בלי לדעת כלום, פרק 17; זה לא הכל…

הבטתי בלוח המשחק שהיה מונח על הרצפה הקרה בזהירות חשאית. עיני נעו במהירות בין השחקן שלי לבין רון שישב מולי והתעסק עם הכסף שבקופה.
אחרי וויכוחים רבים החלטנו לשחק מונופול, ליאור רצתה לשחק בבובות אך רון סירב בתוקף; 'ולא תצליחו לשנות את דעתי!' טען.
לבסוף העקשן התפשר על מונופול, בתנאי שהוא יהיה הקופאי. נו באמת, כאילו שאני לא יודעת מה אפשר לעשות עם הקופה! במיוחד כשאתה… טוב, במיוחד כשאתה רון…
אפשר היה לומר שרק שני שחקנים שיחקו במשחק הזה; אני וליאור העברנו כספים אחת מהשנייה ללא חשש, רון הביט בנו ולא אמר מילה, זה היה קצת מלחיץ. כאילו הוא אומר; 'אה תרמו כמה שבא לכן, חבל על המאמץ,' באדישות.
הגשתי לליאור את הקוביות השחורות, "שחקי ליאורי" זירזתי אותה.
היא הניפה את ידה הקטנה כדי להטיל את הקוביות אך רון עצר אותה, ממשיך להתעסק עם השטרות של המאתיים. "ראיתי את זה," אמר בשקט.
"את מה?" שאלתי בתמימות מעושה, מקווה שהוא לא שם לב.
הוא חיכה מעט.
"את מה רון?" חזרתי.
"מיס אמלי, אמר "עברת; שילמת"
צחקתי בעצבנות "זה לא היה ברצוני לעבור.
תאמין לי, אם היו שואלים אותי הייתי מעדיפה להכנס לבית כלא. אני בכלל לא אוהבת בתי מלון, במיוחד לא בת"א. אני לגמרי מעדיפה את השקט והלבד שבבית כלא; מבין מה אני אומרת? זה הרבה יות- "
ליאור הביטה בנו בשקט.
עכשיו הוא עזב את השטרות בצד ופנה להביט בי. הגבה שלו טיפסה למעלה, "שלמי," עצר אותי קצרות והושיט לי את ידו.
הבטתי בכספי, לא היה שם הרבה, הוא כנראה גם שם לב כי הוא גילגל עיניים.
ליאור העבירה את ידה הקטנה על כספה הדל אך אחרי מחשבה היא הגישה לי אותו.
"זה לא יספיק לכן חברות," אמר וציקצק בלשונו.
עיקמתי את פי, רון התנהג ככ מוזר; כאילו שאני חייבת לו את הסכום הזה במציאות. זה רק משחק אבל הוא היה רציני ביותר.
הגשתי לו את הכסף שהיה לי ובנוסף את הכסף של ליאור.
"אני חושב שאת תצטרכי למשכן את כל הכרטיסים שלך." אמר.
זרקתי את הכרטיסים שלי למקום בו נחו הכסף והכרטיסים שלו. "בבקשה" אמרתי.
רון נשאר אדיש והעיף מבט קצר על ערך המישכון של כל כרטיס.
"זה כבר לא משחק כיף! קבעה ליאור בייאוש "רון מנצח תמיד!" ליאור דחפה את הכרטיס היחיד שהיה לה עמוק לקופה ונעמדה.
רון נראה מבולבל; אבל לא בגלל פרישתה של ליאור, הוא לא הביט עליה אלא על המשחק. נעץ בו מבט רציני שהפך לצחוק.
כיווצתי את גבותי בנסיון להבין את מחשבותיו של רון. ליאור קפצה בייאוש והתיישבה על רון, "בואו נשחק משחק אחר." רון המשיך לחייך וחיבק את המותניים הצרות של ליאור.
אספתי את המשחק מגניבה מבטים אל רון מידי פעם. הוא פגש את מבטי בכל פעם אך במקום להשפיל מבט במבוכה הוא חייך אלי. נאנחתי. ככ קשה לי להבין אותו. סגרתי את המשחק והתרוממתי מהרצפה. הארון היה מלא משחקים והיה מקום רק במדף העליון. נעמדתי על קצות אצבעותיי וניסיתי להניח את המשחק על המדף.
