בכל מקום באף מקום – פרק 8

הימים ריקים כל כך.
שעות שאני מבלה מול החלון השקוף שמולי.
נוף ניו יורק נשקף לפניי.
אבל כמו תמיד רק בה שקועים מחשבותיי.
זה כבר מרגיש כל כך דפוק, מרדפי השווא הבלתי פוסקים, הימים הריקים, האלכוהול שאני שותה בכמויות.
הכבד שלי כבר אינינו, ובוודאי שאני לא בריא.
הלב הפצוע שלי כואב כל כך, וזה לא נראה שזה הולך להגליד.
זה כבר אבסורד מידי, מגוחך…
כבר שנתיים שאני לא מצליח להתגבר להמשיך הלאה בחיי מאז היא.
יש כאלה שלא משנה כמה הטרגדיה הכתה בהם חזק, אחרי לפחות כמעט שנתיים הם שוב על הרגליים, אחרי שכבר המשיכו הלאה…
ויש אחרים, יש אותי, שגם כמעט אחרי שנתיים אני לא מצליח לעמוד בחזרה על רגליי, להמשיך איכשהו בחיי.
ובהחלטה של רגע אני תופס את מכשיר הנייד שלי, מחייג במהירות את המספר של הברמנית היפה.
אולי בעזרתה אני אצליח אכשהו להמשיך בחיי ולתגבר עליה.
פחות מכמה צפצופים אחדים וקול עדין עונה בשאלה.
-״הלו?״
הלב שלי קפא.

-״הלו?״ היא שואלת שוב וקולה מצטלצל באוזניי.
אני בולע את רוקי ואת הגוש שעמד בגרוני.
-״ היי״ אני לוחש בשקט, כמעט בטוח שהיא אינה שמעה אותי.
-״ניקולאוס״ חיוך נשמע מבעד לקולה.
ואיני מצליח להבין איך זיהתה אותי בפחות משנייה.
-״לקח לך זמן להתקשר״ היא מדברת.
-״אהה״ אני מכחכך בגרוני ומסכים איתה.
עברו יובלות מאז שדיברתי עם בחורה בפלאפון, מזכיר לי נשכחות ממנה.
-״ מה דעתך להיפגש לקפה אחר-הצהריים?״ היא שואלת בקול מהוסס.
אני רוצה בכל ליבי לסרב, לנתק את השיחה, ולחזור ללילות של אלכוהול וחסר שינה.
-״בוודאי, פינת בורדו?״ אני מציע, זה בית הקפה היחיד שאני מעז להתקרב אליו.
זה אותו המקום שבו אני סועד מידי בוקר בדרך קבע.
-״בשש.״ היא עונה.
-״אז להתראות.״ אני לא מחכה לתשובה ומתנתק.
הלב שלי דופק כמו משוגע.
הצלחתי לעשות את זה.