בית הפרחים, חלק שביעי

מספר ימים לאחר מכן היא ושלוש מאחיותיה שומרות הסוד נכנסו בחזרה לחדר ומצאו שם גופה נמקה ויבשה. עורה הלבנבן של חלמונית הצהיב והתקלף, מחלפותיה הצהובות נשרו כולן ומחזייתה רק השלד פרוס לצדדים, כל שנותר ממנה היה מקבץ חלמוניות שגדל ישירות על שדיה, שרידים אחרונים של הגופה המטורפת. מידית הן לקחוה לתנורי הנקניקים ויבשוה אף יותר, את הנותר טחנו לאבק ובחסות הירח הלכו למעיינות החמים ופיזרו בם את אבקת חלמונית. קללתה של אחרונת הדמיות נותרה בקרב אירוס הארגמן וזו החלה לפחד, לפני ששמה לב התכנסה אירוס בתוכה וחזרה לימיה הראשונים, כשרק פגשה את חצב, כשרק למדה על בשרה את סודות גרעיני האדם.

אירוס הארגמן ידעה את מרבית הדברים שיש לדעת, היא ידעה להתרחק מהפרחים הדוממים, היא ידעה איך לקרוא ספרים, אך היא גם ידעה איך מתה וגוועה אמה, איך לאירוס הארגמן זמן מוגבל לפני שתאלץ לאכול ואחרת מות תמות. בימיה הראשונים היא לעסה אדמה, מוחקת את טעם השתן הרע מן הפה ומחליפה אותו בטעם הרע של תולעים גרוסות ורקבובית עלים. אחרי שבילתה את שעותיה היומיות בצל, לועסת אדמה, עברה לשמש, היא נהגה ללכת לשדה אחו גדול ולבלות בו לצד איילים וכבשים שמשפחת רועים הררית שחררה בשעות אלה לתור למען ישמינו. היא נהנתה מהחוויה, מדנדוני הפעמונים לצווארי החיות, מרחש העשב הגדל ונקטף, ואז, ביום הרביעי למנוחתה, פגשה אירוס הארגמן בחצב.

באותם הימים אף פרחית לא ראתה דמית כבר שנים רבות, וגם כעת אירוס הארגמן לא ידעה מי זו באמת הבחורה הזו, לבנת תלתלים ושחורת עור כגבעול מעוצה עם חזייה צפופת עלי כותרת. ברגע שראתה אותה במרחק אירוס לא אמרה דבר, היא בהתה בדמות ההולכת בין העדר, כאילו מחפשת דבר מה, ואז קראה לעברה קריאת שלום. ברגע שחצב הבינה כי פרחית לפניה היא נופפה אליה עם חיוך רחב וקראה לה להצטרף לחיפושיה.

"שלום ידידתי, איני זוכרת אותך." פניה עטו הבעה עגומה "שמא נולדת מחדש?"

"אכן, ידידתי, הנני אירוס הארגמן, ואת?"

"חצב המנושקת."

"המנושקת, בטח ראית הרבה."

"אכן, שמא תרצי לעזור לי?"

"במה?"

"פשוט מאוד." היא חטפה מבט על העדר ומצאה מטרה, איל בא בימים שנטה למות.

"החזיקי את צוואר האיל הזה."

"מדוע?"

"כדי לגאולו מייסוריו הרי!" חצב צחקקה לעבר אירוס הארגמן.

"ייסוריו?" תהתה אירוס הארגמן.

"ברור כשמש, האין רואה את? את ברכיו הרועדות? את דנדונו העדין, עייף אייל זה, מחובתנו הטבעית לגאול אותו ולתת לו להמשיך הלאה." אירוס הארגמן סוקרנה, פעם ראשונה בחייה ששמעה על החובה הטבעית הזו, על כן אחזה באייל בקרניו והמתינה לחצב שתפעל. לפני שאירוס הארגמן הספיקה להגיב חצב הוציאה סכין קטנה שהוסתרה בתלתליה, היא לקחה את צוואר האייל וחתכה עמוק ככל שיכלה, הוא מת מיד, דם פרץ לכל עבר.

"אני, אני לא יכולה להאמין, את, דמית?"

"כן, מה חשבת?"

"אך, חיוכך, הצחוק."

"כל הדמיות בעלות קרניים? חדלי דיבור שטויות." חצב חזרה לחיוכה ולגמה מדם האייל ישירות מהצוואר. "בואי ידידתי, נסי."

"איני, איני יכולה."

"טיפה לא תזיק." אירוס הארגמן לא ידעה מה לעשות, מצד אחד עמדה מורשת אימא, מצד שני לעיסת אדמה במשך שעות הייתה פעולה נוראה.

