בלי לדעת כלום- 1

"לעזאזל" מלמלתי .
מבט מהיר בשעון הראה לי שהשעה שמונה בדיוק, הלימודים מתחילים בשמונה.
רצתי למקלחת כשאני תופסת בשיש כדי למנוע החלקה מהמים שלא משכתי אתמול בלילה.
התקלחתי במהירות. לבשתי ג'ינס וטישרט ולקחתי ג'קט לבן וכובע צמר כדי ללבוש בדרך.
לגמתי כמה לגימות מהירות מהבקבוק חלב וחטפתי את מפתחות הרכב מהשיש.
הבית ספר לא היה רחוק ככ מהבית, למעשה הא היה די קרוב, אך לא קרוב מספיק.
המרחק היה בערך 10 דקות הליכה. לא היה לי 10 דקות.
כשהגעתי לבית ספר השעה הייתה שמונה וחצי, יצאתי מהרכב ולבשתי את הג'קט, את הכובע סידרתי במהירות באמצעות המראה החיצונית של האוטו.
כשראיתי את השערים נעולים נזכרתי, לגמרי שכחתי שאחרי שמונה וחמישה סוגרים את השערים. הסתכלתי על השעון כדי לוודא שבאמת שמונה וחצי ולא הזיתי ובעצם שבע וחצי.
זה קרה לי פעם.
"מצטער מתוקה, תצטרכי לחכות לשרה שתבוא לרשום את שמות המאחרים." אמר לי רפי השומר והחזיר את צומת ליבו בחזרה לעיתון ולקרואסון המגרה באופן מסוכן שלו.
שרה הייתה סגנית המנהל, היא הייתה מפלצת של ממש ועקשנית כפרד.
"נו בחייך רפי, ניסיתי "תפתח לי מהר לפני שהיא תגיע.." חייכתי אליו את החיוך הכי משכנע שלי וקיוויתי שהוא קם על רגל ימין הבוקר ויש לו מצב רוח טוב.
הוא הסתכל עלי כמה שניות לפני שאמר, "מהר. ואם תופסים אותך את אומרת שטיפסת על הגדר מאחורה."
"סגור. תודה רפי, אתה השומר הכי טוב!" אמרתי לו ורצתי בחיוך לכתה.

השיעור הראשון שלי היה ביולוגיה, שיעור שאי אפשר להשלים אם מפספסים, מכיוון שאי אפשר לעקוב אחרי העובדות שהמורה לוי זורק בשיעור, ותאמינו לי הייתי תלמידה שאכפת לה מהלימודים.
כשנכנסתי לכתה החיוך עדיין היה מרוח לי על הפנים.
"יש משהו שמצחיק אותך גברת אמלי ושווה לנו לשמוע עליו?," שאל אותי לוי כשהתיישבתי במקומי, בשולחן האחרון בצד.
"תאמין לי שאתה לא רוצה לדעת.." מלמלתי.
"מצטער, אני לא חושב ששמענו אותך.. " אמר והתיישב על קצה השולחן; סימן לזה שהוא לא הולך לעזוב את הנושא מהר מאוד..
"כלום. ממש כלום. אני פשוט בנאדם שמח.." אמרתי והורדתי את מבטי למחברת שהוצאתי מהתיק כדי להראות לו שאין לי שום עניין בוויכוח הזה, ושאני לא מצפה לשום תגובה מצידו.
לוי הנהן פעמיים והמשיך ללמד.
נשארו עוד עשר דקות לשיעור, ולא הייתי מרוכזת מכיוון שלא הספקתי לאכול, אז לא הקדשתי ללוי צומת לב רבה ובחנתי את התלמידים.
חלקם ישבו והקשיבו בשקיקה לכל מילה שיצאה מפי המורה, חלקם הסתכלו עליו
במבט של 'אה?, אנחנו בכלל לא לומדים מתמטיקה?' וחלק החליפו בניהם מבטים מפלרטטים.
נאנחתי וחזרתי לקשקש במחברת.

צעדתי לעבר הקפטריה שהייתה ממוקמת ליד מגרש החניה.
מכיון שלא הספקתי להכין לי פרוסה חשבתי לקנות לי טוסט.
הקפטריה הייתה מלאה בתלמידים המקווים שאוכל יהיה הפתרון להורדת הלחץ והדאגות של הלימודים.
ניגשתי לדלפק והזמנתי טוסט ופחית קולה.
ראיתי את שירז, מישהי שלומדת איתי באנגלית וביולוגיה, היא קמה מהספסל שישבה עליו וניגשה אלי. "מהקורה?" שאלה אותי
"ברוך ד, הכל מצוין. לא היית היום בביולוגיה." ציינתי.
"כן, הברזתי," אמרה ומשכה בכתפייה. היא הייתה עושה את זה לעתים קרובות.
צחקתי "כן, בנוגע לזה- את חייבת להפסיק לעשות את זה." אמרתי לה.
לפתע היה רעש מחריש אוזניים ממגרש החניה. כולם השתתקו והסתכלו למקור הרעש, חלק קמו.
היה אזור במגרש החניה שתמיד ישבו בו כל הספורטאים, תמיד פחדתי להתקרב לשם.
"מה הולך שם הפעם?" שירז שאלה וגלגלה עיניים.
ואז מבטי ניפגש עם איזה בחור שצחק ודיבר עם בן, כדורסלן שכולו מלא שרירים, הוא היה מוכר לי מאיפה שהוא. לא הצלחתי להיזכר מאיפה.
הפלאפון של שירז צלצל והיא עזבה כשהיא מנופפת לי לשלום.
ונפרדתי ממנה והחזרתי את מבטי לכיוון שראיתי בו את הנער, הוא לא היה שם.
קיבלתי את ההזמנה שלי והסתובבתי להוציא מהתיק את הכסף, אלא שמישהו התנגש בי והארנק והפלאפון שהיו לי ביד נפלו לי על הרצפה. התכופפתי כדי להרים אותם אך מישהו היה מהיר ממני והגיש לי אותם. זה היה הבחור שלפני שניה ראיתי במגרש החניה.
**