בית הפרחים, חלק שלישי

לצד הלילות מלאי הזיעה של בעלה, לאה הייתה המאושרת שבאדם. הפרות שלה התרבו עם פריו של השכן ולה כבר לא הספיקו הידיים לחלוב את כל הבהמות שנולדו. במהרה היא שכרה עוד מספר נערות שיעבדו לצידה ויחד איתן גם מספר נערים שמסרו את החלב לחובצות החמאה והגבינה ולבתי השכנים שאף נתנו תשרים לנערים, אותם הם חלקו עם הנערות החולבות בדמות סוכריות דבש מתוקות להחריד. את לאה לא הטרידו מפגשי הסוכריות בין השליחים והחולבות, ושלא ביודעין היא אף עודדה את זה אחרי שבנתה לכל פרה עמדת חליבה עם חוצצים ובלילה כמעט כל נער ונערה היו נגשים לאחת העמדות וחולקים את הסוכריות הזהובות שלהם כל אחד מלקק בתורו.

יום אחד קרה שאמו של אחד הנערים באה לבית החדש שלאה רכשה לה ולראובן, ביד אחת אחזה במערוך אותו עמדה להטיח לכיוון לאה וביד השנייה צבטה את אוזנו של בנה שגררה מאחוריה.

"אינני מאמינה עליך לאה יקירתי, כששלחתי את בני לעברך רציתי שיעבוד, לא שימצא לו שעשועים של חצות. אינך מנהלת יותר מחלבה כי בית מחדל המקום הזה! ובכן, מה יש לך לומר על העניין? האם ידעת שכל לילה החולבות שלך חולבות עוד דברים חוץ מעטיני פרה?!"

"טוב לראות גם אותך רבקה, ובעניין החליבה אני דווקא שמחה ומעודדת את המפגשים. למחרת הנערים מהירים יותר בשליחויותיהם עקב רצונם לשוב לתאי החליבה והנערות חולבות דליים שלמים בקצב של חמש כל אחת בעזרת זרועות מחוזקות מאימון. חוץ מזה אין זו מעבר לאהבת נעורים טיפשית, כזו שבה אף אחד לא נפגע, ומי אני שאתנגד לאהבת נעורים?" רבקה הייתה המומה ומשכה באוזנו של בנה פעם נוספת, בזעם היא הגיבה

"אהבת נעורים לא מזיקה?! פרפר שלי, את זו שהכי צריכה להיזהר מאהבות שכאלו!"

"אינני מבינה אותך, למה כוונתך?" רבקה גירשה את בנה שיחכה לה מחוץ לדירה ורבקה סיפרה בעליצות

"לפני חודש, ניצן ורחמים לקחו את בעלך לחגיגת רווקות אחרונה במקום שהסוד יפה לו, בית הפרחים שמו."

"ומי סיפר לך זאת?"

"רחמים בעצמו, כשהוא חזר שיכור ומתנצל למיטה"

"וסלחת לו?"

"אין זה משנה, מה שמשנה זה מה שהוא טען. 'בעלך' התאהב באישה אחרת, הוא נשבע שהוא ישכב אתה! את לא יותר מקורבן של אהבת הנעורים הזו שאת כל כך בעדה!"

"אמרת שהוא נשבע, האם שבועתו התממשה עד עכשיו?"

"לא בדיוק אבל…"

"איני רוצה לשמוע, ענייניו של בעלי הם ענייניו."

"אינך כועסת? אין בך יצר נקמה? זעם בגידה?"

"אף לא טיפה, שמעי רבקה, שלא כמוך אני מכירה את בעלי, אני יודעת שביום שהוא ישכב עם אותה בת בושת הוא מיד יחזור אליי ויבין שאני אהובתו האמתית."

"את חיה מאחורי מסך עשן לאה, מה הסיכוי שהוא יישאר אתך כשבחורה צעירה ורכה ממך משליחה את עצמה לרגליו?"