"טיפה." אירוס הארגמן שמה שפתיה על חתך הצוואר ולגמה לגימה גדולה משרצתה. הדם היה סמיך ומתוק, מתוק דיו, כמו תאנה רקובה, כמו חיים שאינם עוד, המלח לא היה בכמות גדולה בכלל, חצב ככל הנראה השתגעה מכל הסוכר שב'דמה'. אירוס הארגמן ניגבה טיפת דם שנזלה משפתיה וזעמה על חצב.

"חצב המנושקת, אני דור שלישי למנושקת בעצמי, דור שני לפשתה שעירה מגלת השתן ומחובתי לומר, אני מאחלת לך שריפה בכבשני ההרים, כל דמית עושה מעשה מבחיל ואף יצור או דבר לא ימחול לכן, עכשיו הסתלקי מלפניי, אחרת."

חצב חזרה לצחוק ואמרה "איני מאמינה, בת פשתה, כיצד לא ראיתי שחסרה לך ציפורן? לא חשוב, אני אלך, מתוקתי." חצב החזיקה את לחייה של אירוס הארגמן בכף ידה, לוחצת מעט "אך לא מפני אמך, אני הולכת בידיעה מאושרת, ברגע שטועמים מן הדם, קשה לחזור לרגבים." היא שחררה את פרצופה של אירוס הארגמן ונטמעה בתלתליה הלבנים בין הכבשים. אירוס הייתה בהלם, אך היא ידעה מה הדבר הנכון לעשות. אירוס הארגמן רצה במעלה גבעת האחו לעבר בית הרועים, מוכנה להודיע להם על איילם המת ועל הגופה ממנה יש להיפטר, אך ברגע שהיא נכנסה לדלת הפרוצה היא נמלאה אימה מחדש. מסביב לשולחן סעודה ישבו שלושה אנשים, אם, דודה ובנן, היו שם ארבע צלחות וארבעה מזלגות, אך רק שלושה סכינים, לכל גופה נחתך הצוואר, דם כיסה את הרצפה, אך אירוס הארגמן הייתה רק בת כמה ימים, על כן לא ידעה מה לעשות, היא באה להודיע על אייל מת ובמקום מצאה את עצמה עוצמת את עיני שלוש גופות.

אחרי המאורעות הקשים חזרה אירוס למעבה היער והתבודדה בו זמן רב, היא לא לעסה אדמה ולא לגמה דמעות תמסחים בנהר, היא הרעיבה עצמה, היא לא רצתה לחיות יותר. היא שכבה על הקרקע בחושך, פשוטת זרועות ומוכנה לסופה כשקול תופים העיר אותה מדיכאונה ושחזר את סקרנותה.

היא צלעה בינות לעצים עד שמצאה עצמה בקרחת יער מאוכלסת, זה היה מחנה עצום בגודלו שהזכיר כוורת מרוב רעש נשים צוהלות וזמזום רעשנים. גברים ונשים שהשמש הכירה על כל נימיהם הלכו בינות למבני מקלות ועורות. באחד מהם ראתה אירוס הארגמן נשים חשופות חזה שורפות שעורה לאבקה ובאחר נשים חולבות עצמן ושופכות את מה שיצרו לכד שטפטף טיפה אחר טיפה לעבר האדמה. שיא הטירוף היה בטבור המחנה, בכיכר מלאה פנסים אדומים, צהובים וסגולים ישבו להם במעגל מאות גברים עירומים כמעט לחלוטין, כל שכיסם היה פרוות חיות. הם אורגנו בטבעות, בראשונה גברים תופפו, בשנייה היו חצוצרנים והחל מהשלישית למרכז הם ישבו ועשו משהו שאירוס לא ראתה אף פעם. משום מה כל גבר נגע בעצמו, אירוס לא ידעה שהיא נקלעה לתפילה של כהני מדבר, ושאותם גברים הקריבו את ילדי מעייהם שטרם נולדו למען האדמה תתרצה ותעניק להם את שפע היער. במרכז עמד לו כהן המדבר הראשי, עטוי פרוות שועל על כתפיו ונוצות ציפור צבעוניות לראשו, הוא דיבר בשפת חול יבשושית וחסרת מנוחה כמו החוֹליות, מלאה תקתוקי לשון של הימה המתוקה ושלהוב פיקת הגרוגרת הנפוצה בים המלוח, שפת חיות סודית אותה אירוס הארגמן לא ידעה. אירוס התקרבה יותר ויותר למרכז, משתדלת שלא לפגוע בגברים העסוקים כשקול התופים והחצוצרות פסקו יחד עם הכהן הראשי. הוא קרא לה בידיו שתתקרבנה, ובלשונו בירך על בתולת היער אותה קיבלו, סמל לשמחת האדמה. באותו הלילה הארוך אירוס למדה דברים חשובים, את סוד התינוק שטרם נולד, את סוד הגוף הגברי, וחשוב מכל, סוד התחייה.

