אגם בלד – פרק 1

הטלפון הודיע לי על קבלת הודעה.
כן, כן, תודה רבה לך אבל אתה באמת לא צריך לספר לכל האנשים ברדיוס של מאתים מטרים על ההודעות שאני מקבל.
פתחתי את הטלפון הנייד.
"איפה אתה?" שאל אבא שלי בהודעה.
לא טרחתי בכלל לענות.
"מי זה היה?" שאל גטר.
"אבא, תוהה שוב איפה אני" אמרתי.
"עדיין לא מסוטל לקבל את העובדה שאתה בבית ספר" אמר גטר.
"מסוגל" אמרתי "אבל אתה משתפר יפה".
גטר היה עולה חדש. עבר מפינלנד. הוא בן 13 אבל הוא גר ב – 8 מדינות שונות והחלק המדהים, הוא דובר שוטף את השפה שבה מדברים בכל מדינה שבה גר למשך תקופה ואנגלית ככה שהוא יודע 8 שפות ועברית לא רעה בכלל.
"תודה רבה לך יואב" אמר גטר.
הצלצול הודיע לכולנו על תחילתו של יום חדש. עוד יצירה של איזה מלחין שמת.

יש קשר בין המורה שלי לגאוגרפיה לבין אבא שלי. שניהם מאמינים בעבודה קשה וסיזיפית ואינסופית ש"מאוד תעזור לך בחיים". היום המורה הביא פלקט ענקי שעליו מצויירת אירופה ועל כל מדינה מספר.
היינו צריכים לכתוב את המספר על הלוח של הכיתה, את שם המדינה, בירתה ולצייר את הדגל שלה.
כמובן שגטר היה ראשון והוא קיבל (איך לא) את אוסטריה, מולדתו.
אחרי כמה טעויות מצחיקות של ילדים המורה קרא בשמי. רעדתי. הוא הראה לנו רק פעם אחת את יבשת אירופה וגם אז לא התרכזתי.
"ליטא" הוא אמר לי.
היססתי. הסתכלתי על המפה וצד את תשומת ליבי מספר 18. כתבתי את המספר על הלוח, כתבתי ליטא, וילנה וציירתי דגל בשלושה פסים – צהוב ירוק ואדום.
"מצויין!" אמר המורה "כל הכבוד לך".
נשפתי בהקלה. איך זכרתי? אל תשאלו אותי. כנראה שאלה חייזרים או משהו.
אחרי הגיע הבריון הכיתתי – ארז גוטליב שכמובן פישל עם רוסיה. אפילו אם תתנו לו לזהות את ישראל במפה הוא לא יצליח. אפילו אם זאת תהיה מפת ישראל.

"היי ולינה" אמר ארז. היה ברור שהוא עשה ככל מעודו לזכור את וילנה, בירת ליטא על מנת להתגרות בי אבל זה די איבד את הפאנץ'.
"תתעלם" אמר לי גטר "זה מזכיר לי את מה שעשו לי בבית ספר בבלארוס, צחקו עלי בגלל המבטא".
"בבלארוס גרת בגילאים 7-9" אמרתי "נכון?".
"זיכרון פנומנאלי!" אמר גטר.
"נו, עם תרגילי הזיכרון של אבא" אמרתי.
"תפסיק להצטנע" אמר גטר "זה כשרון טבעי שלך".

"למה לא כתבת לי בחזרה?" שאל אבא שלי.
"בדיוק היה צלצול והלכנו ללמוד אבא" אמרתי.
"אתה יודע שאתה יכול ללמוד בבית, למה אתה מתעקש על בית ספר?" שאל אבא.
"כי אני רוצה להיות נורמאלי, לא רוצה להיות מתוסבך שלומד בבית" אמרתי.
"אתה לא נורמאלי, יש לך פוטנציאל אדיר, תנצל אותו, תשקיע אותו, תעשה משהו!" אמר אבא.
"אני אעשה משהו, אולי אני אחייה לבד, מי צריך אותך?".
"אתה צריך אותי"
"אתה צריך אותי!" צעקתי עליו. הוא היה נראה המום.
"אבל…" הוא אמר.
"איך אני יכול לדעת שאתה אוהב אותי?" שאלתי "אתה כל הזמן רק בא בביקורות, חושב דברים רעים עלי, מנסה לשפר אותי, אתה בוודאות משקר לי על אמא כי אני יודע שהברחת אותה עם ההתנהגות שלך, נמאס לי מאיך שאתה לא מקבל אותי ומנסה לחנך אותי כמו שאתה רוצה, גם לי יש חיים!".
"לך לחדר שלך" הוא אמר לי.
"כל עוד לא תהיה שם" אמרתי.
לא היה אכפת לי אם אבא נעלב או נפגע, אני נפגעתי ממנו יותר מידי.
הסתכלתי על החדר שלי. לא מיוחד מידי, מיטה, ארון, שולחן וציוד בית ספר.
לא ביקשתי יותר. לא רציתי יותר.
זרקתי את התיק על הרצפה כי באמת שלא היה לי כוח באותו היום.
הטלפון שלי צלצל.

ומכאן הסיפור מתפצל. אם אתם רוצים לקרוא סיפור דרמה תחפשו את הפרקים הבאים שיקראו אגם בלד (דרמה). אם אתם רוצים סיפור פנטזיה תחפשו אגם בלד (פנטזיה).