"מפני שלי יש משהו שלבחורה אין, אינני מאמינה שבתנאים שכאלו אני מספרת לך, אבל אני בהריון, רבקה. ראובן לא יעזוב אותי ואם כן יעזוב אז לא היה שלי מלכתחילה." במילים אלו לאה הפנתה את רבקה לעבר הדלת ואמרה לה מילים אחרונות

"ואחרי כל השיחה הזו, אני מודה שיש בסיס לדאגותיך, החל ממחר כל המחיצות יפורקו וזוג שייתפס יחדו במחלבה יפוטר, עכשיו רק היזהרי שהם לא יתגנבו גם לביתם עם דלת סגורה, ברגע שזרע נזרע קשה לעקור את שורשיו."

כך נדמה השערורייה הזו, לאה לא פירקה את המחיצות ובמקום הודיעה לכל עובדיה שיזהרו שלא יתפסו אלא אם הם רוצים להיכנס בברית הנישואין. נדמה היה שהיא רק סיימה את ההודעה ועוד שמונה פרות נולדו, בטנה תפחה והיא נכחה כאורחת כבוד בחתונה הגדולה ביותר שידעה העיירה מימיה כאשר כל עשרים ושלוש הנערות החולבות נישאו לעשרים ושלושה הנערים השליחים בטקס שאף אדם לא העז לפספס. חוץ כמובן ממישדישה והפרחים שלה.

בניגוד לראובן שהחלים מפצעיו ואף יותר ביחס ללאה שהפכה לאישה האהובה בעיירה, על מישדישה עברו ימים קשים. ביום שהיא זרקה את ראובן בצעקה מעבר לחומה היא מיד חשה חרטה, אך גם זעם על עצמה. זו הייתה הפעם הראשונה במשך השנים שבית הפרחים פעל ומישהו ראה את ידיה הירוקות חשופות בזמן ששהתה בשמש. בימים הראשונים אחרי שנחשפה במערומיה היא חששה שראובן יספר על מה שאירא לו ושכלל העיירה תבוא ותשרוף את הבית יחד אתה, חיה בתוכו. אבל הימים עברו, שבוע חלף ואף לפיד אש או זר פרחים לא נזרק על מדרגות הבית. כל האירוע הזה היה אחד מהקשים ביותר שעברה, היא אף פעם לא חונכה כיצד להתמודד במצבים שכאלה, וגם אמה לא, ולא סבתה. מכל מה שמישל ידעה היו רק שלושה דברים שזכרה, איך לתחזק את הבית ובכך להעניק לכל הפרחים הנותרות את הסיכוי ללכוד גברים, היא זכרה איך היא עצמה צריכה לקחת לה גבר כל יום או שהיא תקמל מחוסר תזונתי והיא זכרה את שמה האמתי, אירוס הארגמן. לכן כשראובן הפתיע אותה היא הרגישה כמו גולם, היא זכרה שאמרה משהו, אבל לא ידעה מה אמרה, מאותו רגע היא חזרה להתמקד במעשיה. מטרותיה היו להראות אנושית במסבאה עד כמה שיכלה, חיה טורפת במיטה כל עוד הגבר יכל ופרחית בחצר שצופתה בבטון מחשש שאבקנים יבואו במגע עם אחת מפרחיה.

כמו שקרה, שבוע עבר, ואירוס הארגמן נרגעה, אבל משהו אצלה הרגיש שונה. כל גבר ששכב במיטתה אף פעם לא ראה אותה עירומה, היא תמיד לבשה כפפות או כיבתה את האור לפני שנשקו לה. אבל האירוע הזה גרם לה לחוש משהו שאף פעם לא הרגישה בכל אינספור שנותיה, היא חשה שכמו שהיא ידעה את סודם של כל הגברים לפניו, ככה ראובן ידע גם את סודה. היא לא הבינה מה סער בתוכה, האם זו הבושה שנשים רבות אמרו שאין לה? או שמא זהו הפחד המתמיד שהיא תצא מהבית ולא תחזור לפני שתמות? לבסוף היא הגיעה למסקנה, היא הרגישה בטוחה ונעימה עכשיו שמישהו ראה אותה באמת. האם אלו היו הפרפרים האגדיים שמפרפרים בקיבה ולא משאירים לבני האדם אף רגע של מנוחה ברגע שהם רואים אחר אותו הם, אוהבים?

