בלי לדעת כלום- פרק 11

השיעור זחל באיטיות. ולא הספקתי לפתור אפילו תרגיל אחד!
הצלצול נשמע. אספתי את ספרי בזהירות, חוששת שמשהו יפול לי שוב ואז באמת אני יכתיר את היום הזה כמבאס ביותר .
קשרתי את שערי בגומיה לקוקו רפוי והוצאתי שתי חתיכות שיער אחת ליד כל אוזן.
נשפתי אוויר ויצאתי החוצה כאילו אני הולכת לעשות החלטה גורלית, מה שהיה מגוחך מכיוון שרק צעדתי במורד המדרגות לכיוון הקפיטריה.
שירי חיכתה לי שם עם כריך טונה ביד אחת וקולה ביד השניה. "את יודעת שאני לא שותה קולה," אמרתי לה.
"זה לא בשבילך. אני עומדת ככה מחכה לבחור הזה, שישים לב אלי." אמרה והצביעה עם הקולה לכיוון אותו בחור.
רון.
נו באמת!
"רון? ברצינות? חשבתי שיש לך סטנדרטים."
"או מותק, הלוואי שרון היה נקרא בחור בלי סטנדרטים. זה היה מעלה את האכות של כל הבחורים. זוכרת את השני?" היא הצביעה על בחור שעמר ליד רון, "יצאתי עם זה שלידו. אידיוט גמור; חושב הוא משהו מיוחד" אמרה וגילגלה עניים.
צחקתי בשקט. "אני הולכת לקנות לי כריך," "בואי לפה. תפסה אותי "זה בשבילך, פשוט רציתי שתשימי לב אליו. כמה שהוא יפה." אמרה בחולמנות והושיטה לי את הכריך. התיישבנו בשולחן לאחר שנטלתי את ידיי. "כמה זמן את כבר עושה את זה?" שירי הצביעה על ידי הרטובות.
"שנה שלמה, " אמרתי בחיוך.
היא צחקה "גאה בך ילדה, בעזרתו אצלי"
"בעזרתו," אישרתי.
"מה עם עומר?" שאלה אותי אחרי כמה דקות של שתיקה. "מה איתו?" שאלתי בתמימות. "דיברתם מאז אתמול בלילה?"
"לא. ראית אותו היום?"
"כן, בגלל זה שאלתי עליו. הוא היה מחוץ לחדר מורים עם רון" היא הצביעה שוב על רון.
צחקתי "מה עשית הפעם שהמתנת ליד חדר מורים?"
"וואי, הפעם שבאמת כלום!"
"טוב" אמרתי ונגסתי בכריך.
"באמת!" צעקה.
"מאמינה לך,  רוצה משהו? אני הולכת לקנות לי מים."
"לא מתוקה, אני מסודרת," אמרה והרימה את הקולה שלה.  קמתי וניגשתי לדלפק. בזמן שחיכיתי לבקבוק המים הבחורים שבמרכזם היה רון התקרבו אל הדלפק והתיישבו בכיסאות הגבוהים שבצידו.
"נגמר לנו המים את רוצה קולה במקום?" שאל אותי סמי, בעל הקפיטריה.
"לא תודה, אני אסתדר בלי…" הכנסתי את הכסף לכיס האחורי של הגינס שלי וצעדתי אל השולחן בחזרה. "הי- את, הסתובבתי; זה היה בן; הכדורסנלן המפורסם בחוסר טקט שלו.
"אני לא מפסיק להסתכל עליך, הבעיה היא אצלי?"
"מה?" שאלתי והרמתי את גבותי גבוה.
הם צחקו. "שמעת אותי. אמר וירד מהכיסא, מתקדם אלי. "רוצה לצאת לאנשהו?" שאל מחייך.
לא ידעתי איך להגיב באותו רגע אז פשוט הסתובבתי ממנו. "חכי, הוא נעמד מולי, "אני רציני."

"אתה אידיוט," שחררתי את ידי ממנו והסתכלתי על חבריו שישבו מסביב לדלפק עדיין מביטים בנו מחייכים, רון היה בניהם. הוא הסתכל עלי ופניו הביעו צחוק.
הוא לא מתכוון לעשות כלום?
"את בעצמך אם את לא רוצה לצאת איתי!" קבע וצחק בקול, חביריו צחקו אחריו.

