בית ספר לגיבורי על – פרק 3

ראיתם את הסרט "גודזילה" פעם?
כן, גם אני לא.
אבל לפי מה שהבנתי, זו מין לטאה ענקית שהורסת את העיר.
זה פחות או יותר מה שראיתי.
במרחק של בערך שלושים מטרים ממני, עמדה לטאה ענקית.
היא הייתה מקושקשת בירוק כהה, והיו לה ארבע רגליים: הקדמיות קצרות יותר, כמו של טי-רקס.
היו לה עיניים צהובות וקטנות, והיא שאגה (מה שחשף פה מלא בשיניים בגודל של הראש שלי, איך לא) ונופפה בזנבה, מפילה מכוניות מהכביש.
שמעתי אנשים צורחים באימה.
"בשם הגלימה של סופרמן, מה…?" מלמלתי.
חבורה של שוטרים במדים עברו על פניי ועצרו את התהיות שלי.
זיהיתי את המדים; המשטרה הכחולה.
הם רצו לעבר הדינוזאור, אחד מהם הוציא רובה וירה חץ הרדמה ענקי בדינוזאור הצורח.
הוא שאג מכאבים, אבל כעבור עשרים שניות בערך, הוא הסתחרר מעט וצנח על האספלט, מרעיד את האדמה ומקפיץ כמה מכוניות שחנו לידו.
"כחח… כן, אנחנו שולחים אותם," נשמע מלמול ממכשיר קשר של שוטר שעמד לידי.
"הוא ענקי! צריך הרבה כוח אדם השביל היצור הזה," אמר השוטר.
"אתה לא סומך עליי, בראון? יש לנו את האנשים שלנו." נשמע מלמול ממכשיר הקשר.
"אני חושב שאני רואה את הניידת…" הוא מלמל.
באמת התקרבה אלינו ניידת משטרה.
הדלתות נפתחו ויצאו משם כשלושה אנשים, שני שוטרים ושוטרת אחת.
אחד השוטרים; בחור גבוה עם עור כהה ושיער קצוץ, הקרב אל הדינוזאור ובעט בעדינות ברגל הקדמית שלו.
הוא אמר משהו שלא שמעתי.
השוטרת התקרב והניחה את היד שלה על הדינוזאור.
בהתחלה לא הבנתי מה היא עושה, אבל אז הבחנתי שהדינוזאור מתכווץ.
מגודל של שלושה פילים, הוא התכווץ לגודל של שניים, ואז אחד, ואז גודל של קרנף, ואז של נמר, ולבסוף לגודל של כלב טרייר ממוצע.
כן, כוח על מגניב.
השוטר האחר הוציא כלוב נשיאה לכלבים, והשוטרת הכניסה את הדינוזאור פנימה.
"היי ילד," אמר השוטר כשהבחין בי. "מה אתה עושה פה?"
בדיוק עמרתי לגמגם לו איזה תירוץ, כשהוא הבחין בסמל בית-הספר מתחת לסווטשירט שלי.
"חטיבת הביניים אס אייץ', הא?" הוא חייך. "למדתי שם כשהייתי ילד. מה היכולת המיוחדת שלך?"
"אהמ… אין לי יכולת מיוחדת, אדוני." מלמלתי.
"מה זאת אומרת?" שאל השוטר בחשדנות. "אז איך אתה לומד שם?"
"אני דילן ריידר, אדוני."
כמה שאני שונא להשוויץ בשם המשפחה שלי.
"ריידר, הא?" הוא חייך. "כמו…."
"כן, כמו כל הריידרים שאתה מכיר," עצרתי. "אדוני."
שוטרת צעדה ונעמדה באמצע הכביש, איפה שהדינוזאור רבץ עד לפני רגע.
"נא להישאר רגועים," היא ביקשה. "אנחנו צריכים לגבות מכם עדות, נא להתאסף כאן, בבקשה."
זיהיתי את כוח העל שלה.
למדתי להתנגד ל"סופר-שכנוע" הזה.
לאחותי יש אותו.
כל האנשים הפסיקו לצרוח והתאספו סביבה בחצי מעגל מסודר להפליא.
"בוא, אני אראה לך משהו." אמר השוטר וצעד לכיוון האספסוף, מסמן לי לבוא אחריו.
צעדתי אחריו בהיסוס.
הוא חיטט בתיק השוטרים שלו והגיש לי משקפי שמש.
"מה…? למה?"
"תכף תראה," הוא אמר ודחף את המשקפיים ליד שלי.
הם לא היו מיוחדים, סתם משקפי שמש רגילים.
השוטרת שעמדה באמצע האספסוף הוציאה משהו מהתיק שלה.
מין כדור מתכת כסוף.
"תסתכלו לכאן, בבקשה," הכריזה והורידה זוג של משקפי שמש ממצחה על עינייה.
אפילו אני לא עמדתי בזה והסתכלתי לכיוונה.
קיללתי את עצמי בשקט.
אחרי שלוש עשרה וחצי שנים עם אחות כמו אנני, חשבתי שלמדתי משהו.
מסתבר שלא.
השוטרת לחצה על כפתור כלשהו בכדור, והוא התחיל לזרוח באור לבן חזק כל כך שאם לא הייתי לובש משקפי שמש כנראה הייתי מתעוור.
לאחר כמה מצמוצים מבולבלים חזרתי לראות נורמלי.
"שום דבר לא קרה." אמרה השוטרת. "תחזרו לשגרה."
האנשים מצמצו והניחו את ידיהם על מצחיהם, נראים מבולבלים למדי.
"מה זה היה?" שאלתי.
"זה פיתוח טכנולוגי," הוא אמר והסיר את המשקפיים מהפרצוף שלי. "זה גורם לאנשים לשכוח בערך את כל החצי שעה האחרונה, תלוי על איזו רמת כוח מכוונים אותו. ככה שומרים על הקיום שלנו סודי. די אדיר, הא?"
"והאנשים יהיו בסדר?" שאלתי.
"הם יהיו קצת מבולבלים למשך הדקות הקרובות, ייכאב להם הראש ל24 שעות, אבל זהו. הם יהיו בסדר, שלא תדאג לזה." אמר השוטר.
"ולמה אתה מראה לי את זה?" שאלתי.
"לריידרים יש עבר יפה במשטרה הכחולה," הוא אמר. "אני מקווה שגם לך יהיה. עכשיו לך הביתה, ילד."
נאנחתי והפנתי לו את הגב.
"אני אומנם ריידר," אמרתי לו מעבר לכתפי. "אבל אני לא כמו כל שאר הריידרים. תסמוך עליי."
לא טרחתי לשמוע את התשובה שלו.
גררתי את הרגליים האומללות שלי לכיוון הבית, שהיה שמונה קילומטרים משם.

לבסוף הגעתי, מותש לגמרי, אל הבית שלי.
נשמתי עמוק, מכין את עצמי למה שאראה בפנים.
הנחתי את היד על הידית הקרה.
"אל תצעק אל תצעק אל תצעק אל תצעק…" מלמלתי לעצמי.
פתחתי את הדלת.
"אוה…" נאנחתי. "לא שוב."