כמו קסם, בשנייה, רון הופיע מאחורי; לא נוגע, הוא הושיט את ידו מעלי והכניס את המשחק עמוק לתוך המדף בקלות. חיכיתי נרגשת, מפחדת להסתובב, שהוא ירפה ויתרחק אך הוא לא עשה זאת. הוא עמד קרוב אלי הרבה מאוד זמן, ככה לפחות זה הרגיש. הרגשתי כאילו מתנפח לי בלון ענק בחזה ולא מפסיק לגדול, הוא גדל וגדל. הרגשתי את הדם גועש לי מתחת ללחיי והורדתי את ראשי, עוצמת עיניים. ממתינה.  ובאותה המהירות שבה הבלון גדל הוא התפוצץ. רון התרחק. עכשיו אזרתי מספיק אומץ להסתובב, הוא עמד מספיק רחוק וידיו היו משולבות מאחורי ראשו. הוא נשף. "לא ייאומן!" אמר ויצא במהירות מהחדר.
גירדתי בעורפי במבוכה, מה זה היה עכשיו? 
ירדתי באחת על הרצפה והשענתי את לחיי אליה, מקווה להעביר את הקור שלה אלי הכי מהר שאפשר. ליאור התקרבה אלי. היא הביטה בי בעיניים הגדולות והעמוקות שלה, האישונים בצבע חום שוקולד נצצו. "אמלי?" שאלה. לקח לי שלוש שניות בדיוק לפני שעניתי משהו פשוט "אה?"
"את בסדר?" היא התקרבה אלי והתיישבה לידי. ההיסוס שבקולה השתנה במהירות,
"אז במה נשחק עכשיו?" חייכה את חיוכה השובב. דבריה החזירו אותי למציאות, התיישבתי מולה. "במה את רוצה לשחק עכשיו?" שפשפתי חזק את עיניי.
"את יכולה להקריא לי סיפור?"
"בטח" ליאור קמה ראשונה ועזרה לי לקום, היא הייתה לבושה בשמלה לבנה עם פרחים כתומים אז החלפתי לה לפיג'מה עבה ונוחה. נכנסתי איתה למיטה והתישבתי ליד ראשה.   יצאתי מהחדר סוגרת אחרי את הדלת בשקט. הבית היה עכשיו שקט,
ההורים של ליאור- אחותו של רון ובעלה, אוי זה נשמע ככ לא נכון – ישבו אחד ליד השני על הספה החומה שבסלון, האורות היו פתאום מעומעמים מעט או שזאת רק אני שבדיוק יצאתי מהחדר של ליאור עם האור החזק. חיפשתי אותו בעיני בזהירות, פוחדת מעט לפגוש במבטו ולהתחשמל, להזכר במקודם. אך הוא לא היה שם."היא ישנה" אמרתי לאחותו של רון. נאור, גיסו של רון חייך אלי. החזרתי לו חיוך ויצאתי משם, משאירה אותם כמו שהיו, נחים.
נאנחתי בפעם המי יודע כמה היום וירדתי במדרגות לאט. בחוץ היה חשוך מאוד ושקט וקר, היה מאוד קר. שפשפתי את זרועותיי, לא היה לי עור חשוף רב למזלי. הרי לבשתי חצאית בד ארוכה וחמימה וקרטיגן מעל גופיה שכיסה את רוב זרועותיי.
אוי. אני צריכה ללכת לכיכר עכשיו. שירי בטח מחכה לי שם, מחכה להטיח בי הרבה דברים בעצם. אני שונאת להיות שם. ושונאת עוד יותר להיות שם כי אני חייבת. לא לקח לי הרבה זמן להגיע וכבר מרחוק ראיתי את כולם, שמעתי בעיקר. מצאתי אותה במהרה, היא ישבה על באמצע חלקת הדשא הייתה ליד הכיכר מול אושר, בת מהמושב שלנו שדי חיבבתי. התקדמתי אליהם ואז שמתי לב; הרוב היו בחלקת הדשא וישבו על הספסלים. שירי הבחינה בי. "אמלי!" צעקה ונופפה בידה הימנית להראות לי היכן היא. גלגלתי עיניים, כאילו שלא הבחנתי בה.
"לקח לך הרבה זמן מותק. בואי לכאן. בדיוק דיברתי עם אושר, חייכתי אל אושר והתיישבתי לידה, "היא נוסעת בראשון לקניות, אולי נלך איתה? אני ממש חייבת שמלות חדשות!"
"יש לך בערך מאתיים שמלות," ציינתי בלגלוג.
