כיתה י׳א, לא צחוק. אם את לא רוצה לעבור מכאן ליפן, כדאי שתתחילי להוריד פרופיל.׳ אמרתי לעצמי.
פתחתי את הארון, מתלבטת מה לבחור ובוחנת את הבגדים. בגדים זה לא משהו שהיה חסר לי. בעצם, לא היה חסר לי כלום. ההורים שלי היו כל פעם עסוקים בעסקים שלהם, עוברים מארץ לארץ בלי סוף בשביל העבודה. זאת הסיבה שגרתי לבד בבית העצום הזה, מקבלת כל מה שעולה בדעתי. מותגים יקרים, מכוניות, פלאפונים ומה שלא ארצה.
הוצאתי חולצה שחורה שקניתי לא מזמן, וחצאית קצרה כחולה. התאפרתי, שמתי אודם אדום על השפתיים וסידרתי את השיער החום והארוך שלי. חייכתי לעצמי ויצאתי מהחדר, יורדת למטה.
במטבח ראיתי את אליסה, העוזרת שההורים שלי הצמידו לי שתנקה, תבשל, תכין ותעזור לי. למרות הכל, ידעתי שיכולתי להסתדר גם בעצמי.
״בוקר טוב״ היא אמרה לי בזמן שעמדה במטבח וחתכה ירקות.
״בוקר טוב אליסה״ אמרתי וחייכתי, לוקחת את התיק השחור שלי ואת הפלאפון. כשפתחתי את המגירה של המפתחות למכוניות, נזכרתי שאבא שלי לקח לי את המכונית האהובה עליי מבין השתיים, בתנאי שאם לא אשתפר בלימודים ובבית ספר הוא לא יחזיר לי אותה. אני כל כך כועסת עליו על זה.
בלי ברירה, לקחתי את המפתחות של המכונית הישנה יותר, אבל בכל זאת יפה ומרשימה.
יצאתי מהבית ונכנסתי למכונית, מרכיבה עליי משקפיי שמש.

כשהגעתי, החניתי והסתכלתי מהחלון על המבנה שהיה מולי.
הרבה ילדים היו בשער, מדברים אחד עם השני, בקבוצות. הכל נראה לי כל כך פשוט ומגעיל. לא מה שאני הייתי רגילה אליו.
יצאתי מהמכונית הולכת לכיוון השער,
כל מי שעמד בשער הפנה אליי את הראש. היה שקט וברקע מעט דיבורים. יכולתי לשמוע את נקישות העקבים שלי על המדרכה. המשכתי ללכת, לא מסתכלת לאף כיוון חוץ מאל הדרך שלי.
ליד השער עמדו שלושה בנים. יכולתי להישבע שהם היו נראים מדהים, כל אחד בדרך אחרת. השמאלי היה שיער חום, נדמה לי שהעיניים שלו היו ירוקות. האמצעי היה עם שיער בלונדיני, עיניים כחולות שנראו בבירור. הימני היה עם שיער חום כהה, עם עיניים חומות ושחצניות. אם לא הייתי במחויבות לעצמי, להנמיך פרופיל ולא לבלוט כל כך בהתנהגות, הייתי ישר מתחילה לדבר אליהם, כמו שהייתי רגילה. אבל עכשיו זה משהו אחר, יש לי מטרה, במיוחד שיש לי מכונית להחזיר מאבא שלי.
שלושתם הסתכלו עליי, ונראה שדיברו ביניהם. כשהגעתי לדלת הכניסה, האחד עם השיער הבלונדיני נעמד מולי ועצר אותי. ״ולאן את חושבת שאת הולכת, יפה אחת?״ הוא אמר בקול מתנשא וצחקק. משהו בטון שלו הזכיר לי את מאט, החבר הקודם שלי מהבית ספר האחרון שהייתי בו. אף פעם לא אשכח איך שהוא בגד בי סתם ככה, בלי סיבה. איך הייתי כל כך טיפשה ותמימה בשביל לא לראות מה שהיה כל כך שקוף. מאז שכל זה קרה, השתיניתי. אני כבר לא אותה אחת שהייתי פעם- מתאהבת בכל אחד, כל כך קלה. נזכרתי באותו הרגע כמה זמן לא ראיתי אותו.
הבלונדיני הסתכל עליי, מחכה לתשובה עם מבט שניתק אותי מהזיכרון על מאט.
בלי לענות לו המשכתי ללכת בדרכי, עוברת דרך הנער כשהכתף שלי מתנגשת בשלו, מפנה לו את הגב ונמנעת מלהסתכל עליו, מאחור.