בלי לדעת כלום, פרק 18; רק נגיעה קטנה…

שכבתי במטה של שירי על הגב והבטתי בתקרה קצת יותר מארבעים דקות.
שירי ישנה בגבה אלי ויכולתי לשמוע את נשימות ליבה הרגועות. היא נרדמה כבר מזמן.
כף היד שלי עיקצצה באופן נעים מאז שחזרנו.
יישרתי אותה אל מול פניי ובחנתי כל פרט ופרט בה. הרגשתי שכף ידי היא מרכז האנרגיה שלי וממנה כל גופי מוזן בזרמים נעימים שמרטיטים את כולי.
עצמתי את עיני וחיבקתי את ידי אל חזי חזק.
"לא אחי! אתה לא תצליח בחיים!" עומר עמד מעל
הספסל והתכונן לקפיצה, אלירן היה כפוף מולו וצעק בלחץ; "אתה תהרוג אותי!" ,מושך את המילה האחרונה.
עומר צחקק קצרות וקפץ לפתע. אלירן השמיע צעקת בהלה ואני עצמתי עיניים.
"אם! שרדתי!" אלירן צעק לי. הוא היה שרוע על הדשא ועומר לידו; שניהם פורצים בצחוק מתגלגל.
חייכתי. הם כאלו ילדותיים.
"רון! עכשיו עומר היה זה שדיבר, "בוא לנסות גם!"
רון עמד לא רחוק ממני ובהה בגב של אלירן, הוא הביט על הנקודה הזו הרבה זמן. "אתה יודע שאין מצב שאני עושה את זה ככה; כשמישהו מתחתי."
אמר ושפשף את סנטרו.
"אמלי! את רוצה לנסות גם?" אלירן נעמד והתקרב אלי.
"ממש לא," צחקתי.
"נו… בחייך… זה כיף עולמי! אם את מנסה אני עושה במקומך משמרת שלמה!" אמר והניח את ידו על הלב.
שירי גלגלה את עיניה המרוחות בשחור.
"אלירן! אם היא נופלת אתה מת!" שירי ישבה לידי וניסתה להתחמק מאלירן המתנדנד מצחוק.
"קדימה אמלי! אני יודע שאת רוצה את לעשות את זה," אלירן התקרב וניסה לשדל אותי במילים ופרצופים מצחיקים. רון ניער קלות את ראשו והתקרב אלי ואל שירי.
"אתה יודע שזה מסוכן הוברמן? במיוחד עם החצאית הזאתי שלה," רון הביט בחצאית הארוכה שלי ואז בפניי.
רון קורא לאלירן הוברמן; מקרה משעשע שבו עומר ביקש מרון שילך להביא לו לשתות, רון ישב אותו הזמן והיה ניראה שנוח לו מידי מכדי לקום. אז הוא הצביע על אלירן ואמר לעומר שהוא, אלירן, הברמן ולא הוא.
אלירן הביט ברון בזלזול, "שתוק ,
שירי אם היא עושה את זה אני לא יורד עליך שבוע שלם! מילה של גבר!"
"מילה של חננה …" מלמלה בשקט. "אתה לא מדבר איתי, בכלל, שבוע שלם! מובן? אל תחליף איתי מילה!"
אלירן הזדקף והצדיע לה. אבל היא אפילו לא
צחקה, היא נעמדה מולי והושיטה לי את ידה.
"קדימה אם, בשבילי. את יודעת שאני שונאת אותו."
"לפני רגע איימת עליו שלא יגרור אותי למשחק הזה! את הולכת להקריב אותי?" שאלתי בעצב מזויף.
"לא. את מרצונך המבורך הולכת לעשות לי טובה, " במהירות היא החזיקה בידי והעמידה אותי על הספסל שישבתי עליו. הספסל היה בנוי משורות של עץ מיושן שצבעו אותו בחום בכדי לתת לו מראה חדש.
כף הרגל שלי נתפסה בין המרווחים והכל קרה בשנייה; נטיתי קדימה כדי להוציא את הרגל אבל
היא הייתה תקועה עמוק מידי, והתנועה שעשיתי רק החמירה את המצב. הרגל שלי נכנסה עמוק יותר. צעקה חלושה יצאה מפי וידי ניסו למצוא משהו להיאחז בו.
שירי שנבהלה מתנועותיי, שחררה אותי והתרחקה בבהלה.
הרגשתי את גופי נוטה קדימה אל הקרקע.
ואז הוא תפס אותי, הוא החזיק בידי וייצב אותי על הספסל. לא היינו צמודים אבל ידו הייתה כה חמה בידי שזה העביר בי זרמים חמים ורוטטים בכל גופי. לא הרגשתי באותו הרגע דבר מלבד ידו שבידי, אפילו לא את הכאב שבכף רגלי.
"את בסדר?" רון שאל.
הנהנתי לאט, לאחר כמה שניות שנראו ארוכות מידי. הוא כנראה חשב שלקח לי זמן להנהן בגלל ההלם של המכה אבל האמת היא שההלם היה ממגעו החם.
"יופי," אמר ושחרר את ידי לאט. התיישבתי בעזרת שירי על הספסל ולחצתי על חזי.
"מצטערת! מצטערת! מצטערת! " אמרה והתכופפה מולי.
אבל כל מה שהצלחתי לחשוב עליו באותו הרגע היה כך ידו שהייתה מונחת בידי לפני שנייה. הצטערתי שהוא לא המשיך לאחוז בי.
מזעזע אה?