"אז כנראה שאני צריכה יותר." אמרה בהרהור והתעלמה לגמרי מהעוקצנות שבקולי. "את יודעת איפה באמת ראיתי שמלה יפה? הצטרפה אושר, "בזארה! היא הייתה בצבע שמנת ועם תחרה בחזה," היא התחילה לתאר את השמלה עם תנועות ידיים מרובות אבל אני איבדתי אותה באותו הרגע.
החיים הם ארוכים מאוד, כל החיים אני אצטרך לחשוב על בגדים ועל קניות? זה דבר חיצוני שתופס הרבה מקום, הרבה יותר ממה שמגיע לו. זה מעסיק הרבה אנשים. מעניין במה היינו מתעסקים אם היינו הולכים ערומים. חה.
בטוח היינו מוצאים משהו, משהו כמו בית יפה, חברה זוהרת, הנאות גדולות. בדיוק כמו עכשיו. אם הייתי אומרת שבגדים לא עניינו אותי הייתי משקרת, אך הם לא ממלאי מקום. הם בהחלט עוד משהו בחיים שלי אך לא החיים עצמם.
ומה שבאמת הציק לי זוהי סיטואציה מסויימת שעברה לי בראש מיליוני פעמים; דמיינתי אדם שלבוש כמו קבצן, מבולגן, דמיינתי שהוא הולך ברחוב ואז פתאום לפתע הוא מחייך ולאט לאט פורץ בצחוק גדול. ואז דמיינתי את אותה הסיטואציה רק במקום הקבצן ראיתי אדם עם חליפה. המסקנות דיכאו אותי. בפעם הראשונה הייתי חושבת שהקבצן הזה הוא משוגע קצת, כי ברצינות מי הולך ברחוב לבד ואז פוקע בצחוק? אף אחד נורמלי! ובסיטואציה השנייה שדמיינתי אני אחשוב על אותו אדם עם החליפה שהוא בטח נזכר במשהו מצחיק שקרה לו בעבודה. הרי מי לא נזכר בדברים סתם כך וחווה את ההנאה של הצחוק שוב? נורמלי לגמרי!
גיחכתי מעט.
"… נכון?" שירי חייכה.
"סליחה?"
שירי גלגלה את עיניה בעייפות. "את שוב לא מקשיבה לי? מה אני הולכת לעשות איתך? היא תמיד שוקעת למחשבות שלה וטובעת לי! עכשיו היא פנתה לאושר, "ותראי איך היא מביטה בי עכשיו, כאילו אני הייתי זאתי שלא הקשיבה לחברה שלה!" היא הייתה עומדת עכשיו והידיים שלה היו מונפות באוויר.
נגעתי בה בקצות האצבעות שלי בזהירות, "מצטערת, מה רצית להגיד?"
חיכיתי להתפרצות הזאתי. הייתי יותר מידי רחוקה בזמן האחרון, עניתי לכל מה שבקשה ועזרתי בכמה דברים; אבל בדרך שלי. התחמקתי מלומר לה מה אני מרגישה כלפי רון, בטענה די מוצדקת כך שהיא לא יכולה לעשות לי פרצוף שלא שיתפתי אותה כשהיא רצה לספר לי ישר כשקורה משהו. ואיחרתי היום, בזמן רב, איכשהו…
ועכשיו גם לא הקשבתי לה. זה רק היה עניין של זמן. אם יש משהו טוב בשירי זה שהיא לא שומרת טינה וכעס בבטן אלא אומרת מה שהיא מרגישה. "את צריכה לבא איתי לקניות בקרוב, סגור? סגור. אמרה בלי לחכות לתשובה, העצבנות שבקולה נעלמה כליל. "ואגב, את לגמרי מאוהבת. זרקה לאוויר וגרמה לאושר להרים גבות בשאלה.
"אני רוצה להיות מאוהבת, עכשיו חורף… בחורף הגברים יותר רומנטיים, פתאום הופכים כולם לחמודים ושרמנטיים, מעניין למה…" תהתה.
היא די שרוטה.
"כן שירי? את רוצה גבר לחורף? אני לא הייתי אומר את זה בקול; זה נשמע די…"
"די מה אלירן?" שאלה שירי בכעס ועיקמה את שפתיה.
