בכל מקום באף מקום – פרק 9

התלבשתי נחמד לכבוד המאורע, אני לא יכול לצאת לדייט עם בחורה שאני לובש את הבגדים הרגילים שלי.
גם אם זה רק לקפה…
לבשתי לרגליי גינס שחור צמוד ואופנתי, וסריג אפור כהה שמתאים לעונה זאת של השנה.
עדיין לא חורף…
אני מותח את שרשראותיי על צווארי, אחת עם רצועת עור חום דקה וארוכה שבקצה תליון כסוף.
ושרשרת שנייה של חרוזים בגודל בינוני עוטפים את צווארי העבה.
לכל שרשרת יש משמעות, אבל אם אני אשקע במשמעות כל אחת אני לא אגיע בזמן אל בית הקפה.

צעדתי ברחוב הארוך, שלט בית הקפה כבר זוהה ממזמן בעיניי.
ומדובר רק בצעדים ספורים עד שאני אגיע לדלת הפעמון שתסמן את כניסתי.
בשנתיים האחרונות לא הייתי בבית הקפה הזה לאחר שעות הבוקר, אני לא יודע איך זה יהיה.
וכבר שנים שלא יצאתי לדייט עם בחורה, ובטח שלא אחרת ממנה.
זה מרגיש מוזר כל כך, כמו חלום סהרורי.
אני מגיע אל הדלת.
אני לא יודע אם היא יודעת… או סתם זה צירוף מקרים מצמרר.
היא יושבת בשולחן בו אני סועד מידי בוקר, מול חלום הראווה הגדול המשקיף על הרחוב הסואן , גם עכשיו בשעות ערב אלו.
היא יושבת בדיוק במקומה.
שיערה הארוך והשחור אסוף בפקעת יפה על קודקודה.
ולעזאזל… למרות שאני יודע שזאת לא היא בוודאות.
הלב שלי דופק.
ככה היא נראת בדיוק כמוהה.

״היי״ אני מתיישב מולה, במקום הקבוע בו אני סועד מידי בוקר.
אותו שולחן, אותו כיסא.
״היי״ היא מרימה את מבטה מהתפריט אלי חיוך יפה מרוח על פנייה המרוחות אודם בהיר.
היא נראת מדהים.
רק עיניי השקד שמפריעות לי, אני עדיין כל כך מתגעגע לעיניי הסערה שלה.
״חשבתי שכבר לא תגיע״ היא פוצה בשיחה כשהשקט משתלט.
״התעקבתי קצת״ אני עונה בחיוך קל, מנסה להיראות נהנה ושמח.
שקט מוזר משתלט.
ולמזלי המלצרית המתוקה מגיעה, אותה מלצרית שמשרתת אותי בדרך קבע.
״ניקולאוס … מה תרצו להזמין?״ היא שואלת שמחה, מסתכלת בחיוך על הברמנית שלידי.
אני לא זוכר ששאלתי לשמה.
אבסורד.
״קפה שחור ועוגת גבינה, אהובה״ אני מחייך לעברה.
״נס עם קצפת, ועוגת שוקולד חמה״ היא מחייכת אל המלצרית ונותנת לה את התפריט.
היא מחייכת ומהנהנת קצרות, ופונה להביא את ההזמנה.