חמורים.
"אני יכולה לחיות עם זה," מילמלתי והלכתי משם. לחיי היו סמוקות; יכולתי להרגיש את זה, והייתי בטוחה שזה בולט.
פשטתי את גקטי במהירות והתיישבתי ליד שירי, שלא מבינה מה קורה. חטפתי לה את הקולה ולגמתי כמה שלוקים גדולים. "מה יש לך??"  שאלה לוקחת מידי את הקולה בחזרה. "אפשר ללכת מפה?" שאלתי אותה קמה במהירות ואוספת את חפצי. שירי מבינה רמזים, זאת אחת התכונות שאני ממש מעריכה בה; אתה לא צריך להוציא את הנשמה כדי להסביר לה משהו.
היא הלכה בשקט אחרי לשירותי הבנות. שטפתי את פני במים קרים.
"רוצה לספר לי מה קרה? ראיתי את בן מרים ידיים עם הבעה של מסכן ליד הדלפק וכולם צחקו…"
"הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו!"
"ומה הבעיה? את רוצה?"
"לא! ולמה לפני כולם? אוה, זה היה כל כך מביך!"
שירי צחקה. "את ביישנית בצורה מצחיקה…" היא אספה את תיקי על כתפה והובילה אותי מחוץ לשירותי הבנות בעדינות. "מספיק. יאאלה עוד ארבע שעות והביתה." לחשה לי. היום עבר באיטיות, ניסיתי שלא להתקרב למגרש הכדורגל או לחניה, אפילו בהפסקה לא ישבתי בקפיטריה אלא במדרגות המובילות לכיתות. ניסיתי להתחמק מלראות אותו, אבל אין לי בררה ואני חייבת להגיע הביתה, ושירי הבהירה לי שהיא לא מתכוונת ללכת ברגל בגלל שאני מפחדת מסיכוי הפגישה איתו. "קדימה" זירזה אותי.
"אני הולכת," צעדתי בניסיון לא למשוך צומת לב. הבנים נשענו על ג'יפ שחור וצחקו בקול. חיטטתי במהירות בתיקי מחפשת את המפתחות של הרכב. שמעתי שריקה. "הי את!" נשמע אחריה.
"אוי פאק" מילמלתי והסתובבתי לאט.
נער עם חולצה כתומה וכדור ביד צעק למישהי שהיתה בבית ספר. נכנסתי לרכב והנעתי. "לרגע חשבתי שצעקו את זה לך," שירי צחקה. "אני לא מוצאת משהו מצחיק בזה." אמרתי רצינית והסתכלתי במראה כדי לצאת מהמגרש חניה.
רון היה שם. הוא ישב במושב הנהג של הג'יפ השחור כשהדלתות סגורות, הוא נראה שקוע במחשבות.  נשכתי את שפתי; הוא יפה כל כך כשהוא עצוב.
"אם?" שירי שאלה אותי, לא מבינה למה אני לא יוצאת.
שניה לפני שהוא נעלם מהמראה ואני המשכתי בכביש הוא הרים את מבטו אלי; כאילו הרגיש שמישהו צופה בו. זאת הייתה הפעם הראשונה שפניו לא הביעו לעג.  

"אני רוצה לעשות משהו היום!" אמרתי לשירי בדרך חזרה מהבית ספר. "לרצות זה דבר נפלא," אמרה ורכנה אלי מחייכת.
"אפשר ללכת לסרט," הצעתי.
"אמ… לא. יש לי רעיון! בואי נתארגן ובעשרים לתשע נצא."
"לאן?" שאלתי חושדת מעט מתשובתה. עשרים לתשע נשמע מאוחר מידי והראש של שירי לא חושב בצלילות כשיש לה רצון לבלות. "אל דאגה, את תדעי כשנגיע…" שירי הרימה את ידה מאחורי ראשה וחייכה חיוך ערמומי.  