כמו שהרגשות החדשים הגיעו בסערה לתוך שיפתה של מישדישה, כך באו הסערות החורפיות. הן ירדו בלי הרף וללא רחמים, ענפי המטעים נשברו והעיירה הוצפה מחדש בכל מטר. זה התחיל כשהשמיים נפתחו כמו ברז, עננים התקבצו כבר כמה ימים מעל העיירה וכל אחד התכונן לקראת המבול. ביניהם היו לאה שהגביהה את אסמי הפרות שלא יטבעו, ראובן שעבד קשה יותר מאי פעם בתיקוני גגות במחצית המחיר של עונת הקיץ ואף מישדישה בשכנועה כמה מידידיה הקרובים שישהו בבית הפרחים החמים והנעים עד סוף הגשמים, בתנאי שכל אחד מהם יבקרה לפחות פעם ביום.

זה החל בטיפה אחת, ואחריה עוד טיפה, הן ירדו בקו ישר מהשמיים למרכז הכיכר, ליד המזרקה, הפחדנים כבר חסמו את החלונות בקרשים אך רוב התושבים המשיכו בעניינם, חוט הטיפות שליד המזרקה נזל לו במשך כמה ימים ואפילו הוא גרם לצרות בכל העיירה, טחב רב כיסה את מרצפות הרחובות הרטובות ולא היה ניתן לטפל במטעים ללא מגפיים אל אף שגם הם שקעו בבוץ העמוק שנוצר. ארבעה ימים החוט קישר בין שמיים וארץ ופתאום הוא הפך לקשית, ולצינור; לא עברה מחצית השעה והגשם שלט בכל, מדפק על גגות הפח המאולתרים שראובן בנה ברחבי העיירה ועל עורפי השליחים של לאה, אותם ניסו לכסות בעיתונים ספוגי מים בדרכם למסור בקבוקי חלב ללא תשלום לאימהות הטריות ולקשישים שיחממו וישתו, שיראו שלא הכל קר בעיירה. לעומתם מישדישה לא תרמה בשום דרך למקום, תקועה בעציץ הרחם שבנתה במו ידיה היא חשבה על כל ההזדמנויות שהגשם נתן לראובן וללאה לשכב בהן ועל הגברים שהזמינה לביתה. היא הייתה מארחת אדירה, יינות נוצצים נשפכו מהבקבוק ישר לפיות האורחים, מדגדגים את שפמם, ומאות נקניקים נזללו אחד אחד בידיהם, מעלים צחנה אדירה באולם ומאלצים את הפרחים להזדרז ולהעלות גברים במדרגות מפאת הסירחון האדיר של הבשר שהן מצאו כלא יותר מפגר מת וחסר טעם.