רון עמד קרוב אלי והביט בי. החזרתי לו מבט אך
כמו תמיד הוא לא הסיט אותו אלא המשיך להביט בי, ושוב אני הייתי את שהסבה אותו ראשונה.
אלירן ועומר עמדו מאחורי שירי וחששו מעט להתקרב. אני מכירה את אלירן יותר מידי טוב בכדי לדעת מה הוא מרגיש עכשיו; הוא בטח חושב שהוא אידיוט גמור.
"אני בסדר," אמרתי.
אלירן עקף את שירי וכרע מולי. "אמלי אני כל כך מצטער!"
" שתוק. זה היה באשמתי, סליחה מותק" שירי נגע קלות בזרועי.
" אני בסדר," חזרתי. עלה בראשי מחזה של
הלילה שיבוא; כל הזמן שירי מתנצלת ואני מגלגלת עיניים ומציעה לה פשוט לשתוק, אך כמובן שהיא לא שמה עלי.
"זה בסדר," אמרתי בפעם השלישית. רציתי לחזור הביתה אבל אם אגיד את זה הם יניחו שכואב לי, אני לא יכולה להראות להם שכואב לי.
"אז מה אלירן, אתה מפחד לעשות את זה? בינתיים רק עומר קפץ." עקצתי אותו.
הוא נאנח וגלגל עיניים. "אנחנו לא משחקים את זה יותר."
"סוף סוף משהו חכם יוצא מפה שלך!" שירי דחפה אותו בכתף והוא נפל על הדשא.
"אולי תחנקי?" אלירן נעמד וניער את בגדיו הרטובים מעט מהטל.
"אמלי, רוצה לחזור?" עומר עמד ליד רון עכשיו והביט בי בחשש, הבחור שלידו שתק והמשיך לבחון את פני ללא בושה. הרגשתי את לחיי מאדימות מעט. הביטחון שהאיר מרון ממש לא עזר לפרפרים שהתעופפו בבטן
שלי. "בואי. הולכים הביתה." שירי משכה בידי בעדינות והעמידה אותי.
"רעיון טוב…" אלירן מלמל והתיישב על הספסל.
"לילה טוב," אמרנו לבנים והתקדמנו.
אני מוכנה להתערב שאחרי שלא היינו בטווח ראייה אלירן ועומר המשיכו עם המשחק השווה שלהם, ורון…שעד עכשיו אני לא יודעת מה הוא עשה שם מלכתחילה… פשוט עמד ובהה.
השבת עברה במהירות, ואני רק חיכיתי שיגיע הרגע שבו אעמוד מאחורי הבר ורון יישב מולי, על כיסא בר גבוהה, וידבר.
עבר זמן רב מאז דיברנו באמת, רק שתינו.
בעצם דיברנו על דברים עמוקים רק פעם
אחת.
אני לא מכירה אותו הרבה זמן, לא היו לי איתו שיחות נפש רבות; ובכל זאת, אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו כל חיי.
כל כך טיפשי.
לא סיפרתי דבר מזה לשירי, אבל היא טוענת שאני דלוקה עליו.
כן, היא השתמשה בביטוי דלוקה עליו.
'את פגשת אתו בפעם הראשונה כשהוא הושיט לך חתיכת עזרה! הוא נראה טוב, ועם החיוך הזה כל בחורה מרגישה שרון הוא מרכזו של העולם.
את פשוט דלוקה עליו!'
היא מיהרה להסביר שזה לא דבר שגוי, לדעתה.
הרי ככה כולם נפגשים.
בים, ברחוב או במועדון; בדיוק כמונו.
אז האהבה של כולנו מתחילה מהדלקות על בחור חתיך שחייך אלינו. כי הרי גבר לא מתחיל איתך בפעם הראשונה בגלל שאת חכמה או כנה. הוא לא יודע בכלל מי את, שלא לדבר על מהן התכונות שלך.
אז ברור שאת מרגישה כך.
אבל לא רק שדבריה לא הרגיעו אותי, הם רק הלחיצו אותי יותר!
רון הזה פשוט אכל לי את הראש.
עכשיו כשעמדתי מאחורי הבר ומזגתי שתייה ללקוחות שיכורים, כל הכיסאות שמולי היו תפוסים.
אנשים ישבו בהם, אבל לא האיש שרציתי שישב.
הזמן עבר לאט, ואולי בגלל שאני אישה רומנטית עד גועל והוזה, לא הצלחתי
להוציא מראשי את המבט המהרהר הזה שהופיע תמיד על פניו.
אני לא באמת יודעת מה הסיבה אבל לא ניראה היה שרון מתמודד איתה גם. בעצם הוא אף פעם לא הראה שהוא מחבב אותי. הייתה רק פעם אחת, בערב שבת, וזו הייתה תשוקה. תשוקה שיכולה לקרות כמעט לכל גבר ואישה במצב כזה.
המשכנו להתראות, אף פעם לא לבד, ולא היה נראה שהוא מעוניין במשהו שקשור רק לשנינו.
גם אם הוא לא היה מעוניין בקשר רומנטי, חשבתי בהתחלה שהוא יפתח שיחה על הנושאים העמוקים ששנינו חשבנו עליהם. חשבתי שהוא מרגיש שאני מבינה אותו, הוא אמר שהוא מרגיש כמוני כמה פעמים.
או שאני הבנתי אותו כך כי רציתי שירגיש כמוני?
הוא לא פתח בשיחה אישית ואני לא העזתי לעשות את הצעד הזה.
הייתי מבולבלת.
אספתי את שיערי לקוקס רפוי והמשכתי לחייך ללקוחות שמילותיהם אלי היו מעוממות, ולא כי לא יכולתי לשמוע.