בית ספר לגיבורי על

אמרתי לו.
אמרתי לו שזה רעיון רע.
לא שחשבתי שהוא יקשיב לי, הוא אף פעם לא עושה את זה.
אבל בפעם האחת, בפעם היחידה שאני צודק, הוא עדיין לא מקשיב לי.
לפעמים אני חושב שאני צריך להפסיק לבלות עם ג'ייק.
הוא, כמו שאימא שלי הייתה קוראת לו, "השפעה רעה".
לא שאפשר להשפיע עליי להיות יותר נורא ממה שאני עכשיו.
זה התחיל בכך שג'ייק בא עם עוד אחת מההצעות המטורפות שלו.
"דילן, למה שלא נלך לבית הספר השכן?"
"אבל זה בית ספר לבנות." אמרתי.
"בדיוק! נלך ונשחק להם אותה 'בחורים רעים', ואולי נצליח למצוא איזה מישהי."
"ג'ייק, אני לא רוצה למצוא מישהי." מלמלתי.
"נו… דילן…."
"ג'ייק, תשכח מזה."
"אבל-"
"אמרתי תשכח מזה."
"אבל-"
"ג'ייק."
"אבל-"
"זה מתחיל להימאס עליי."
"אבל-"
כמעט החטפתי לו סטירה.
אבל אני לא יכול להרביץ לג'ייק.
בסך הכול, ג'ייק הוא די נאה, כשחושבים על זה. יש לו שיער שחור וקוצני ועיניים חומות כהות, כמו קפה שחור, והוא תמיד לובש ז'קטים מעור מעל חולצת בית הספר שלו.
אבל הוא בגובה מטר שלושים ואחת, אז קשה להתייחס אליו ברצינות, חוץ מזה שאני מרגיש נורא נורא אשם כשאני מרביץ לו, כי הוא נמוך ממני בראש וזה דומה ללהרביץ לילד קטן.
"בסדר," ג'ייק משך בצווארון של ז'קט העור שלו, כמו שהוא עושה תמיד. "אני אלך לבד."
והוא הפנה לי את הגב בהפגנתיות, וצעד לשער בית הספר, בדרכו לחטיבת הביניים ווסט איירמייסון, בית ספר לבנות.
אני ממש שונא את ההליכה שלו.
הוא הולך בביטחון, כתף אחר כתף, ומחייך את החיוך הקורן והמעצבן שלו.
"היי קופיירן! לאן אתה חושב שאתה הולך?" כמובן, איך אפשר בלי הבריון של בית הספר.
מאלץ' הוא כנראה באזור המטר שמונים וחמש, והוא בכיתה ט', אבל אני די בטוח שהוא נשאר כיתה לפחות פעמיים, כי אין עוד מישהו גבוה כמוהו בכל חטיבת הביניים.
יש לו שיער חום ושמנוני, שתמיד מבריק מג'ל.
בעצם אני די בטוח שמאלץ' זה לא השם האמיתי שלו, אבל אף אחד לא יודע מה כן. ואף אחד גם לא העז לשאול.
ג'ייק לא נראה מפוחד בכלל.
"אני הולך לווסט איירמייסון," הוא אמר בנינוחות, לא מפסיק לצעוד.
"אתה יודע שאסור לך." אמר מאלץ'.
"אז? לך אסור לגנוב את האוכל שלנו, זה אף פעם לא הפריע לך."
מאלץ' האדים מכעס, ואני מוכן להישבע שיצא לו עשן מהאוזניים.
ג'ייק עף בפתאומיות לכיוון קיר הלבנים האדומות של בית הספר ונחבט בו בחוזקה כל כך עד שהקיר נסדק.
בדרך כלל ילדים שמוצמדים באופן פתאומי לקירות בלי סיבה נראית לעין היה די מחשיד.
לא בחטיבת הביניים שלנו.
אני מניח שאני צריך להסביר את העניין.
עם תסתכלו על חולצת בית הספר שלי, תראו את הסמל המודפס בצד שמאל: SH בתוך עיגול, ומתחת הכתובת "חטיבת ביניים".
האותיות אס ואייץ', אלה כמובן ראשי תיבות.
אבל לא של מה שרוב האנשים חושבים, השם "סיימון הרווארד", שזה שם שמקים בית הספר קרצץ משום מקום.
כן, הפירוש של ראשי התיבות זה soper hero, וזו חטיבת ביניים ל; הו, כן, ניחשתם נכון: גיבורי על.
כן, זה נשמע לכם מגניב, בטח.
אבל כשבריון בית הספר יכול להצמיד אותך לקיר בכוח המחשבה, והסנובית של בית הספר יכולה לקרוא את המחשבות שלך, זה ממש לא מגניב.
כמובן שזה יכול להיות סביל, אם יש לך כוחות על.
מה שאין לי, אגב.