אך כמו כל דבר, גם עונת הגשמים חלפה לה, משאירה את העיירה ואת עסקיה בהריסות למעט שלושה, מחלבתה של לאה שבנס שרדה, תיקוניו של ראובן שקרנם עלתה, וכמובן בית הנערות הטוב ביותר בעיירה, שבו הנערות מתחננות בפני הגברים, הלא הוא בית הפרחים. אבל, אף אחד לא יצא לגמרי נשכר מהצרות של העונה, מספר עגלות מתו מטביעה כמו שלאה חששה, יחד איתן נלוו כמה חולבות שנפלו לקדחת ובעליהן אתן, חולים משיברון לב רך בימים. גם ראובן סבל, הגשמים גרמו להרבה בתים רעועים עוד קודם לקרוס ולכל אורך העונה עד שפרח השקד ראובן נאלץ לחלץ בגשם אנשים במו ידיו, הוא היה מרים את גג הפח ואנשים היו זוחלים מתחתיו וכל אותן דחיפות למעלה ולמטה גרמו לראובן לכאבי גב עזים שאף משחת רופאים לא הצליחה לרפא. מבין שלושתם מישדישה הייתה בבעת מוחלט. יום אחד אחרי העונה, בעודה משתזפת, היא שמה לב שאחת מפינות הבית רעועות, היא נגעה קלות בפינה התפוחה במים וזו שקעה בבוץ שנוצר סביבה. מישדישה ידעה שזו בטח לא היחידה ושעוד מספר ימים כל הבית ישקע והיא והפרחים יאלצו לנדוד בחזרה ליער הסובב את העיירה, ולא היה סיכוי שהיא תחזור לדרכיה הפראיות הקודמות. על כן, מישל ביאטריצ'ה אזרה את כל האומץ והכבוד העצמי שהיא מצאה ושלחה דרך אחת הפרחים הודעה לראובן, השפץ היחיד שהעז להישאר בעיירה, שיבוא בהקדם, כי לצערה מישדישה לא הבחינה בין פטיש למסמר.

כשהפרחית מצאה את ראובן הוא בדיוק הרכיב מחדש את המרזבים של אחד הבתים בצדה השני של העיירה. בחורה מנומסת בטח הייתה מחכה עד שיסיים, אבל כמו כל שאר הפרחים גם אותה לא לימדו נימוסין והליכות, על כן היא צרחה אליו מהרחוב

"שלום אדוני, אתה ראובן, נכון?" ראובן סיים לסובב בורג ופנה אל הפרחית בעודו יורד מסולמו.

"אכן, זהו שמי, ומי את אם יורשה לי לשאול?"

"שמי הוא שושנת העמקים, מישל ביאטריצ'ה שלחני לקרוא אותך לבית הפרחים." שושנת העמקים רק אמרה את השם מישל ביאטריצ'ה וראובן החליק על שלביו האחרונים של הסולם, נופל על המדרכה בדרכו הגמלונית. שושנת העמקים ניגשה מיד לראות את מצבו, אומנם הוא היה בריא ושלם ברובו כלפי חוץ אבל הזיכרונות מיד הציפו אותו, זיכרונות של מסיבת רווקות מסריחה מיין ושל איומי רצח.

"הכל טוב שושנה, אך עליי לשאול, פעם מישל סילקה אותי מבית הפרחים באיומי חרב על ראשי, האם היא רוצה להרגני ולכן זומנתי?"

"האיום בוטל עקב מאורע חריג, בית הפרחים נוטה ליפול ואתה היחיד בעיירתנו שיוכל להצילו."

"אני מבין, רוצי לבית הפרחים ואמרי למישדישה שהיא וכל הפרחים והאורחים ייצאו לכיכר, הם לא בטוחים כל עוד הם בבית. אני אגיע עוד מעט."

"אבל הבית קורס! כל עוד אנחנו מדברים המצב רק מחמיר."

"עליי לקחת מספר מכשירים מביתי, אל לך לדאוג שושנת העמקים, אמרי זו גם לגברת ביאטריצ'ה, אין לכן מה לדאוג."

השניים יצאו לדרכיהם, בזמן שראובן בחר אתי חפירה נכונים ושקי חול גדולים דיים מישדישה שכנעה את כל הפרחים לצאת מהבית, זה היה מחזה מרהיב, כמה עשרות פרחים יצאו אחת אחת עם הבחורים שקראו להן מקודם למסבאה, לכל אחת מהן זוג כפפות שחורות רקומות בפרח שמן. אל אף החירום שבמקרה אנשים לא הפסיקו במעשיהם וביחסם. כמה גברים משכו חלק מהפרחים שהתקבצו בשערותיהן הצבעוניות כדי להשליכן לנהר, מספר נשים לקחו שיפודי מתכת מלובנים אותם דחפו לכיוון ישבני בעליהן חסרי הגבול לאון. כולם צחקו על הקבוצה המבוישת והבוכייה, אבל מישדישה מנעה מהפרחים ומהאורחים לעשות משהו.

