בית ספר חדש- פרק ב'

אחרי שבועיים של אריזות וארגזים אנחנו עוברים,
לעיר חדשה ורחוקה.
זה היה ב31 לאוגוסט, נסענו נסיעה ארוכה אל הדרך החדשה.
טוב, מה אני עושה מזה עניין גדול,
כמו שאמא אומרת כדי לשפר את הרגשתי "בסך הכול עוברים דירה!"
הגענו בערב, סידרנו את הדברים ואת הארגזים והכול והלכנו לישון.

למחרת:
"בוקר טוב, חמודה שלי" העירה אמא אותי "קומי..!"
"עוד 5 דקות…" אמרתי חצי ערה,
"לא, צריך לקום עכשיו!" הפכה לקול קצת יותר תוקפני "השעה כבר 7 ורבע,"
"טוב, אני קמה.." אמרתי וקמתי ממיטתי חסרת המצעים.

נכנסתי לבית הספר,
תיכון בלקולי,
כל הילדים נראו נרגשים,
שמחו והצטלמו דרך הפלאפונים ביחד.
רק אני לבד,
לא מכירה אף אחד,
גם במובן של המילה וגם בנראה של המילה.
זאת אומרת: אני לא מכירה אף אחד וגם לא אף אחד, כל האפים הם חדשים בשבילי,
הבנתם?
בכל מקרה, צעדתי בתקווה להגיע כבר למבנה.
המבנה מבחוץ צבוע בצבע ירוק ובפנים צבוע בצבע אדום-כתום.
בפנים היה ריח של צבע חדש.
לא ידעתי לאיזה כיתה ללכת,
ניגשתי למזכירות,
ושאלתי: "סליחה, איפה כיתה י'א 1?"
"בצד שמאל באמצע" ענתה המזכירה וחייכה לי.
"תודה.." אמרתי וברחתי.
הלכתי לצד שמאל, עליתי במדרגות ונכנסתי לכיתה שבאמצע.
ראיתי פנים לא מוכרות,
שמחים מלראות אחד את השני,
רק אני לא מדברת עם אף אחד,
יושבת בצד, לבד.
צלצול, כולם השתתקו.
באה המורה, סיגלית, קוראים לה.
קטנה, על עקבים.
דיבור ספרותי כבד מאוד!
לא נחמדה בכלל!
פתאום נשמע תקתוק בדלת,
המורה נגשה אל הדלת ופתחה.
"אממ.. זאת כיתה י'א 1?" שאלה נערה נמוכה קצת, עיניים דבש, שער שטני גלי.
עכשיו נזכרתי שלא אמרתי מה המראה שלי!
אז ככה:
יש לי שער שחור- חום, עיניים חומות. בינונית בגובה. ו…זהו.
בחזרה לסיפור:
"כן, מי את?" שאלה המורה במבט חשדני ולא מבין.
"אני חדשה, אני לומדת פה.." אמרה הנערה, מדברת בנמרצות.
"איך קוראים לך?" שאלה המורה.
"קוראים לי דיינה מיינבל," ענתה.
"כנסי ושבי ליידה" אמרה המורה והצביעה עליי.
היא התיישבה לידי ואמרה לי בנחמדות "שלום.."
"שקט, דיילה, באת באיחור ומדברת?" אמרה המורה, וואו, היא שמה לב לכל דיבור קטן!.
"סליחה, וקוראים לי דיינה." תיקנה את המורה, יש לה אומץ!
"..מעבנת.." מלמלה המורה והמשיכה את דבריה.
'היא יכולה להיות חברה שלי בקלות, אני צריכה כבר לאסוף חברות..אז למה לא?' חשבתי לעצמי ולא הקשבתי למורה.
ניסיתי לבחון את כל היושבים בכיתה.
'סנובית, פריק, פקאצה, עוד סנובית, חננה, חתיך, פריקית..' מיינתי לקבוצות
'מה אמרתי הרגע? חתיך?' הסתכלתי על החתיך והוא באמת חתיך, נראה טוב.
שער שחור- פחם, עיניים כחולות, לא גבוה במיוחד.
"גברת לופר!" המורה העירה אותי מחלומותיי "תקשיבי לדברי!"
"טוב, המורה" נבהלתי ממנה.

בהפסקה החלטתי לגשת לדיינה.
"דיינה?" קראתי בקול בחוץ.
חיפשתי אותה בכל מקום אך לא מצאתי. התייאשתי וחזרתי לכיתה.
פתאום ראיתי אותה!
היא בוכה.
"אממ..דיינה?" שאלתי והתקרבתי אליה אט אט.
היא הפסיקה לבכות, ניגבה את הדמעות והתקרבתי אליה עוד יותר.
"אני בסדר.." אמרה לי והדמעות זלגו לה עוד.
"מה קרה?" שאלתי אותה בחשש מתגובתה.
"אני.. זה כלום.." אמרה לי וליטפתי אותה חלש.
"תודה" חייכה לי וניגבה את הדמעות שוב.
"על מה?" לא הבנתי.
"על זה ש…שהיית איתי ולא ברחת בגלל שבכיתי." אמרה.
"למה לי לברוח?" לא הבנתי עדיין.
"כי.. לא משנה.."
"למה בכית?"
"כי בשיעור שמעתי שתיים שמדברות עליי, הן אמרו שאני מכוערת וסתומה"
"מה?!" הופתעתי מדבריה "את יפה מאוד, והן לא מכירות אותך כדי להגיד שאת סתומה. את לא צריכה לבכות בגלל זה."
"תודה.., אולי אני נראית חזקה אבל בפנים אני רגישה."
"את אוהבת להגיד תודה, אה?" התעלמתי מהדבר השני שאמרה. וצחקנו.
"כנראה.." אמרה והיה צלצול.
'כנראה זה הופך אותנו לחברות, אבל היא רגישה ולא נראה לי שאני מוכנה לזה.' הרהרתי.

-ההמשך יבוא-