בית הפרחים, חלק רביעי

בזמן שמישדישה שכנעה את ראובן שיתלווה אליה לארוחת צהריים, לאה בדיוק חלבה את אחת הפרות כששליח ניגש אליה בחשש.

"סליחה? גברתי?" בלי שתסתובב לאה פנתה אליו

"כן יקירי?"

"בדיוק הבאתי את קנקני החלב לגבן ברחוב בן הראש ובדרך…"

"מה שלום בנימין באמת? עברו זמנים מאז ראיתיו, אני זוכרת שבפעם האחרונה אמר שהוא יוצא לנופש מעבר ליער עד שהעונה הגשומה תעבור, מפתיע שהוא חזר כל כך מאוחר."

"זה לא העניין, בדרכי ראיתי התקהלות, בכיכר הגדולה."

"התקהלות? מאיזה מין?"

"תלוי מכיוון מבטך, כל הפרחים ואורחיהן יצאו לכיכר מפאת שיפוצים, לרוב אנשים מתעלמים מהם עקב השמירה הכבדה במקום והסודיות הכללית שאופפת אותו, אבל גם השומרים היו חסרי אונים בפני הנשים ואחיהן שראו את בעליהן היקרים מסתתרים מאחורי העצמות הפריכות של הבנות."

"בלום את פיך, שנינו יודעים מה אני חושבת על שמועות וסיפורים שכאלו."

"אינך מבינה, נכון ציינתי שנעשו במקום שיפוצים?"

"אכן."

"ובכן, בעלך, ראובן, הוא זה ששיפץ."

"ומה לי בזה? אין זו עבודתו?"

"כן, אך הוא לא רק שיפץ, הוא גם נכנס לבית בתום עיסוקיו."

"אתה בטוח? אלו האשמות כבדות משקל."

"כן, ראיתי אותו באור הצהריים של השמש החמה."

"צהריים? אכן האשמות חסרות שחר, כל יום בשעה זו הוא גם כך אוכל, שמעתי שיש להן אוכל טעים במקום, אני לא אופתע אם הבעלים הזמינה אותו לארוחת תודה."

"כיצד את בטוחה?"

"כמו שהייתי בטוחה שהפרות ימותו ושבטני תתפקע עוד מספר חודשים, לפעמים דברים נועדו שידעו אותם. עכשיו הסתלק מעל פניי, מסור את הדלי הזה למגדנייה העירונית, הם מעוניינים לייצר עוגיות ריבת חלב לקראת יום המחר." היא מסרה לו דלי שהרגע חלבה אליו נוזל עד קצהו ובתנועת יד הראתה לשליח את דרכו.

את שארית העונה הקרה שאחרי עונת הגשמים בילה ראובן בחיים כפולים. זה החל בארוחות קבועות אצל מישדישה, בכל פעם שצהרי היום הגיעו הוא היה הולך במהירות לבית הפרחים וסועד את ליבו תוך כדי שיחה עם הגבירה. היא למדה שהוא נועד להתלמד אצל המורה החכם באזור לפני שאביו נסע לבקר נערה אותה הכניס להריון ומאז לא שב, מותיר את ראובן ללא כסף אך עם עסק שעשוי היה לעזור לו כמקור הכנסה. הוא למד שהיא חיה את רוב חייה לבדה ועל כן נהגה לבקר בספריות שונות פעמים רבות, היא למדה רבות על העולם בחדר קריאה קטן כמו שהוא למד על העולם באוויר הצח ובתור שני מלומדים הם ניהלו שיחות מרתקות שבמהלכן פרחים היו אף ניגשות קרוב כדי לשמוע את השיחה בעלת התיאורים המהממים של נפש האדם ובשל התחכום שבאמירותיהם אחד לשני. למרות אותן ארוחות צהריים בהן נהג לזרוק את הגבינה והלחם שאשתו ארזה לו, בערבים לאה וראובן היו יושבים לפני שני פמוטי נרות כסופים שרק בקושי נגע אורם בקצות חדר הסעודה הגדול שלאה דאגה שיבנו עם תעלות חימום מתחת לרצפה. הם היו אומנם אוכלים בשקט, אבל ברוגע ובשלווה חושבים אחד על השני עד שהשעווה של הנר נעלמה והותירה מקל כסף חמים מעל לקערת פירות עם זוג תפוזים מכוסים בשעווה. אחרי שהמקל כבה הם היו קמים מרצפת החדר, לובשים מחדש את בגדיהם והולכים לישון בידיעה שבבוקר כל הטקס יחזור על עצמו, גם אם בקצרה עקב העבודה הממשמשת ובאה.