"תנו להם לשחרר זעם, זכותם, הם אף פעם לא היו בבית הפרחים, הם אף פעם לא בגרו, בנותיי, אל נא תחזירו מלחמה, גם אם זו זכותם הרי שזו לא זכותנו, כמו שידעתן עד עכשיו." חוץ ממספר פרחים בהנהגת אחת בשם חלמונית כל השאר עשו כדברי מישדישה, הן בכו והן יללו כמו גורי חתולים, אבל הן לא הכו או פגעו באף אחד במשך השעה העגולה שבה ראובן הוציא את הבוץ שהצטבר ביסודות, החליפו בחול, והתקין משאבות מיוחדות שינקזו מהאדמה את המים שהצטברו בעונת הגשמים מתחת לבית לפחות לעוד מספר שנים.

ברגע שראובן פתח מחדש את השער הפרחים רצו בחזרה פנימה, הן עמדו לרמוס את ראובן אם הוא לא היה זז הצידה, אך למזלו הוא היה חד חושים ולכן לא נדרס. אחרי שכל הפרחים נכנסו לבית ושטפו את פצעיהן היבשים מישדישה ניגשה לראובן.

"תודותיי אינן יספיקו כדי להביע את הערכתי תינוק, תסביר לי, מה קרה שגרם לבית לשקוע בבוץ?"

"ראשית, תודתך תספיק ביותר מישדישה, במיוחד אם זו תלווה בשכר. ולעניין אחר, שאלת כיצד זה קרה? כמו שאת זוכרת גם המטעים הוצפו בבוץ, זאת מפני שהגשמים גרמו למעיינות החמים שביער לעלות על גדותיהם ולהציף את כל האזור, אני משער שכיוון שבית הפרחים הוא בנקודה נמוכה ביותר בעיירה, ומכיוון שהוא בנוי כמו קובייה על האדמה עם רצפת השיש שלו בניגוד לשאר הבתים שנעוצים בקרקע, זה גרם לכל המים והבוץ להגיע לביתך ולשקע אותו. הנך ברת מזל, אם לא היית קוראת לי בזמן היה סיכוי שכולכן הייתן ברות מינן."

"אני מבינה, הנך יותר חכם משזכרתי, חיי הנישואין עושים לך רק טוב אני מבינה."

"עד כמה שהם יכולים." פרצופו של ראובן עטה ארשת עגומה, הוא חשב על אשתו ההריונית, ועל מישל הנאווה, האירוס שבלבו גדל לראשו, הוא חש כמה שהוא מסכן וחסר יכולת בקרב הנפשי שהנשים נהלו שלא ביודעין עליו. לעומתו מישדישה קרנה מאור, היא הגתה תכנית.

"אני רואה שגבך מכופף, בטח מעבודה קשה, מה דעתך להיכנס לבית הפרחים, בחינם, תשב ותאכל, שתרגיע את תאבונך ואת כאביך."

"אינני יודע, עליי לחזור לעבודה, ואף רופא לא הצליח לרפא את הגב, אז כיצד תעשי זו את?"

"אני מבטיחה, כל הצרות נשכחות בבית הפרחים וכל מכאוב קמל, אנו יודעות מה לעשות בעסקינו ראובן יקירי, מה דעתך? אתה סומך עליי?"

ראובן הרהר בעניין רגעים ספורים לפני שראה את חיוכה של מישדישה, מבטו זה שכנעו סופית, השניים נכנסו לבית הפרחים והתיישבו לארוחת צהריים.