בכיוון הרוח (סיפור נוער בהמשכים)

פרק 1- הבור

רחפות ממשלתיות סרקו את העיר.
אפלת לילה שררה ברחובות קראון טאון העגומה.
מלבד כמה בני נוער מהשכונות הדרומיות הלילה שקט. פילחתי את דרכי ל´´בור´´ דרך פרצה בגדר.
"אם תעשי את זה שוב, הם יעצרו אותך" קולו המצוברח של ליאו רפרף באוזני כלחישה.
חייכתי אליו חיוך מתוח "לסוהר ההוא היה לא מעט אוכל ולפחות תריסר סכינים, הוא לא ירגיש בהבדל" הרגעתי אותו.
הברך שלי דיממה מהקטטה עם הסוהר, התנחמתי בכך שהצלחתי לגנוב ממנו סכין חדשה ונוצצת. ליאו חבש אותי ונזף בי שוב ושוב.
הסוהרים היו מהשכונות הממשלתיות בצפון העיר, הם הוצבו בעיר לאחר ההתמוטטות הגדולה, מטרתם להשליט כאן שקט וביטחון, מה שלעולם לא יהיה בקראון טאון, מה שלעולם לא יהיה בשכונות הדרומיות.
העיקרון בקראון טאון היה כזה- העיר הייתה מחולקת.
לאחר המלחמה שתושבי קראון טאון הדרומית כינו "ההתמוטטות הגדולה", לפני חמישים שנה.
תושבי העלית, העשירים והמנהיגים סגרו את עצמם בצפון העיר והציבו גבול ביננו לבניהם.
את פשוטי האזרחים השאירו בחוץ, ללא כל משאבים… גווענו ברעב, פרצנו למחסנים…
עשינו הכל כדי לשרוד.
בדרום העיר נולדו כנופיות, קבוצות, כאלו שעזרו לאנשים לשמור על שפיותם, התושבים למדו להילחם. הכנופיות נלחמו אלה באלה על המשאבים המועטים.
אני וליאו גרנו בבור … הורינו מתו בקרבות, לימדו אותנו לציית, לימדו אותנו להיות מכונות משומנות.
"אל תתבכיין, הכל בסדר, הייתי זקוקה להגנה כלשהיא" הראתי לו את הסכין.
הוא חייך טיפה וניגב גריז מקו הלסת שלו, ליאו כרך את זרועו סביב כתפיי ולקח אותי אל האולם המרכזי
ה´´בור´´ היה מלא בני נוער לבושים שחורים ומקועקעים, שמורדים בעולם. באולם המרכזי, המקום שבו היינו מתכנסים, ואוכלים, אפשר היה לראות את הנשמות הללו, בעלות ההילות השחורות- ביחד.
צוחקים וצועקים.
במקום בו השמחה נשאבה מזה שנים- קראון טאון הדרומית נלחמת.

שתי תגובות וממשיכה :)