בלי לדעת כלום, פרק 15

יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת לבנה ורכה.
קירבתי את זרועי החשופה לאפי ונשמתי עמוקות, ״אממ…״ ריח לבנד וניל הגיע לאפי, חייכתי, נזכרת בריח המנטה ומלח הים שהיה ברכב של רון. הוא בהחלט בחור מוזר, קבעתי, כל כך שונה מהחבר שלו.
עומר.
אני צריכה להתקשר אליו, אחרי הכל הוא היה איתי רוב הזמן אתמול ואני פשוט עזבתי עם רון, למרות שהוא חייך אלי ואמר לי לעלות ידעתי שהוא רצה שאני יחזור איתו.
לקחתי את הפלאפון ששכב על המיטה וסימסתי לעומר; ׳הי, לא התקשרתי אתמול,
היה מאוחר מידי -הרגשתי צורך להסביר- ׳נהנתי מאוד:)׳
עכשיו הרגשתי קלה יותר, משום מה.
לבשתי טרניג שחור וניגבתי את שערי, מיהרתי למטה בכדי להכין לי משהו שיוכל לענות על השם ארוחת בוקר קלילה ומהירה.
אספתי את שערי בדרכי למטה וקיפצתי כל שתי מדרגות. הרצפה הייתה קרה ביותר תחת רגלי היחפות והצטמררתי לרגע.
הבית היה קריר, והיה נראה כאילו החושך נלחם עם האור החודר דרך החלונות הפתוחים מעט על הזכות לשלוט בבית, הלבד היה בכל פינה.
הוצאתי מהמקרר שקית חלב חדשה והכנסתי אותה לתוך כד חלב לבן שהמדבקה של המחיר עדיין הייתה עליו. קילפתי אותה וגילגלתי עיניים, דניאל היה משתגע מדבר כזה!
קירבתי את השקית לפי וקרעתי את החלק העליון של השפיץ בכדי לעשות פתח ליציאת החלב,
הוצאתי קערה עמוקה חלבית ושפכתי חצי מתכולת הקרונפלקס שהיה בשקית ומיליתי אותה גם בחלב. הכנסתי את הקורנפלקס לארון ואת החלב למקרר, חטפתי כפית נקייה ועלית מהר למעלה משתדלת לא לשפוך כלום. משימה קשה שרק ניראת פשוטה.
זחלתי מתחת לשמיכה כשרק ידיי וראשי מחוצה לה וזללתי את כל האוכל. חייגתי לאבי והוא ענה בצלצול החמישי "הי מתוקה"
"הי אבא, אתה-"
"אני בדיוק עמדתי להתקשר אליך- קטע אותי- "יצא ככה שאני לא יכל לבא היום, אני אגיע יום ראשון.
תוכלי לעשות שבת אצל משפחת לוי נכון?"
"בטח,"
"מעולה חמודה. ניפגש"
חייגתי את המס של שירי, כאילו על אוטומטי. "לא הספקתי לומר לך את זה קודם אבל אני עדיין לא סלחתי לך על התרגיל שעשית לי אתמול, ואני נאלצת להוריד מכבודי מעט ולדחות את הכעס שלי עלייך לאחכ כי אני צריכה לעשות אצלך שבת."
"מהשתגידי, אני יודעת שאת,אולי בעומקי ליבך , אבל את אוהבת אותי על מה שעשיתי."
"לא אני לא. אז אני אוכל לבא?" חזרתי לשאול וקמתי כדי להניח את הקערה הריקה בכיור.
"בטח שאת יכולה. אני עכשיו מנקה ואמא מבשלת. בואי לעזור לנו."
"אני באה," נעלתי נעלי ספורט, לקחתי את הפלא ויצאתי משאירה את הדלת של הבית פתוחה. מימלא אף אחת לא יתרח להיכנס לפה בשישי בבוקר.
אני מקווה בכל אופן.
הבית של שירי נמצא כמה בתים בודדים ממני, בכלל כל המקומות במושב שלנו קרובים להכל, זה מה שמיוחד בו בעיני. כל אחד מכיר את כל מי שגר פה. את המשפחה שלו וההיסטוריה שלו. זה לפעמים קצת מציק ומרגיש שאין פרטיות בשום דבר ולאף אחד, אבל עדיין זה נותן הרגשה חמימה ומשפחתית.
למשל כולם יודעים שאבא לא מרבה להיות בבית אז הרבה נשים נחמדות מרגישות צורך לדאוג לי ולהביא לי עוגות או אוכל שהכינו למשפחתם.
ימי שישי היו ימים מיוחדים; כל הילדים שיחקו בחוץ למרות הקור ששר , הם צעקו ,השתוללו והעיפו חולות לכל מקום אפשרי.
חייכתי, תמיד אהבתי ילדים.
ליאור, ילדה ששמרתי עליה בזמן האחרון רצה אלי וחיבקה לי את הרגליים. המשפחה שלה עברה למושב שלנו לא מזמן ואמא שלה עבדה הרבה,
"ליאורי, מתוקה. מה נישמע?"
"בסדר. אבל למה לא באת אלי השבוע?"
"הייתי עסוקה , אבל אני אבוא מחר בעזרת ד"
"טוב" היא חייכה.
השער השטני שלה היה מלא חולות ודבוק לפניה בכמה מקומות עם זיעה, התרתי את הצמה שהייתה לה ואספתי את שעה לקוקו גבוה ומסודר.
היא נשקה לי בלחי ורצה לשחק עם חבריה בחזרה.
ניכנסתי לשביל הגישה של הבית של שירי ועליתי במדרגות, הכלב המפחיד שלהם הסתכל עלי מפתח המלונה שלו ואפילו לא טרח לנבוח עלי.
דפקתי שלושה דביקות מהירות בדלת וחיכיתי. דנה, אמא של שירי פתחה לי את הדלת "אמלי, הגעת, כנסי."
נכנסתי וסגרתי את הדלת מאחורי.
"שירי בחדר של הבנים."
שירי היא הבכורה ומתחתיה יש לה עוד ארבעה אחים.
שתי תאומים; מישל ואורי, נאור ודוד.
היא די שונאת אותם…
נכנסתי לחדר הכתום של התאומים הראשונים; שרי הייתה על המיטה מנסה להתאים למזרן הגדול ציפית קטנה ממנו.
זה בהחלט היה מחזה מצחיק; השפה שלה שננשכת, הפרצופים הכועסים והחמוצים והצעקות בעיקר.
"כדאי שתחליפי למצע יותר גדול," הצעתי לה נשענת על המשוף.
היא הרימה את ראשה אלי, מבולבלת מעט.
"בואי לעזור לי,"
"מצטערת, אני חייבת ללכת לעזור לאמא שלך עם הבישולים." עשיתי פרצוף מצטער והפנתי לה את גבי.
"אמלי!" צעקה אחרי.
גיחכתי ונכנסתי למטבח.