בכל מקום באף מקום – פרק 1

אני יודע שזאת אשליה, אבל זה לא עוצר אותי מלרוץ אחרי אותה הבחורה, למהר ברמזור הירוק להולכי רגל ולעבור למדרכה.
ידי נחה בחיפזון על כתפה, וכשפניה מסתובבות אלי בהפתעה… אני מגלה שזאת לא היא.
אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, אולי זה השיער השחור הארוך שתעתע במוחי.
״מצטער!״ נאנחתי לבסוף שעיניי השוקולד שלה התמקדו מבולבלות בפניי, היא חלפה לידי בלי לומר דבר.
נשארתי לבדי, מסביבי ממשיכים האנשים לעבור אותי ולהמשיך הלאה ברחוב הסואן.
לקחתי נשימה עמוקה, ידעתי שזה שוב עוד אחד ממרדפי השווא.
אבל זה לא עצר אותי מלצאת אליו… להיות מופתע כהרגלי שזה לא אותה האחת שאני רגיל אליה במבטי.
רק עוד בן-אדם שונה עם פריט דומה.
בין אם זה הצעיף האדום עם הפייטים שקניתי לה לפני שנתיים בחג המולד, לבין סיכת שיער משובצת יהלומים שנהגה לענוד על שיערה השחור פחם באירועים מיוחדים.
המשכתי אל מעבר לפינת הרחוב, אל בית-הקפה הקבוע שבו אני סועד מידי בוקר.
די רחוק מהדירה שאותה אני שוכר, אבל לשנות הרגלים כל כך טובים, המלאים בכל כך הרבה זכרונות, נראה מיותר פתאום.
נהגתי לבוא הנה איתה, אני לא יכול לשנות את ההרגל הזה עכשיו לאחר שהלכה.
התיישבתי בשולחן הקבוע, שולחן עגול מעץ חום כהה, הניצב על רגל אחת המלאה גילופים מדהימים ושונים, הכיסאות דומים.
הסתכלתי מבעד לחלון הראווה הגדול שמולי, רואה את המון האנשים חוצים את הכבישים, את מעברי החצייה העמוסים בדרכם לעוד יום עבודה, ניו יורק הגדולה.
״היי ניק מה בשבילך היום?״ קולה המוכר של המלצרית פונה לעברי, הבטתי עליה, שיער בלונדיני מתולתל, עיניים כחולות בהירות, כמה נמשים מתוקים מכסים את אפה הסולד.
״קפה, אהובה״ אני מלמל אל המלצרית שמשרתת אותי כמעט בכל בוקר, גם כשעוד הייתי בא הנה איתה.
היא מחייכת לעברי חיוך מתוק, אני לא יודע אם זה מרחמים או סתם נחמדות, אפילו טיפה של פלרטוט מופיע לפעמיים על פנייה.
אבל בחיים לא יחסתי לזה חשיבות.
לא מאז היא…
אני מחזיר את עיניי אל חלון הראווה, ממשיך להביט בהמון העובר ושב על פניי.
לחשוב שלכל אדם, יש סיפור …
אבא, אמא, אחים ומשפחה, אולי גם אהבה.
וסיפורה חוזר אל זכרונותיי, חוזר לתעתע במחשבותיי והירהוריי.
רעש זכוכית המונח על השולחן מקיץ אותי מהבהייה הממושכת בחלון הגדול.
״בבקשה״ המלצרית מחייכת לעברי ונעלמת תוך שנייה בין שאר הלקוחות שבמסעדה, לחשוב שכמעט יותר משנתיים, כמעט כל בוקר אני כאן, ואת שמה של המלצרית שמשרתת אותי אני לא יודע.
וזה מצריך רק להעיף מבט פשוט בתגית שעל חולצתה השחורה והמכופתרת.
אני לוקח לגימה גדולה מהקפה הרותח, הרגשת השרפה מחממת את ליבי השבור.
מרגיש כל כך טוב, אחרי לילה ארוך של אלכוהול וחוסר שינה זה מה שהייתי צריך.