"אז מה אתה עושה בחטיבת ביניים לגיבורי על?" אתם שואלים.
ובכן, יש לי גנים של גיבור על.
אני אמור להיות גיבור על.
אבל אני לא.
אנשים רגילים חושבים שלהיות גיבור על זה אדיר.
לא, אנשים יקרים, זה לא.
ג'ייק גנח מכאבים.
"מאלץ', עזוב אותו." סיננתי מבין שיניי.
"מה זה העניין שלך, ריידר?" למאלץ' יש נטייה לקרוא לאנשים בשמות המשפחה שלהם, לא שאני מבין אותו.
"הוא חבר שלי." אמרתי.
"הו, כן? אז למה שלא תסבלו ביחד?" והוא חבט אותי על הקיר.
פירורים קטנים של מלט ישן צנחו על הראש שלי.
ג'ייק, שהיה צמוד לקיר לידי, חייך כמו אידיוט.
"חטפת זעזוע מוח, הא?" אמרתי לו בכעס.
"לא," הוא אמר. "אני פשוט מאושר לראות אותך מסתבך בצרות."
"זה לא כאילו זו הפעם הראשונה ש…." מאלץ' חבט את שנינו אל הקיר שוב, וגל של כאב עבר במעלה עמוד השדרה שלי. "מאלץ' מחטיף לנו מכות."
"מכות טלקניטיות," הוסיף ג'ייק.
"אני שונא," הראש שלי נדפק אל הקיר ויכולתי להרגיש את המוח שלי רוטט בתוך הגולגולת שלי. "טלקניזס."
"וטלפתיה? ואת היכולת לעוף? ועיניי לייזר? ו…" ג'ייק השתתק לרגע בעודו נחבט אל הקיר ביחד איתי.
"כן, כן, כן, ומה שלא התכוונת לומר, כן." אמרתי.
לכל בית הספר יש כוח על כלשהו.
אפילו לג'ייק.
מה כוח העל של ג'ייק, אתם שואלים? ג'ייק הוא סופר מהיר.
כלומר, איפה שזה לא יהיה שאתם יושבים כרגע מול המחשב, הוא יכול להגיע כל הדרך ממנהטן לשם בבערך חמש דקות.
אם הוא לפני ארוחת הבוקר.
ובכפכפים.
אני האדם היחיד בכל בית הספר שלא יודע לעשות משהו מגניב.
אז איך התקבלתי?
המשפחה שלי.
יש לי גנים של גיבורים מפורסמים, אז איך אפשר לא לקבל את הנין של הבחור שעליו ביססו את סופרמן?
"תזכיר לי לרצוח אותך כשנגמור." אמרתי.
"אני לא מזכיר לך, תכתוב לעצמך פתק."
"אז תביא לי עט."
"אין לי עט!"
"אז תשיג אחד!"
"מאיפה?"
"לי יש עט." אמרה מיס פורטר ונופפה בעט הכדורי שלה.
מיס פורטר היא המורה לאלגברה (כן, גם גיבורי על לומדים מתמטיקה. חסר טעם, נכון? כלומר, כשאני מביס נבל על, בשביל מה אני צריך לדעת נעלמים?) וכן, גם למורים יש כוחות על.
למיס פורטר יש ראיית רנטגן. (בהתחלה חשבתי שאני צריך ללבוש תחתונים מעופרת כדי להיכנס לשיעור שלה, אבל מסתבר שלא).
לא נראה היה שהיא שמה לב לעובדה שאנחנו מוצמדים לקיר הלבנים בניגוד לרצוננו וחובטי אותנו בו שוב ושוב.
"תודה," מלמלתי ולקחתי את העט מידה. הוצאתי פתק צהבהב מהכיס שלי. "להרוג את ג'ייק" כתבתי עליו. ואז החלטתי להוסיף "נ"ב: מוות איטי ובייסורים" ותחבתי את הפתק לכיס שלי.
החזרתי את העט למיס פורטר.
היא נאנחה ומלמלה משהו על מתבגרים, ואז פנתה לה אל תוך המבנה לשתות קפה בחדר המורים.
"היי!" היא זעקה וטופפה על נעלי העקב שלה לעבר הדלת. "אדוארד, ראיתי את זה! אל תגמור את כל העוגיות!"
כן, מורה שרואה דרך קירות, ווהו…
מאלץ' גיחך וחבט אותנו אל הקיר שוב.
אבל הפעם קיבלתי מכה חזקה בראש.
שנייה לפני שאיבדתי את ההכרה והכול החשיך, ג'ייק לחש לי:
"פססט, דילן." הוא נשמע מטושטש, שנינו הייתו על סף אובדן ההכרה.
"מה?"
"אני מקווה שהפעם זו התורנות של האחות החתיכה." הוא לחש.
הספקתי ללחוש לו שהוא אידיוט לפני שהכול החשיך.