בלי לדעת כלום, פרק 16; ממבט אחר

המטבח היה מלא בריחות נפלאים.
דנה עבדה במרץ ועשתה כמה דברים במכה אחת; עירבבה את הבצל שעל הגז ביד אחת ובשניה הקפיצה ירקות שהיו בתוך קערה קטנה.
חייכתי, כל היכולות שלי בבישול הם בזכות דנה.
"ממש שפית מקצוענית," התקרבתי אליה והמשכתי לקצוץ את הפטרוזיליה שהייתה על קרש החיתוך, חצי קצוצה חצי לא.
"זרקי לפה את הפיטרוזיליה, עוזרת השף." אמרה ועשתה לי פרצוף, מקרבת אלי את הקערה הקטנה.
צחקתי, "מה נשמע דנה?"
"מעולה, ברוך ד'." היא הניחה את הקערה הקטנה של הירקות על השיש. "רציתי לשאול אותך, אתמול… שירי חזרה עם האוטו באחת."
"נו?" שאלתי, לא מבינה.
אומנם לא יצאתי הרבה, אבל כשיצאתי הייתי יוצאת עם שירי והיינו בדר"כ מצליחות למשוך את הזמן עד לשעה הזאתי. זו לא הייתה שעה חריגה.
לקחתי את הגמבה השטופה וחתכתי גם אותה.
"כשאתם יוצאות שירי תמיד נשארת לישון אצלך. ציינה.
הרטבתי קצת את השפתיים עם הלשון שלי, הבנתי לאן היא חותרת. דנה הייתה מהאימאות האלו ששמות לב לכל דבר קטנטן.
היא הייתה אשה אינטליגנטית ומתוחכמת, לא משהו ששירי ירשה ממנה…
"והפעם היא חזרה הביתה," המשיכה בהיסוס קטן.
"היא לא החזירה אותי,"
"בחור?" שאלה והגבה שלה טיפסה לסוף המצח והמשיכה לעלות כלא עניתי.
היא חייכה בסיפוק.
"אז איך הוא? חמוד?"
"זה לא ככה," אמרתי, ניסיתי לסגור את זה ככה. משום מה פחדתי לפתוח את כל העניין הזה שכולל בתוכו את רון.
"לפי מה שאני זוכרת, אך אולי זה השתנה מאז, כשבחור היה נותן טרמפ למישהי זה היה בגלל שהוא מחבב אותה,"
טוב. אז אני מניחה שהחשדות שלי נכונות; רון בהחלט בחור שונה.
ללא ספק זה לא היה מהסיבה שדנה ציינה, הרי הצעתי לרון להכנס והוא סירב.
אם הוא היה מחבב אותי הוא היה קופץ על ההזדמנות להיות איתי לבד, למרות שרק עכשיו אני מבינה את המשמעות של ההצעה שלי. סך הכל מאוד התעניינתי בידע ובדעות שלו ולא רציתי לסיים את השיחה שלנו אז הצעתי את מה שהצעתי.
עכשיו אני מצטערת על זה, במיוחד לאחר שהוא סירב.
"רון לא בהחלט לא בחור רגיל."
"אז קוראים לו רון… יש נו רון במושב?"
"אני רואה מה את מנסה לעשות דנה, אני לא נותנת לך מידע עליו…"
"רון? אמ… רון מה?"
"רון לוי," אוקיי. היא שוב מנצחת.
"אה! לוי! אמא שלו מקסימה.
הוריו ככ אחראים, למרות שלא חסר להם כסף הילדים שלהם לא מפונקים. הם הורים קשוחים מאוד, שלחו את הבת הגדולה שלהם לפנימיה. הם מאמינים בעבודה עצמאית , הם נתנו לילדיהם לעבוד מגיל קטן.
לא יצא לי לדבר איתו,אבל ראיתי את רון שלך, הוא יפה תואר כמו אחותו,"
רון שלי? שלי? חה!
ולרון יש אחות גדולה? הוא נראה הילד ההפוך מהילד שדנה תיארה. ילד שמנת יחיד ומפונק, שום עבודה ושום נעלים. ראיתי את הגיפ שלו, אין מצב שהוא השיג אותו בעצמו.
רון הופיע לנגד עיניו כשהוא יושב מושפל ראש ואחותו הגדולה נוזפת בו על שנגע לה במחשב שבחדרה. ניערתי את ראשי, המראה היה ככ מגוחך!
"הוא לא שלי, והוא בדיוק רצה לחזור הביתה אז עליתי איתו." תירצתי משהו שהוא ברור מאליו.
" בטח, חיתכי גם את העגבניות. התעלמה מהסברי.
"הוא מוצא חן בעיניך?" ניצוץ הופיע בעיניה.
"לא. ניראה לי שלא. כן." שיפשפתי את עיני, "כן לעזעאזל, הוא מוצא חן בעיני,"
דנה חייכה עכשיו.
"למרות שאנחנו מכירים מעט מאוד זמן, ואני הדבר הכי רחוק מהסגנון שהוא אוהב,"
"איך את יודעת מה הסגנון שלו?" שאלה.
"כי אני רואה את הבנות שהוא מסתובב אתם, בלונדיניות טיפשות." לחשתי עכשיו.
"אין לך שום דרך לדעת מה הסגנון שלו, חוץ מזה את אמרת בעצמך; 'מסתובב' איתם, את לא רוצה להיות אחת שהוא 'מסתובב' איתה, אלא להיות האחת שהוא אוהב"
"דנה, אנחנו בקושי מכירים! אוהב?!" נחנקתי מעט.
"הזמן יעשה את שלו מותק. ועכשיו האוכל נשרף לי אז תתחילי לחתוך מהר."
אני לא אוהבת אותו, זה בטח סתם הדלקות קטנה בגלל שהוא מבין ומסקרן אותי.
כן. זאתי בטח הסיבה היחידה לרגשותי, זאתי חייבת להיות הסיבה.