אלירן התיישב לידי. "הי אושר, פנה אליה, והתעלם משירי כליל. אושר נופפה אליו בחביבות. "אח, את לא היית בעבודה הרבה זמן חברה, את לא יודעת מה קרה שם בחמישי… הביט בי עכשיו. "איזה בחור אחד נכנס באחת בלילה בערך, בדיוק באו להחליף אותי אז אני ראיתי את הכל מהצד. האידיוט היה כבר שיכור גמור אז עידו לא נתן לו לשתות אפילו. כוס בירה והוא מזה התעצבן! הוא שבר כוס, ולא סתם כוס אלא אחת מהאהובות של עידו. את יכולה לנחש מה עידו עשה לו. חה! אני מבטיח לך שפיספסת!" אלירן פרץ בצחוק רועש ורקע ברגלו הימנית, הרגל שהייתה לידי. התרחקתי מעט לאזור שאושר ישבה עליו, היא חייכה כשהבחינה בזה.
"תרגע חמור, שירי החמיצה לעומתו פנים. "אתה כאילו, בוכה. מוזר אחד,"
צחקתי. שירי ואלירן אף פעם לא הסתדרו.
היא אף פעם לא הבינה למה אני אוהבת להיות לידו כשאני עצובה, 'הוא בככל לא מצחיק!' המשיכה לומר. גם לו היא אמרה את זה, אבל אלירן רק ניפנף בידו לעומתה.
"אני חושבת שאני אלך עכשיו," אושר נעמדה ומתחה את ידיה התפוסות מהישיבה הממושכת.
"בצער רב אני משאירה אותך עם אמלי, תשמור עליה ותמחא כף מול עינה כמה פעמים בדקה."
חייכתי אליה בכוח והרצנתי מהר. שירי תפחה לי על הכתף ופנתה ללכת ללוות את אושר הביתה. "בי פריקית!" קרא אחריה אלירן.
היא לא החזירה לו תשובה.
"אז איפה היית בחמישי?  מה כבר יכולת לעשות בלעדי?"
חייכתי. "היינו בחוף," אמרתי קצרות.
"היינו?"
"שירי ואני, הייתה שם מין מסיבה רק בלי מוזיקה רועשת מידי ובלי יותר מידי אנשים. אבל הי, היה שם הרבה עור חשוף," חייכתי בציניות.
"לא נשמע כמוך, מה עשית שם? אני מאוכזב ממך מעט שנתת לשירי להשפיע עליך," הוא הניד בראשו.
"למה לא ראיתי אותך בית הספר הרבה זמן?" העברתי נושא ואיתו גם עברתי תנוחה. קמתי והתמתחתי כמו אושר, הייתי מולו עכשיו. "עבדתי," אמר לאחר חשיבה ממושכת.
עכשיו הבנתי למה; הוא התלבט אם לספר לי.
"עבדת? שוב?" לאלירן יש תופעה כזאתי. הוא נעלם כמה ימים מבית הספר או מבריז בשעות האחרונות כדי לעבוד. דיברתי איתו רבות על הנושא, ניסיתי לגרום לו להפסיק, הסברתי לו שהלימודים זה דבר חשוב שיקבע את עתידו אבל הוא גלגל עיניים- כמו תמיד- והלך משם. אבל הוא לא עשה זאת זמן רב אז חשבתי שהועלתי במשהו. כנראה שטעיתי. אלירן חסך למכונית. הוא לא מבין שכדי להגיע לסכום כזה הוא יצטרך להבריז הברזות משמעותיות עד כדי כך שלא יצליח להוציא בבגריות נכשל אפילו. או שהבין.
"אל תתחילי. ביקש, בתחנונים כמעט. "אני ממילא לא הולך לעשות עם התעודה הזאתי משהו, אני אפתח עסק או משהו. נראה כבר. אני פשוט מנצל את הזמן" כן בטח. זה מה שנקרא ניצול, בזמן שיש לך ללמוד לבזבז אותו על משהו אחר.
"נמאס לי כבר ממך," אמרתי.
עכשיו הצלחתי להחזיר לו את החיוך הזוהר לפנים. "אף פעם לא!"
רוח קרירה הגיעה אלינו וגרמה לשערי להתבלגן לגמרי, אספתי אותו לקוקו רפוי. היא גם העיפה לי את החצאית הארוכה שלבשתי וסיבכה אותה בין רגלי, הצטמררתי. היה מאוד קר.
אני מקווה ששירי תחרוג ממנהגה ולא תשוחח עם אושר עוד שעתיים, קיוויתי גם שהיא תחרוג מעוד מנהג וכשתגיע תטען שמאוחר ושהיא רוצה לחזור. אך זה לא יקרה, לא היה לי כזה מזל איתה.
רציתי לחזור אבל לא הייתי מתווכחת עם שירי עכשיו ומבאסת אותה שוב.