מנהגיו של ראובן לא הספיקו לדבוק בו וכבר כל הפרחים בבית ידעו את שמו ודיברו עמו כאילו היה אחד מהן. אבל הלך ידידותי בלבד שכזה לא נותר לאורך זמן. יום אחד, בזמן שמישדישה התרחצה לפני ארוחת הצהריים ראובן הסתובב בקומה השנייה בה שכן חדר האוכל הפרטי של הגבירה כשפתאום שמע בכי חרישי מבעד לקירות. הוא עקב אחרי הקול וראה שהוא נובע מדלת עץ שעליה ציור בפרטים של פרח חום שנראה כמו דבורה בעודו פורח. הוא דפק על הדלת שלוש פעמים בלי לומר מילה ואז כשגילה שזה הוא שדופק ברביעית קול חרישי אמר לו שהוא יכול להיכנס. בפנים ישבה על מיטה מן ילדונת קטנה עם שערות צהובות וחומות שהריחה לו כמו דבש, היא הייתה עירומה כמעט לגמרי למעט גלימה שכיסתה בקושי את כתפיה וזוג כפפות ורודות שבאור המתאים היו נראות כמו המשך של ידה.

"שלום ראובן." היא אמרה ומחתה את עיניה, רק מורחת יותר את הכחל מהן.

"שלום" אמר ראובן בקול מרחם "תצטרכי לסלוח לי שאיני זוכר את שמך, יש כל כך הרבה מכן."

"זה בסדר" היא משכה נזלת במעלה אפה, עכשיו הוא הבין שגם לחיה כחולים משטפי דם ככל הנראה "אני דבורנית, דבורנית הקטיפה."

"טוב" אמר ראובן וניגש לשבת לידה "נעים להכיר אותך דבורנית, אני, אני לא יודע מה לומר."

"אין מה לומר" היא ציינה, מכסה עוד קצת את עצמה בגלימה "אתה שמעת מישהי בוכה וניגשת לברר, לשנייה חששתי שאתה איר…מישדישה, זה למה שתקתי, אתה מאמין? שאני אפחד ממנה."

"את צודקת, אינני מבין, חשבתי שהיא דואגת לכן עד כמה שהיא יכולה."

"אתה לא מכיר אותה, היא לא בת אדם לפעמים, ואני מפחדת שהיא תפגע במישהו כשהיא תשמע מה קרה." היא חזרה לבכות וראובן הניח יד על גבה וליטף אותה בחום, הוא הרגיש משהו קטיפתי מתחת לגלימה והוא עמד לשאול מה זה כשדבורנית נשמה וחזרה לדבר

"אחד מהאורחים כאן, הבן של ראש העיירה, הוא לקוח קבוע שלי, אנחנו תמיד היינו נמצאים יחד בחדר במשך שעות שבתומן הוא היה משלם לי ביד נכבדה, אבל לפני חצי שעה, כשעלינו, הוא ביקש שאסיר את הגלימה ולא הרשתי לו."

"מדוע לא?" ראובן שאל בסקרנות תמימה, כמו של ילדון בן ארבע שלא מבין לגמרי את העולם.

"כי אסור, כל פרחית יודעת, הורדת גלימה תוביל למוות ואני לא אהיה האחת שתמות. אז אמרתי לו זאת, והוא התחיל לכעוס, אבל אותי זה לא עניין, ואז הוא הכה אותי, חזק, בפרצוף, ואז הוא לקח את הידיים שלי, כופף אותן מאחורי גבי והראה לי מה התואר של בן ראש העיירה נותן לו לעשות, כשהוא נע ונד אני בכיתי, התחננתי שיפסיק, מזלי שהוא הרים את הגלימה רק מספיק כדי לראות מה הוא עושה. אבל הוא לא הפסיק לבקשתי, כשהוא סיים הוא פשוט ירק לי על הישבן החשוף והאדום, אמר שאני בת עם הארץ חסרת חיים והותיר אותי בלי כסף. אתה מאמין לי? אחרי אירוע שכזה והדבר היחיד שאני עושה זה לבכות על כסף." היא קינחה את אפה בממחטה שהוציאה משום מקום. ראובן היה המום, המום שהוא לא שם לב, לידיים הרפויות, למגבת הנוטפת נוזל שקוף עליה ישבה.

