בכל מקום באף מקום – פרק 3

אני מניח שאני בן אדם אבוד.
עיניי משוטטות לכל עבר מבעד לחלון הסלון הרחב, נוף ניו יורק נשקף לנגד עיניי.
במקרים אחרים, אני מניח שהנוף הזה היה כמעט עוצר נשימה.
אבל מאז היא, נשמתי כמעט ולא נעתקה.
אבוד… כנראה איפה שהוא בהמון הגדול.
נבלע בין הימים, לחודשים, ולבסוף גם השנים.
השנים שחלפו לא גרמו לפצע שבתוכי להגליד, וכמויות האלכוהול שאני שותה… לא חיטאו את הפצע וגרמו לו להבריא.
זה נראה שרק אם הזמן הפצע הופך מזוהם יותר, מדמם יותר.
מכאיב בצורה רבה יותר, רבה הרבה יותר.
אני מנתק את מבטי מהחלון הרחב, מהנוף המשתקף, ועובר לקחת את מעילי מהמתלה.
לובש אותו עלי ויוצא מפתח הדלת, נועל אחרי עם המפתח הכסוף.

אני מתערבב עם הנוף שקודם לכן ראיתי בחלון, טיפות גשם קטנות יורדות בלי הפסקה ושטופות את הכל.
אותי, את הרחוב.
שעת דימדומים מכהה את השמיים הצפופים ענני סערה אפורים, בזמן שרגליי סוחבות אותי הלאה בלי לדעת לאן מועדות פני.
הגעתי לפינת רחוב מיין, לתערוכת אמנות תחת טיפות הגשם הקטנות שיורדות מהשמיים הכהים.
בחורה בעלת שיער שחור ארוך וחלק, המגיע עד קצה גבה התחתון מושכת את תשומת ליבי.
אני יודע בכל ליבי שזאת לא אותה האחת שעולה כל לילה בחלומי, אבל אני כבר לא יכול לשלוט בזה… כבר שנים מאז שאני לא שולט בזה.
במרדפי השווא הקטנים שממלאים את הימים שלי.
אני מתקרב אליה, היא עומדת מול צייר המצייר בצבעים כהים על בד קנבס גדול, טיפות הגשם הורסות את ציורו, אבל זה לא נראה שאכפת לו.
מוזיקה הבוקעת מרדיו קרוב אליו מהדהדת באוזניי שאני נעמד לצד הבחורה.
עיניי עדיין לא מתנתקות מבד הקנבס הגדול, תערובת של צבעים כהים, שיוצרים חצי פרצוף בחשכה, והצייר ממשיך לעמול על עבודתו, תנועותיו מהירות ומתמזגות עם המוזיקה השקטה.
״את מציירת?״ אני שואל בהתעניינות את הבחורה העומדת לצידי.
היא לובשת שמלת צמר לבנה, גרביון בורדו כהה התואם לאודם שעל שפתייה.
צעיף עבה ולבן מקיף את צווארה, מטרייה לבנה מעל ראשה, מגנה מה טיפות הקטנות.
צחוק נמוך, אבל לא כמו שלה… נשמע באוזני.
״לא אני רק מתעניינת״ היא עונה, אפשר לשמוע את החיוך בקולה.
ליבי שוב נפצע, האכזבה התפשטה בחלל הריק שבתוכי כשגיליתי שזאת לא היא.
זאת שליבי חפץ בה כל כך.
״אני ברמנית פה באזור, ברמנית עם תואר בפסיכולוגיה, קשה היה לי לא לעצור ולנתח את הצייר״ היא עונה בשקט.
אני מביט לעברה מבולבל, פנייה יפות ועדינות.
״הוא אבוד…״. היא עונה.
״הקווים הכהים שבציור, מסמלים על כמה הנפש שלו אבודה, נאבדת שמה בחשכה הפנימית שלו.״
״קשה לפספס את זה שהוא עצבני״ היא מצביעה בידה אל עבר תנועותיו המהירות.
״כנראה שגם פגוע כל כך״ היא מוסיפה.
אני מסובב את מבטי חזרה אליה, היא מחייכת חיוך מתוק, שפתייה מרוחות אודם כהה.
״את ממש טובה בזה?״ אני שואל, לא יודע אם בטוח בכך.
״או שפשוט הוא שתה יותר מידי״ היא מחייכת לעברי באנחה ופונה להביט בי.
״אתה תציג לי את שמך?״ היא שואלת בחיוך מתוק, אני לא יודע אם היא אמיצה.
מדברת עם אדם זר לגמרי.
או סתם ממש טיפשה.
אני רק מחייך אליה, ״עדיף לך לא לדעת את שמי, אהובה״ אני מחייך, מסתובב, ופונה בחזרה לאיבוד שבעצמי, שרגליי פונות בלי לדעת לאן הם לוקחות אותי.