לוקח לי שעתיים להתארגן אני צריכה למצוא בגדים שאני ירגיש איתם בנוח וזה פשוט סיוט; אז התחלתי בשמונה להתארגן.
כמובן אחרי שסיימתי את שיעורי לבסוף לבשתי שמלת גינס בהירה עם חגורה חומה. אני כל כך פוחדת שהיא תיקח אותנו למקום מוזר ואני ירגיש מצחיקה עם הלבוש שלי.
ואני מוכנה לשלם שזה מה שהיא תעשה.
זה הולך להיות מועדון פרוע או משהו בסגנון, משהו עם הרבה עור חשוף.
איכס.
'צאי, אני מחכה לך בחוץ' שלחה לי.
'רק שניה' סימסתי לה במהירות ומרחתי אילנר שחור על עיני, התבשמתי ורצתי למכוניתה קוראת תוך כדי את ההודעה שהחזירה לי; 'יותר מאוחר יותר טוב'.
חייכתי קופצת למושב שלידה בהתרגשות "לאן נוסעים חברה?" שאלתי.
"אני כאילו ממש לא הולכת לומר לך." שירי לחצה על דוושת הגז והגבירה את העוצמת הווליאום חוסמת שאלות מיותרות.
הנסיעה הייתה יותר קצרה משציפיתי.
אוקי, טעיתי. לא היינו במועדון, היינו בים. במסיבת חוף.
"בכל זאת צדקתי במשהו; הרבה עור, אמרתי והצבעתי על שתי בחורות עם בגד ים שעברו מולנו. "קצת יותר מהרגיל…"
"שתקי ובואי תכירי כמה אנשים מתוקים." שירי משכה אותי אל מדורה שהייתה באמצע החוף, עמדו סביבה הרבה נערים ונערות.
"אמלי!" שמעתי את שמי והסתובבתי למקור הקול.
עומר רץ לעברי מהחוף.
"הי,  חייכתי אליו. הוא לבש מכנס גולשים וחזהו היה חשוף, הייתה גיטרה בידו. "אתה מנגן?" שאלתי מתקרבת אליו. "כן…" אמר והעביר אותה לבחור שעבר לידנו.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי. מסיבה מסויימת יש לי הרגשה שהלילה הזה הולך להשתנות, אולי אני יהנה סוף סוף לשם שינוי. "מה אני עושה פה?, אני ארגנתי את המסיבה הזאת."
"וואלה" גירדתי בעורפי, ברור שהוא זה שארגן אותה.
"עם מי באת?" שאל מנסה להציל את השיחה הצולעת שלנו.
"חברה" הצבעתי על שירי שחייכה אלי חיוך ממזרי ודיברה עם בחור שהיה גדול מידי לטעמי.
"בואי נצא לסיבוב על החוף" הציע ומשך אותי אחריו.
"למה אני לא רואה אותך בבית ספר?" "חיפשת אחרי?" הצחוק שלו מקסים, ראשו הוטה לאחור כשהוא צחק. צחקתי איתו.
"למה את לא עונה? ,באמת חיפשת אותי? איזה כיף לי." הוא עצר ונעמד מולי.
קצת קרוב מידי.
"עומר…" אמרתי והתרחקתי מעט.
"את גולשת?" אמר משנה את הנושא במהירות.
"מה? לא…כאילו כן, אני גולשת."
עומר חייך והניף מולי את אצבעו, "אני יקח אותך פעם לגלוש… את תראי מזה גלישה טובה באמת. עומר הצביע על הים השחור והשקט. "רואה אותו?" שאל.
ריחו של הים עלה באפי; הריח של החול הרטוב והמים המלוחים. כל כך אהבתי את הים, כל פעם שרציתי להירגע הייתה נוסעת לפה וגולשת או שפשוט הייתי יושבת על החוף ומסתכלת על צורת הגלים שנשברים ועל כמות הקצף שזה יוצר.
"את מי?" חלצתי נעליים והתקרבתי לים, גוררת את רגלי בחול הרטוב. עומר נשאר מאחורה.
עכשיו יכולתי לראות אותו; הוא גלש בצורה מושלמת. הוא לא נראה על רקע הים השחור ולכן היה לי קשה להבחין בו בהתחלה. הוא היה באמצע גל ענק, אצבעותיו הותירו קצף לבן לאורך הגל שגלש עליו וכסיים לרדת אותו יצא מהים והתקדם לחוף עם הגלשן בידו. הוא עשה את הכל במהירות כאילו נכנס לים רק כדי לרדת את הגל הזה ולצאת.
"זה גולש! אמר עומר והתקדם אלי "והמורה שלי…"
"והחבר שלך" השלמתי אותו.
הוא צחק "כן, יותר מהכל החבר שלי…"