"ולמה את לא רוצה לספר למישל? אדם שכזה צריך להעניש."

"אתה לא מבין, לפעמים מישל חושבת שהיא יודעת יותר טוב ממני, היא תאמר לי שאני צריכה לנוח, שאני צריכה להפסיק לעבוד, לפחות לכמה ימים, אבל אני לא יכולה להפסיק לעבוד, אף אחת מהפרחים לא יכולה להפסיק ואף אחת לא יכולה שלא לקבל את הכסף שמושקע במצרכי המסבאה, אני לא יודעת מה לעשות, אני נמצאת על שיח קוצים ומעליי נשרים חגים." היא חזרה לבכות וראובן עודו ניחם אותה בלטיפות על הגב, חושב, אחרי דקה בלבד הוא אמר לה שהוא עוד מעט ישוב וכשחזר ארנקו, ארנק מעור עגל, בידו.

"אמרת שאת צריכה כסף? כמה?"

"אני, אני לא יכולה, אין סיכוי שיש לך מספיק."

"הבה נבדוק."

דבורנית צחקה מעט וכשציינה את המחיר נדהמה כשראובן הוציא שטר אחרי שטר מכיס הארנק והניח על השידה של דבורנית הקטיפה.

"אני לא מאמינה. מאיפה הכסף?"

"זה אותו הכסף שמישדישה שילמה לי על התיקון של בית הפרחים, שמרתי אותו לזמן מיוחד, ואם אני אוכל לעזור למישהי מבית הפרחים, זה מספיק מיוחד בשבילי, עכשיו לא תצטרכי לקחת חופש מחלה, פשוט תאמרי שאת נחתכת משבר חרס באמבט ותשתמשי בכסף לקנות תחבושות או כל דבר אחר שאת צריכה. אני משוכנע שמישל ביאטריצ'ה לא תפריע לך. אם אני מכיר אותה מספיק טוב." דבורנית חייכה וזמזום חלוש נשמע בחדר, היא קמה עם הגלימה עוד עוטפת את כתפיה וחיבקה את ראובן כמו אח. היא הודתה לו וגירשה אותו מהחדר בצחוק כי היא צריכה להתקלח לקראת הלקוח הבא. אומנם ראובן שיקר, הכסף נועד למען האמת לתשלום לפועלים שהרכיבו את המרפסת החדשה בחצר שלו ושל לאה, אבל כסף הולך ובא, הוא ידע שיספיק להרוויח אותו מחדש עד סוף יום, מה שאכן קרה.

אחרי שראובן הציל את דבורנית הקטיפה מאסונה האישי הוא חזר לעסקיו בלי לדעת את מה שעשה. דבורנית הקטיפה סיפרה את הסיפור לחברתה ורד הבר וזו סיפרה את הסיפור לפרג, כלנית ונורית אחרי שטיפלו באחד הלקוחות. ככה הסיפור רץ כשמועה בין כל הפרחים עד שהוא הגיע לאוזניה של מישל ביאטריצ'ה עצמה מפי חלמונית שרצתה לסבך את דבורנית הקטיפה בצרות אחרי שגנבה ממנה את אותו הלקוח שפגע בה. אבל מישל ביאטריצ'ה לא הגיבה כמו שחלמונית ציפתה שיקרה, במקום זאת, אחרי שהבינה איזה חסד ראובן עשה לאחת מבנותיה היא גם הבינה איזה מן אדם הוא באמת. בעל סודות, שכולם מצויים בטוב.

