בכוונה – פרק שני

לכל האנשים יש בקשות מיוחדות, רצונות וחלומות. אם זה חפץ או משאלה. לדוגמא הבוקר כל הכיתה שלי רצתה להצליח במבחן. האמת שלי כל יום מצטרפים לאוסף הבקשות שלי עוד מילים. נגיד היום התפללתי שאצליח לעבור בשלום את הבוקר, שכל החששות יהיו סתם אוסף דמיון.
"בוקר טוב, טליה!" המנהל אמר בחיוך, השבתי לו חזרה. התלבטתי איך למהר לדרכי אולי הוא בכלל לא זוכר שביקש שאגיע למשרדו. באצבעותיי מיששתי את העטיפה של הסידור שלי, בדיוק גמרתי תפילת שחרית.
"טוב, תחכי לי במזכירות! יש לי איזה משהו קטן לעשות וכבר מגיע…" המנהל הוסיף והמשיך בדרכו לכיוון שער הכניסה של האולפנה. כשהוא התרחק מיהרתי להניח את הסידור בחדר כשעדיין מחשבות במוחי צצות וחולפות. ללכת? לא ללכת?
החלטתי שאם אחייך אולי אצליח לגרום לשיחה עם המנהל לעבור חלק. בכל זאת הכל לטובה! בנוסף מה הכי גרוע שיכול לקרות? הוא יבקש ממני לא לעבוד בשעות אחר הצהריים בחדר אומנות? כן זה הכי גרוע שיכול להיות… הלבשתי חיוך על פניי.
לאט ובזהירות נכנסתי אל המזכירות. המדריכה שלי אלישבע, נכנסה כמה שניות אחריי עם חיוך ענק. לא מאולץ כמו שלי.
"בוקר טוב!" אמרתי למזכירה.
"בוקר טוב טליה!" המזכירה ואלישבע ענו יחד.
"את מוכנה?" המזכירה שאלה אותי.
"למה?" שאלתי בתמימות. אלישבע והמזכירה החליפו מבטים ביניהם.
"לילדה החדשה שמגיעה היום!" אלישבע אמרה נרגשת. גם המזכירה נראתה נרגשת, לה יש לך טוב היא באמת מכירה כל תלמידה ותלמידה. אצל המזכירה מונחים כל הטפסים כולל מבחני קבלה. לפעמים כשנכנסים למזכירות רואים אותם על השולחן של המשרד.
"בגלל זה המנהל ביקש ממך לבוא!" המזכירה הוסיפה כשהיא בדיוק ממיינת מבחני קבלה לשנה הבאה לכיתות החטיבה. "הוא יצא ללוות את הורי הילדה, קוראים לה מרים." היא הוסיפה לציין.
"טליה, את היית בשיעור היסטוריה אתמול?" אלישבע הביטה בי כאילו מאבחנת אותי, שתקתי לרגע. אני בטוח לא אגיד לה שהייתי ולא הקשבתי.
"אני נכנסתי והודעתי לכולם…" לפני שהספקתי לענות היא הוסיפה ואמרה. זה מסביר למה לא ידעתי על מרים.
"אז איזה מסיבה עושים לכבודה?" שאלתי נזכרת בכל הדברים שעושים כאן באולפנה.
"לא, לא, לא עושים." המזכירה ענתה.
"מרים ביישנית, אז כדאי לא להתנפל עליה יותר מדי…" אלישבע ניסתה להסביר, אבל לדעתי זה לא מביך בכלל. זה דבר נפלא- לכן חוגגים! חוץ מזה אני יותר מאשמח לאכול עוגה ולפספס איזה שיעור או שניים…
כשאני הצטרפתי לאולפנה כולן הגיעו לשער עם שלטים. בנות אמרו שלום, והיה בלונים וריקודים. כמובן שזה היה בתחילת שנה לכל החמשושיות החדשות, ואני מתוכן. כל כך מוזר שמרים מצטרפת לאולפנה בשישית כשנשארו חודשיים בודדים לסוף שנת הלימודים…
המנהל נכנס כשהוא מדבר עם מישהו שנראה כמו אבא של מרים, גבר מאוד גבוה. ליד צעדו מרים ואמא שלה בפנים מחייכות.
"מרים, זו טליה. טליה עוד רגע תראי להם את החדר…" המנהל אמר. חייכתי למרים, והיא לא נראתה ביישנית בכלל. היא לא החזיקה את הקצה של השרוול של אמא שלה, ולא מילמלה ופניה לא היו סמוקות.
"נעים להכיר!" אמא של מרים אמרה לי. התחלתי להרגיש מוזר, כזה מבוכה.
דלת המזכירות נפתחה בטריקה כשחדווה נכנסת.
"טליה, המורה אמרה שאם לא תבואי תפספסי את המבחן!" חדווה אמרה, מבטה נופל ועצר על שאר האנשים הממלאים את המזכירות.
"תגידי למורה שיש לה אישור ממני." המנהל אמר. חדווה חייכה ויצאה במהירות.
……….
"אבל אין עוד מקום בחדר." התלוננתי לאלישבע. "אנחנו כבר ארבע בנות." הוספתי לציין.
"אז צריך להוציא אחת לחדר אחר." אלישבע אמרה כאילו זה כלום, שום בעיה בכלל.
אנחנו כבר מלא זמן יחד באותו החדר, פשוט כי זה מושלם! אף אחת לא צריכה לריב על המקלחת, כי כולנו מתקלחות בזמנים שונים. כולנו הולכות יחד לאכול ויושבות יחד. לכל אחת בחדר יש תפקיד, וביחד אנחנו שומרות אחת על השניה לומדות ונושמות. אי אפשר להרוס ככה חבורה ולדחוף מישהי אחרת!
"יש בעיה?" המנהל שאל אותי כשהוא ומרים יצאו מהמשרד שלו.
"רק קטנה, אנחנו כבר ארבע בחדר…" אמרתי מביטה בריצפה.
"מי בחדר איתך?" הוא שאל.
"חדווה, רחל ושמחה." עניתי בתמימות מרובה, זה רגע האמת… לא הרמתי את מבטי.
"מצויין שמחה עוברת לחדר אחר, זה יהיה הכי טוב!" המנהל קבע. ברגע הרמתי את הראש שלי כאילו שאני מופתעת, באמת מה ציפיתי? בטוח שאם מביאים מישהי חדשה יפרידו את שני החברות הכי קרובות. פשוט ככה זה, רוצים לעשות שינוי -אז הולכים על זה עד הסוף.
"טוב אלישבע תוציא את שמחה מהשיעור… טליה ומרים תתקדמו לחדר!" המנהל אמר, אלישבע לא חיכתה רגע ויצאה. "אל דאגה מרים, אמא ואבא יהיו איתי במשרד לעוד כמה בירורים קטנים…" המנהל הוסיף. וכן, גם לי זה נשמע כאילו הם מתייחסים למרים כלילדה קטנה. היא בכלל לא נראית ביישנית…