בכל מקום באף מקום – פרק 6

אני נכנס אל הבר שבקצה רחוב מיין, בר קטן ופניתי.
אני מתיישב על כסא בר גבוה המרופד באדום קטיפתי.
כאבים מוזרים ממלאים את חלל חזי, לא נכנסתי למקום חברתי פרט למסעדת הבוקר מאז שהיא איננה.
זה מוזר…
החלל הפעור בחזה, שלא נסתם.
אני מרים את ראשי, שיער שחור וחלק מושך את תשומת ליבי.
ואלוהים… איך שהדבר הזה כואב, איך שהדבר הזה חזק הרבה יותר ממני.
אני יודע בכל ליבי שזאת לא היא, זה שוב מרדף שווא מיותר.
כמו תמיד.
כמו תמיד שהיא אינה נמצאת בסופו של המרדף המטומטם.
היא מתקרבת אלי, ליבי פועם.
וברגע שהיא מסתובבת אלי, ליבי נודם…
זאת לא היא.
הרי ידעתי בעמקי נשמתי, שזאת לא היא.
היא לא יכולה…
״מה אפשר להביא לך?״ היא שואלת בחיוך מתוק.
עייניה מוכרות לי.
״וויסקי״ אני עונה בחיוך קטן ומזויף.
היא מוזגת לתוך כוסית זכוכית שמנה ונמוכה.
אלכוהול בצבע חום זהבהב.
״אתה היית בתערוכת האומנות כאן בשבוע שעבר?״ היא שואלת לפתע.
אני מרים את מבטי הנגוע מהוויסקי המשכר.
עכשיו אני זוכר את עינייה.
הברמנית האמיצה … זאת בעלת התואר בפסיכולוגיה.
״כן״ אני עונה.
היא מחייכת חיוך טיפשי, ״לא אמרת לי את שמך כשדיברנו, רק שלא כדאי…״ היא אומרת באנחה קלה.
״ודי חשבתי עלייך מאז, תהיתי מי אתה…״ היא אומרת בעיניי שקד מצומצמות לעברי.
אני נאנח בשקט כל כך, לוגם מהוויסקי המשובח.
זה חם, זה שורף, וזה זולג במורד גרוני וישר מחמם את בטני.
ולעזאזל … זה מרגיש כל כך מעולה.
״ניקלאוס״ אני עונה, שם אחד, הברה אחת ומהירה.
היא מהנהנת בחיוך… ושוב קשה לי כל כך עם שערה השחור.
ששוב תעתע במוחי בפעם השנייה.
קשה לי לא לחפש אותה בכל הפרטים הקטנים.
גם בפנייה של הברמנית האמיצה.
ששוב קשה לי להחליט כמו פעם קודמת, אם היא אמיצה כמו שהיא מראה… מדברת עם גבר זר שהיא איננה מכירה.
בבר עמוס אנשים.
או שהיא פשוט טיפשה…