"את רוצה לחזור?" אלירן הביט בי בדאגה, הוא שם לב שקר לי.
"אני אחכה לשירי,"
חזרתי לשבת לידו, הוא חסם קצת מהרוח.
הוא חייך כשהבין את הסיבה, "רק אל תזוז," אמרתי.
"אפשר ללכת בלעדיה," ציין.
"מה הבעיה שלך איתה בכל אופן?" שאלתי בפעם המאה.
"לא אוהב אותה. היא פזיזה מידי,"
"שקול אחד!" אמרתי בציניות. אם אלירן לא היה הבחור הכי פזיז שאני מכירה אני לא רוצה להכיר יותר את היותר פזיז ממנו.
"אני בחור, יש הבדל,"
"אין שום הבדל אלירן," הבדל? מה ההבדל?
"בטח שיש, בחורה צריכה להיות שקולה, אולי מעט פזיזה אבל בלי הגזמה. היא צריכה להיות אחת צנועה ולא אחת שמתפרעת. שלא תמשוך שומת לב,"
"ככה אתה חושב. ואגב צנועה, חשבתי שאתה אוהבת להסתכל על בנות יפות,"
אלירן לא תפקד משהו בעבודה בסופי שבוע, היו יותר מידי בנות עם פחות מידי בגדים.
הוא דווקא אהב את זה.
" מי שצנועה היא לא יפה? זה לא סותר.
והכוונה שלי בהתחלה הייתה לצניעות בהתנהגות.
וזה לא קשור; אני אוהב להסתכל על בנות, אחרי הכל אני גבר, יש לי צרכים. אבל לא הייתי רוצה שיסתכלו על הבחורה שלי, מבינה?
שתהייה צנועה ותשמור על עצמה בשבילי.
עכשיו הכוונה שלי הגיעה גם לבגדים."
נשכתי את שפתי ; "וואו! הרגע אמרת את אחד הדברים הכי אגואיסטים ששמעתי בכל חיי,"
פערתי עיניים לעומתו.
הוא משך בכתפיו, "מבין אותך. אני יודע שזה קצת לא בסדר להסתכל על הבנות האלו אבל אני מניח שהם דורשות את זה לא? למה הם מתלבשות ככה אם לא בשביל שיסתכלו עליהם?"
"כי הם אוהבות את זה!"
"משנה? הם יודעות מה זה כולל, הלבוש הזה אני מתכוון, הם יודעות שהגברים, לא משנה באיזה גיל, נועצים בהם עיניים בהנאה. אני מתערב איתך שרובם נהנות מזה. מי שלא נהנת מזה ומרגישה עם זה לא בנוח תוותר על ההנאה שלה ללבישת בגדים יפים וחשופים ותבחר להרגיש בנוח,"
אני חושבת שהתחלתי להבין לאן הוא חותר.
אני חשבתי על הנקודות האלו מיליון פעמים בחיי.
"שירי לא מתלבשת חשוף." אני מניחה שאמרתי את זה משתי סיבות; כי לא רציתי לומר לו שאני מסכימה איתו וגם כי הגענו לנושא הזה כי דיברנו עליה, על ההתנהגות שלה.
"נכון, אבל ההתנהגות משפיעה על הלבוש, גם אם הבחורה הכי צנועה בלבוש תתנהג ביהירות או שתהייה רעשנית מידי אני לא אחשוב שהיא צנועה; לא משנה מה היא לובשת. מבינה? ההתנהגות משפיעה על הלבוש וההפך, בעיקר ההפך."
הלבוש שלי זוהי הדמות שאני מגלמת.
הוא משך בכתפו קשוב, "לא שזה מעניין אותי, אישתי תתלבש צנועה מספיק, אני בינתיים נהנה."
"חשבת על אחר כך? כשתהייה נשוי ויהיה לך קשה להפסיק להסתכל על נשים אחרות באותה העין כמו עכשיו? "
"יהיה טוב," אמר לי ונעמד.
הוא יכול להיות לפעמים האדם הכי חכם והגיוני בחדר ואחרי שנייה להיות האדם הטיפש. אלירן הוא משהו.
"בואי, נלך לשבת קצת עם אנשים אחרים,"
הוא התקדם ולא השאיר לי אפשריות מזמינות חוץ מללכת אחריו.
על הספסל ישבו שתי נערות שלא הכרתי, ושני בנים.
עומר חייך אלי. אני לעומת זאת החזרתי מבט אטום לרון.