כשהשמש זרחה היא שכבה על ערמת גברים תשושים שנחרו כמו קרנפים, היא הייתה מלכתם היחפה שדרכה על גופות גברים בדרכה מחוץ למחנה, שומרת שמלה סגולה מעור נחש ארסי שמצאה באחד מאהלי הנשים, בעלת תכנית כיצד להפוך את הארס לתרופה.

"מישל? שאסגור את הדלת? כולך קפואה במקומך." רקפת העירה את אירוס מההתכנסות שלה, ולאירוס נמאס, נמאס לה איך אין לה רגע מנוחה.

"מה התרחש שהערת אותי! סופת שלגים בלב האביב?! או שמא כובש אכזר בפתח העיירה?!"

"זהו ראובן, הוא בדלת, פתחתי לו אותה והוא דחף אותי הצידה בניסיון להגיע אליך. כנראה שהתחרט על שעזב, אך השומרים דחפוהו בחזרה והוא כרגע דופק על העץ כאילו מנסה לגרש רוחות רעות."

"לו רק ידע כמה הוא צודק."

"גברתי?"

"אל חשש בתי, גם את ברזל איילי הניגוח ניתן להמיס בשמן רותח."

"אין זו אכזריות לשמה?"

"עדיפות דמעות מתכת מדמעות מלח, זאת יאמרו אנשים, אך המלח מושיענו, כך היה תמיד."

מיד שלחנה אירוס שיביאו לה קלף וציפורן, עם קסת דיו אדומה מחיפושיות רעל טחונות. ספק קל נגע בה כשכתבה את המילים, אך חלמונית לבטח שיקרה לה, הדמיות עוד משוטטות ברחובות שוטטי הדם, ועל כל התושבים להיזהר, לפחות מבית הפרחים, לפחות ראובן.

"לראובן חסר המנוחה,

עליך לעזוב, לשכוח ולהתחמק בעצמך מבית פרחים זה ועכשיו.

חושב אתה כי הנך בסבל, אך זה רק יצמח בכניסתך. לצערנו הגרזן יופל על ראשך, ואני מתעבת את מלאכת ניקיון הדם בתוך בית הפרחים.

אך גם ונמלטת מן הגרזן, הרי שתכריז על עצמך כמת כלפי משפחתך וידוע כי כולם יבואו לנחמם סביב לקברך. אך לא אוכל לחסום אוזניי לאורך זמן בפני חרחור חיות טרף אלו על פול בית הפרחים.

יותר מכל, סבלך וסבל משפחתך יהיו כזוג חלוקי נחל מול נהר הסבל הגדול. הרי הסדר הטבעי קבע שאין לאדם לדבוק במי שלה לא נישא ומי אני שאפעל בניגוד להחלטת טבענו ואביא למערבולת מים מחוץ לבית הפרחים?

אך עם כל הסבל התקווה מנצנצת כזהב בתחתית הנהר, עודך בר-בריחה. כמו שבימים הנושנים ההם בחנת את ריקבון המקום, כך עוד לך הסיכוי להבחין בו, אתה, לך עוד היכולת לצאת לפני שיתמוטט הבית.

מוסרת לך נשיקה אחרונה.

מישל ביאטריצ'ה הגבירה לפרחים."

ראובן ראה את המילים שהוחלקו מתחת לדלת שעמדה להיסדק תחת כפותיו ולבו בכה כמו עולל חסר מוצץ. בזמן שראובן קרא את המכתב הקצרצר הזה כך רגשותיו גאו עליו והטביעוהו בזעם חסר תקווה. אחרי כל קורבנותיו, אחרי שהזה מן הדם ושאחז בקרנות מזבחה כאדם הזקוק לחמלה, היא גירשה אותו ללא רחם ובלי שהספיק להתפלל לסליחתה, וכעת מה יעשה? לאן ילך? האם לאה צדקה? כנראה שכן, לעד לאה תהיה הצודקת. בעוד שהיא ניסתה לעזור לו ולתת לו הזדמנויות חוזרות ונשנות הוא הלך כמו עורב לאישה שפיזרה לו פירורי לחם וחזר ובא למרות שפסקה ממנהג זה, לבטח חזרה אליו רק על מנת להימנע מכך שיפגע בה כפגוע בן ראש העיירה בדבורנית. אולי צדקה גברת ביאטריצ'ה. ככל הנראה לפני ראובן מישל ביאטריצ'ה חששה ממנו ולכן ויתרה לו, היא חששה שיזעם, שיהרוס את הבית ואת כל מי שבתוכו, ואין היא טועה! מגיע למקום להישרף! מגיע למקום לטבוע! לאנשים שרדפו את הפרחים צריך להעניק מעמד קדושים על החטאים שמנעו מהפרחים לבצע לאנושות! אך לאה, לאה חשובה מכולן, עליו ללכת ללאה שלו ולהתחנן לפניה שתיקחהו בחזרה.