בליבי הים – פרק 2

עד שהבחור המסתורי החליט….
לקטוע אותה באמצע. פניו היו כה נאות, מיי לא יכלה להסית את מבטה ממנו. שפתיו היו גדולות ואדומות, עיניו היו צהובות וקטנות, פניו היו חלקות ועצמות לחייו היו בולטות. מקרוב, הוא אפילו נראה עוד יותר כמו פרי דמיונה של מיי, כמו דמות לא הגיונית בחלום.
היא עדין לא יכלה להחליט לגביו. הוא נראה מדהים ומיוחד, מצד שני זה הפחיד אותה.
"אני יכול להצטרף אליך?" הבחור המסתורי שאל. מיי הינהנה והוא התיישב לידה. היא סגרה את הספר והניחה אותו לצידה. היא צפתה בתלמידים הרצים על הרחבה.
חלקם משחקים, חלקם באמת משחקים, חלקם צוחקים על הבנות הנמוכות והצנומות שאינן מצליחות לתפוס את הכדור מהבנים הגבוהים מהן בכמה וכמה ראשים.
מיי לא הייתה נמוכה כלל. היא הייתה ילדה גבוה, לא יותר מידי ולא פחות מידי. היא אף פעם לא הייתה מקור התעללות בקרב הבנים בשיעורי כדורסל, בעיקר שזה מה שהם אהבו.

"מה שמך?" הבחור המסתורי שאל. מיי הסתובבה בהפתעה אל הבחור המסתורי. "מיי."
"מיי?" הוא שאל בספקנות.
"אני לא אתחמק, אבל שמי השני זה אפרודיטה." הבחור המסתורי חייך חיוך רחב.
"מעניין. ההורים שלך החליטו לקרוא לך בשם הזה?" מיי היססה אבל מבטו נתן לה הרגשה שהיא יכולה לסמוך עליו.
"אמא שלי. היא אהבה את השם אפרודיטה – אלת האהבה והיופי, וכאשר נולדתי היא החליטה לקרוא לי כך. אבל בגלל שהבינה שבעולם המודרני השם אפרודיטה לא מקובל, היא החליטה לקרוא לי מיי, שגם נשמע כמו "אני" וככה היא החליטה לקרוא לי – ש"אני האהבה שלה".
הבחור המסתורי חייך והיה על פניו הבעה חמה של הבנה.
"ומה שמך?" הבחור המסתורי גם נראה כמהסס, אבל לאחר מכן הוא ענה בביטחון.
"קוראים לי תום. אבל גם לי יש שם שני מיוחד – סופיאן. משמעות שמי היא חוכמה, בינה, תבונה."
מיי כבר החלה לחבב אותו. גם לו יש שם שני לא שיגרתי.
הצלצול לסוף היום הגיע, ולמרות שרצתה להמשיך לדבר איתו ולשאול אותו שאלות על עצמו, היא הבינה שהיא כבר לא יכלה. "היה ממש נחמד לדבר איתך תום. ניפגש מחר." מיי קמה ממקומה והחלה ללכת לעבר המלתחות.
תום תפס לה ביד ועצר אותה. ידו הייתה חמה ונעימה על עורה. "את שכחת את הספר שלך." מיי הביטה בו במבוכה וחייכה.
"תודה." תום לא שיחרר לה את היד עדין.
"השיחה איתך הייתה מסקרנת, אני רוצה לדעת עליך עוד. אני לא יודע מה איתך, אבל אני גווע. מה דעתך על פיצה עכשיו?" מיי הייתה מבולבלת, אבל הסכימה. "אני אחכה לך ביציאה מאולם הספורט. בלי עיכובים."

"מאיפה ההורים שלך הגיעו?" תום הניח את הפיצה על השולחן. הוא חטף משולש אחד ואכל אותו לאט, מחכה לתשובתה של מיי. "מהצפון." תום לא אמר מילה נוספת, וחזר להסתכל על משולש הפיצה שלו.
"מאיפה אתה באת?" שאלה מיי. היא קיוותה שהשאלה הזאת לא נשמעת ישירה מידי. "לא רחוק מכאן, בעיירה קטנה. אני גר בעיר הזאת כבר הרבה שנים, כך שאני כבר לא זוכר את שמה של העיירה ההיא." הוא המשיך לאכול את משולש הפיצה שלו.
"איפה למדת קודם?" מיי שאלה אותו. תום לעס לאט את הפיצה.
"חינוך בייתי." הוא סיים במהרה והמשיך לאכול את הפיצה. מיי הסתכלה עליו בחשד.
"למה את לא אוכלת?" שואל אותה תום בפה מלא של פיצה. מיי לקחה חתיכת פיצה והכניסה אותה לפה. הם שתקו לכמה דקות, עד שמיי סיימה את חתיכה שלה.
"את אוהבת את הים?" שאל אותה תום בשעשוע. "מאוד. אני תמיד אהבתי את הריח המרענן של הים ואת הרוחות הנעימים. אבל אף פעם לא נכנסתי לשם." תום הניח את חתיכה שלו והניח את ידו על סנתרו. "למה?" מיי הסתכלה על הבעת פניו של תום. הוא היה מסוקרן ביותר. הוא חיכה לתשובה.
היא התלבטה.
"אמא שלי לא נתנה לי להתקרב לים. אני לא יודעת למה בדיוק. כשניסיתי לשאול למה , היא הרימה את ידה ואמרה לי פשוט ככה. לא." תום חייך חיוך קטן והחזיר את חתיכת הפיצה הקטנה שלו לפיו.
"את יודעת אולי את הסיבה לכך?" הוא שאל.
"לא, לצערי. בכל פעם שניסיתי לברר נתנו לי תשובות כמו "מסוכן" או "מדוזות". שאני לא צריכה בחיים להתקרב לשם." תום הביט במיי בסקרנות.
תום הושיט את שטרות הנייר על השולחן המלוכלך מרוטב העגבניות וחייך את חיוכו התמידי שלא ירד מפניו.

הרוח הקרירה של ספטמבר נשבה לחלונה של מיי. דפי ספר הביולוגיה התעופפו במהרה מהרוח. מיי נשענה לאחור ונתנה לרוח לנשוב על עורפה. ביולוגיה הלך בקלות למיי, כמו כל שאר המקצועות. הלימודים תמיד היו הצד החזק שלה, מפני יכולות הזיכרון המרשימות שלה.
מיי סגרה את ספר ביולוגיה והניחה את ידיה על פניה. הרוח התחזקה וכך גם החשכה הגיע איתה. מיי נזכרה בשיחה שלה עם תום שהתקיימה לפני שלושה ימים. מאז השיחה תום הגניב לה מבטי חיוך או כמה קריצות, אפילו אמירות שלום קטנות. מיי עדין חשבה שהוא בחור מוזר ביותר, במיוחד אחרי השיחה האחרונה. שאלות מוזרות, מראה מוזר.
אולי כדאי להתרחק ממנו, היא חשבה.
היא ידעה שהיא עוד תסתבך איתו, והיא תמיד הסתמכה על תחושות הבטן שלה ולא על ליבה….