בית ספר לגיבורי על – פרק 4

אימא שלי עמדה במטבח וטיגנה בצל, ובידה השנייה שאבה אבק בסלון.
לא, הסלון והמטבח שלנו לא צמודים זה לזה.
אימא שלי היא "אשת גומי", כך שהיד שלה נמתחה לאורך שלושה מטרים והזיזה את שואב האבק קדימה ואחורה.
"ג'יימס!" היא קראה. "בוא הנה רגע!"
אבא הוציא את ראשו מדלת המשרד שלו.
"מה יש?" שאל.
"אתה יכול להרים את הספה? אני צריכה לשאוב מתחתיה!" ביקשה אימא.
אבא נאנח ויצא מהמשרד.
הוא הרים את הספה השחורה בקלילות, כאילו הייתה עשויה קרטון.
"היי!" זעקה אנני במחאה מן הספה המורמת. "אני עושה פדיקור כאן!"
"סליחה, מתוקה," אמר אבא והרים את משקפיו בידו השמאלית.
"תוריד אותי!" יללה.
"עוד שניונת, חומד." אמרה אימא בעודה שואבת את גושי האבק ממתחת לספה. "בסדר."
אבא הוריד את הספה וחזר למשרד שלו.
נצמדתי לקיר והילכתי על קצות אצבעותיי לכיוון החדר שלי, מקווה שאיש לא יבחין בי.
"דילן!" זעקה אימא. "לא ראיתי אותך! בוא הנה!"
נאנחתי.
גררתי את רגליי לכיוון המטבח.
"איך היה בבית הספר?" שאלה.
רציתי להגיד לה "סיוט, כמו תמיד, אימא", אבל הסתפקתי ב"בסדר".
"אנני!" קראה אימא. "בואי! אוכלים!"
אנני נאנחה והתיישבה לשולחן לידי.
היא הניחה את רגליה על השולחן ומרחה על ציפורניה לק אדום.
אימא מתחה את ידה והורידה את הרגליים של אנני מהשולחן. "בלי רגליים על השולחן, אנני."
"מה אוכלים?" שאל אבא בעודו מתיישב לשולחן.
"הכנתי עוף!" אמרה בחגיגיות והוציאה עוף מהתנור.
"אימא, אמרתי לכם שאני צימחונית!" אמרה אנני בכעס.
"שטויות," מלמל אבא.
"זו זכותי כאזרחית אמריקאית חוקית להיות צימחונית! זו מדינה חופשית!" אמרה אנני.
"אנני," לחשתי לה. "הזמנת אוכל סיני?"
"ברור. אני לא מתכוונת להישאר רעבה," לחשה לי בחזרה.
"הזמנת לי צ'יפס?" שאלתי.
"מה הקטע להזמין צ'יפס ממסעדה סינית?"
"הזמנת לי?"
"כן." נאנחה.
הגנבתי בזהירות את העוף שלי אל הפח.
"דילן," אמרה אימא.
הלב שלי קפא.
"אל תאכל כל כך מהר, זה לא בריא."
נשפתי בהקלה.
"מצטער, זה פשוט כל כך טעים…"
"אתה רוצה עוד מנה? כי הכנתי הרבה-"
"לא לא לא לא!" מיהרתי לומר. "אני מלא."
אנני גיחכה.
מיהרתי אל תוך החדר שלי וסגרתי מיד את הדלת אחריי, נשען עליה, מתנשף.
"טוק טוק טוק!" נשמעה נקישה.
"מה?" שאלתי.
"זה גם החדר שלי, טומטום." נשמע קולה הזועם של אנני מבעד לדלת.
נאנחתי במרירות ופתחתי את הדלת.
אנני התפרצה לחדר כרוח סערה, מקללת את כל האחים הקטנים עלי אדמות.
היא עלתה על הסולם במיטת הקומתיים שלנו ורבצה על המזרן.
"האוכל הסיני תכף אמור להגיע. אתה משלם."
"אבל אני שילמתי בפעם הקודמת!"
"לא נורא," היא אמרה בקול רך. "תשלם שוב."
"אנני," נאנחתי. "זה כבר לא עובד עליי."
"למה אתה חייב להיות כזה אידיוט?"
"זה מה שאחים קטנים עושים, אנני," אמרתי בעודי נשכב על המזרן בקומה התחתונה. "ככה הטבע עובד."
אנני לא ענתה.
"אנני?" שאלתי.
בעטתי במזרן שלה מלמטה.
"דביל," היא מלמלה. "דילן, יש לי תחושה שמשהו לא בסדר."
אם יש משהו שלמדתי על אנני במהלך שלוש עשרה שנות חיי (חוץ מאיך להירדם ברעש ולסבול מוזיקת פופ גרועה,) זה שהתחושות שלה בדרך כלל צודקות.
"מה?" שאלתי.
"דילן, אנחנו חייבים ללכת לבדוק. משהו ממש לא בסדר." היא קפצה מהמיטה.
לפתע ראיתי משהו צונח מלמעלה, חולף על פני החלון שלנו וצונח על הקרקע בקול ריסוק.
מיהרנו אל החלון.
מישהו קפץ או נפל מהבניין שליד הבית שלנו.
והוא רובץ על המדרכה שלנו.