כשראובן הגיע בפעם הבאה לארוחת צהריים היא הזמינה אותו שיישן אתה באותו הלילה, כי אחד מחברי המעגל נפל למשכב עוד בזמן עונת הגשמים והיא חשה מועקה ובדידות כל עוד היא לבדה במיטתה שבקומה השלישית. למרות שראובן הסכים להצעה הוא לא הריח את הסדינים של מישדישה אלא סתם את אפו ובאמצע הלילה חזר לאשתו. ככה הלילות עברו על ראובן, הוא היה קם באמצע הלילה בבית הפרחים ועוד פעם בבוקר בביתו לצד אשתו שעמדה ללדת בעוד חודש בלבד. למרות ההתנהגות המוזרה הזו לא אירוס הארגמן ולא לאה דאגו לראובן הנעלם שלהן. אירוס הארגמן הבינה ללבו וזכרה שהיא לא ציוותה עליו שיישן אתה, בכל זאת, הוא נשוי ומאוהב שלא כמו שאר חברי המעגל הפנימי, הוא נכנס אליו עוד לפני שעבר את טקס החניכה. למישדישה לא היה אכפת לצום פעם בשבוע במחשבה שעוד יבוא היום שהוא ייכשל. לאה גם לא דאגה לראובן, האמת היא שבין דבריה של רבקה, בין דבריו של השליח ובין התנהגותו המרוחקת של ראובן עצמו היא לא חששה אפילו לא קצת, שלא כמו עם הפרות או עם הנערות היא לא ידעה את מה שהייתה אמורה לדעת, היא חשבה שהוא עדיין שלה, עובדה שבאמצע הלילה הוא חוזר ומנסה לעברה עוד טרם מלאו ירחי הלידה.

העונה הקרה חלפה לה והגיעו ימים חמימים בהם הלימון פורח. ראובן כבר הכיר והתחבב על ליבן של כל הפרחים למעט חלמונית שדאגה להתחמק ממנו, לאה רכשה אפילו עוד פרות והפעם הביאה חולבות בוגרות שלא היה סיכוי שיפתיעו אותה בחתונה פתאומית עם השליחים החדשים שהיו בעצם שליחות בתחפושת שלאה לא זיהתה ברוב מעלותיה. רק מישל ביאטריצ'ה לא השתנתה, רק היא נותרה אירוס הארגמן, ובתור אירוס הארגמן הרע ביותר שיכל לבוא הגיע.

ביום הראשון אחד מחברי המעגל הפנימי עזב את העיירה לטובת העיר. ביום השני אחד מהם נתפס על ידי אשתו בעודו במיטתה של מישדישה ונגרר משם בשערותיו על ידי אמו שהצטרפה אליה. ביום השלישי שניים מהם מתו שיכורים מתחת למזרקה, שתי גופות חבוקות אחת בזרועות השניה, שתיהן עם כוסות יין מורעל ביד ימין שהוכיח שלא באמת אהבו את מישל ביאטריצ'ה. אחד אחרי השני כל מאהב של אירוס הארגמן נעלם מהנוף והשבוע שלה התרוקן לגמרי, והיא ידעה, שהיא לא תישאר ללא ריקבון הרבה זמן עם אותם קרקורי בטן, היא הייתה צריכה להשיג לעצמה לפחות מאהב אחד חדש, והיה רק אחד שיכל לעמוד בדרישות התפקיד בזמן הקצר שעמד לפניה.
היא הייתה לובשת בגדים חושפניים בארוחות הצהריים ומושכת אותו קרוב אליה בלילה שירגיש את גופה ההולך ומתקרר. אבל שום דבר ממה שעשתה לא צלח, ראובן עדיין היה חוזר לאשתו באמצע הלילה והיא הייתה נותרת להתהפך ולתהות בעניינים אפלים מעברה. כבר חודש עבר שבו היא שרדה מקנקנים שהפרחים שכנעו את הגברים להשתין לתוכם ורק אז הבינה מה עשתה לא נכון, היא שכחה שראובן הוא תינוק, ותינוקות לא מבינים רמזים. מיד היא שלחה לראובן את אחת הפרחים שלחשה לו באוזן שמישדישה מוכנה להפסיד בהתערבות והוא, באישור לאה שחשבה שיש לו מקרה חירום של שיפוץ, רץ לעבר הבית וטיפס כמו קוף במדרגות לעבר הקומה השלישית. הוא קרע מעל מישל ביאטריצ'ה הענוגה את כל בגדיה למעט חזייתה הסגולה וכפפותיה הלבנות הארוכות והוכיח לה שהוא צדק, בבוקר הוא קם, העיר את משדישה הנמה, הראה לה איך הוא שואף לעומקו את הסדינים שלה ויצא מבית הפרחים מאושר שזה סוף סוף קרה. לצערו, ברגע שהוא יצא משער בית הפרחים הוא ראה את ניצן ורחמים שחיכו לו עם ידיים קפוצות ורגליים קופצניות שאמרו לו:

"מזל טוב, נולדו לך תאומים."